<h1>חידושי שיטות מכת"י</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יש לדקדק, אמאי נקט רבינו הקדוש יבמות בריש סדר נשים, והא אתחולי בפורענותא לא מתחילינן, [כ]דאמרינן בפ"ק דב"ב [י"ד ע"ב], וזה פורענות הוא שמת בלא בנים. איכא למימר, לפי שרבי סדר המסכת על סדר הפסוק [ישעיה ל"ג], והיה אמונת עתך חוסן, עתך זה סדר מועד, חסן זה סדר נשים, ומועד קטן היא מסכתא אחרונה של סדר מועד וכלה פורענותא, לכך התחיל ביבמות לסמוך פורענותא לפורענותא, וכדאמרינן בפ"ק דב"ב, ירמיה כליה חרבנא, יחזקאל רישיה חורבנא, סמיך חרבנא לחורבנא. אי נמי, לפי שרצה לדבר בהלכות אישות פתח בעריות, להשמיענו אי זו אסורה ואי זו מותרת, הרא"ש ז"ל. אי נמי, לפי שהיא מצוה ראשונה שנתנה בישראל מסדר נשים שמצינו אותה ביהודה, ולכן הקדים אותה בסדר נשים.
חמש עשרה נשים. וא"ת וליתני ט"ו נשים שהן בתו ובת בתו וכו' פוטרות מן החליצה ומן הייבום. י"ל כיון דבגמ' מצרכינן מניינא דרישא ומניינא דסיפא, א"כ ע"כ הוצרך למתני ברישא ובסיפא פוטרת מן החליצה ומן הייבום. וא"ת ליתני ט"ו יבמות. איכא למימר, דלא שייך למקרי יבמות, אלא אותן שהן אסורות עליו מחמת אשת אח לבד, אבל אלו, הן אסורות עליו מקודם מחמת ערוה שהן קרובות לו. א"נ י"ל, דמלת יבמה לא שייך למיקרי אלא היכא שהיא זקוקה לייבום, אבל אלו הן פטורות ופוטרות מן החליצה ומן היבום. וא"ת וליתני י"ו, כגון המגרש אשתו ע"מ שלא תנשא לראובן, והלכה ונשאת לשמעון אחיו, ומת, ונפלה לפני ראובן לייבום, דמתוך שהיא אסורה, צרתה אסורה. י"ל ודאי זו אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן הייבום, לפי שאין פוטרת אלא ערוה גמורה דאחות אשה שהתורה אסרה עליו, אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי ומגורשת היא אצל הכל, לא. וכן הקשו בירושלמי דפרק המגרש [גיטין פ"ט ה"א] ונתנו שש עשרה וכו', ומשני, כבר איתמר טעמא, תמן התורה אוסרתה עליו, ברם הכא הוא אוסרה עליו. ומסתבר' לי, דהיא עצמה חולצת, ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה לייבום וכו', דבתנאין לא קא מיירי. ולא אמרינן כל שאינה וכו' אלא באיסור ערוה ממש. ודברי הרמב"ן ז"ל מטין לפוטרה מן החליצה ומן הייבום, משום דכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה, ואין דעתנו מכרעת במקומו, עכ"ל הרשב"א ז"ל.
[ב]תו. בתוס', פירש בקונטרס וכו', בכלן אני קורא בהן האסורה לזה מותרת לזה וכו'. עיין פירושו לקמן בעלה י' [ט' ע"ב]. בתוס'. תו' פירש בקונטרס וכו'. נ"ל דהדר ביה רש"י לקמן סוף פרק ד' אחים [כ"ח ע"ב], דפירש בפלוגתא לא קא מיירי ר' חייא, ומדאביי נשמע לרב יהודה דאמר בנשואין קא מיירי באונסין לא מיירי, דהיינו ר' חייא.
חמותו. פרש"י ז"ל שמת בעלה וכו', הא דפירש בכי האי גוונא, ולא פירש באידך גונא, כגון שיש לשמעון בת ונשאת לראובן אחיו ומתה ואח"כ מת שמעון ונפלה אשתו לייבום לפני ראובן שהיא חמותו. משום דהא פליג ר"ע עלייהו דרבנן בפרק האשה רבה בסוף [לקמן צ"ד ע"ב], וסבר דאינה פוטרת, משום דאין חמות אחר מיתת הבת, ומשום דנוקי מתניתין אליבא דכ"ע פירש ז"ל כי האי גונא, דמתניתין בפלוגתא לא קא מיירי.
תוס'. אשת אחיו מאמו וכו'. והא דבעי למילף וכו', אע"פ דבאחות אב ואחות אם לא כתיב ערירי וכו'. וא"ת, ומאי קשיא להו, והא מעיקרא לא בעינן למילפא מאחות אב ואחות אם חיובא אלא מה התם לא שנא הכא נמי לא שנא, וכדמשמע לישנא גופיה. וי"ל, דקשיא להו, דהיכי מצי למילף אשת אחיו מאמו ולומר לא שנא, מאחות אב ואחות אם דלא שנא, דבשלמא התם דאמרי לא שנא, משום שהעונש הוא קל דהיינו כרת, ולכן אמרינן לא שנא אחות אב ולא שנא אחות אם, אבל הכא דכתיב ערירי שהוא חמור לא אמרינן לא שנא, אלא דוקא באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. לכן אמר דהתם נמי ערירי כתיב, משום דאהיקשא דר' יונה דריש הבא על יבמתו [לקמן נ"ד ע"ב] סמיך. וא"ת, אכתי היכי מוכח דערירי כתיב, הא היקשא דר' יונה לא הויא אלא לענין העראה, דאמר קרא [ויקרא י"ח], כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות, הוקשו כלן לנדה, מה נדה בהעראה אף כל בהעראה, לכן הוסיף ואמר, דמהיקישא דאשת אחיו מן האב נקיט כל העריות לחומרא, דהכי ילפינן מהיקשא דר' יונה דאקיש לחומרא.
דעת רש"י ז"ל, ערירי וכרת חד הוא, שר"ל הוא וזרעו נכרת, וזהו שיש בין כרת למיתה בידי שמים. אבל ריב"א ז"ל אומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב ערירי, וחילוק יש בין כרת למיתה בידי שמים, כדאמרינן בירושלמי [ביכורים פ"ב ה"א] דכרת בן חמישים ומפיק לה מאל תכריתו את שבט הקהתי, ועבודתם עד חמישים, ומיתה היא בששים במיתי מדבר. אמנם בתלמוד דידן אמרינן במועד קטן [כ"ח ע"א], מחמישים ועד שישים זו היא מיתת כרת. ונוכל לומר דמיתה בידי שמים אחר וכו'.
<h2>דף ב:</h2>
ואשת אחיו שלא היה בעולמו. פרש"י ז"ל כגון ראובן שמת בלא בנים, ונולד לו אח ושמו לוי, ועמד שמעון וייבם אשתו וכו', לאו דוקא נקט נולד ואח"כ ייבם, דה"ה ייבם ואח"כ נולד אסורה לו, דקיי"ל כרבנן, והא דנקט נולד ואח"כ ייבם, כי היכי דתיתי מתניתין אליבא דכ"ע, דר' שמעון פליג עלייהו דרבנן בייבם ואח"כ נולד בפרק כיצד [י"ח ע"ב], ומתניתין בפלוגתא לא קא מיירי. ומהאי טעמא נמי לא תני במתניתין אמו אנוסת אביו, משום דפלוגתא דרבנן ור' יהודה היא וכדאמרינן בהדיא בגמ' [ט' ע"א].
וכלן אם מתו או מיאנו וכו'. כלהו לא זו אף זו קתני, לא [מיבעיא] מתו דאין ערוה בעולם, אלא אפילו מיאנו שעדיין קיימת. ולא [מיבעיא] מיאנו, שהמיאון עוקר הקדושין [כמו] דלא עשה מעשה, אלא אפילו נתגרשה שאין הגט עוקר הקדושין דעשה מעשה והוצרך לגרשה. ולא [מיבעיא] נתגרשה, דבשעה שמת לא היה אשתו, אלא אפילו נמצאת אילונית, דבשעה שמת היתה אשתו, אפילו הכי צרתה מותרת.
או שנמצאו אילוניות. פרש"י ז"ל שמקחו מקח טעות, ולא הויא אשת אחיו וכו'. ותמה עליו הרשב"א ז"ל, דהיכי פירש מתניתין כרב אסי [לקמן י"ב ע"א] דמוקי לה בשלא הכיר, והא אנן כרבא קיי"ל, דמוקי לה אפילו הכיר בה, דהכי איפסקא הלכתא בהדיא בגמ', וצע"ל, עכ"ל. ונראה לי לדחות ולתרץ, הא דפרש"י ז"ל הכי, כי היכי דתיתי פירושא דמתניתין לדברי הכל וכו', ובפלוגתא לא קאמרי' (צל"ג: לא קא מיירי) וכדפרשינן לעיל בנולד ואח"כ ייבם, אע"ג דלא דמי, דבשלמא התם הויא פלוגתא דתנאי, אבל הכא הויא פלוגתא דאמוראי בפירושא דמתניתין גופא, מכל מקום פירשה ז"ל באופן דכלם מודו בכי האי גונא דצרת אילונית מותרת. וא"ת דהכא משמע דקדושי אילונית טעות הן ולא בעיא גיטא, ואלו בפרק אלמנה נזונת [כתובות ק' ע"ב] תנן השנייה והאילונית אין להם כתובה, משמע הא גיטא בעיא, דהכי דייק בפרק המדיר [שם ע"ג ע"א]. וי"ל, דלעולם גט לא בעיא, והא דתני אין להם כתובה, משום דקא בעי למיתני ואין להם פירות ולא בלאות, כך פרש"י ז"ל. והרמב"ן ז"ל תירץ, משום דקא בעי למתני סיפא, אם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה. וא"ת, הואי לולא בעיא גיטא, הא דתנן [לקמן ס"א ע"ב] קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין אמאי תתייבם מה נפשך וכו'. תירצו בתוס' וכו'. וא"ת, דמ"מ תתייבם לתירוץ ה"ר אברהם וכו', משום ספק ספיקא, ספק שמא תמצא אילונית, ואם תמצא לומר אילונית ספק היה מקפיד. וי"ל דהחמירו בכרת, כמו שהחמירו במים שאין להם סוף דאין מעידין על אשתו וגם על הגוסס, ואף על גב דרובן אינם נמלטים.
כיצד אם מתו וכו'. וא"ת, אמאי איצטריך והא פשוט הוא, דבשלמא לעיל מיניה איצטריך כיצד, לפרושי כיצד פוטרת צרת צרתה, ואגבו נקט ברישא כיצד פוטרת צרתה, אלא הכא אמאי אצטריך, הא מדקתני רישא, וכלן אם מתו צרותיהן מותרות, אנא ידענא כיצד פוטרת ומותרת. י"ל, דאילו מרישא דקתני וכלן אם מתו צרותיהן מותרות, הוה שמעינן דוקא כשמתה הערוה או גרשה קודם שיכנוס את הצרה, לכן אשמעינן האי כיצד, דאפילו כנס את הצרה ולבסוף גרשה או מתה הערוה, הצרה מותרת ליבם, דקסבר האי תנא מיתה מפלת, ולאפוקי ממ"ד לקמן [י"ג ע"א] צרתה מותרת דוקא כשגירש את הערוה או מתה ולבסוף כנס אבל כנס ולבסוף גירש אסורה דקסבר נשואין מפילין. ומהאי טעמא נמי לא נקט בהאי, כיצד מיאנה בתו או נמצאת אילונית, משום דמתניתין אתא לאשמועינן אפילו גירש, ובמיאנה או נמצאת אילונית אין שום חדוש, דבטלי להו לקדושי קמאי, ולכך כנס ולבסוף מיאנה כמו מיאנה ולבסוף כנס. אי נמי משום דקאי אאחת מכל העריות האלו, ומיאנה או נמצאת אילונית לא שייך בכל העריות. ואי אתה יכול בחמותו שמיאנו וכו'. עיין פירוש התוס' בפרק בא סימן [נדה נ"ב ע"א], ושם תמצא הפי' לרוחה.
מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן. ואע"ג דאסיקנא לקמן [ח' ע"א] דערוה גופה לא צריכא קרא. י"ל דלמאי דסליק אדעתיה מעיקרא קאמ', דהוה סבירא ליה דעיקר אסורא במקום ייבום (מעליא) [מעליה] נפקא. אי נמי יש לומר, דאפילו למסקנא איכא איסורא דצרות דילפינן מאחות אשה, מדכתיב לצרור עליה, לומר במקום מצוה אפילו צרה אסירא, כן נראה לי, עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. ולא נהירא, דכי קא מתמה תלמודא, אעריות דמני במתניתין שלא כסדר קא מתמה, ועליהו קאמר כלהו מאחות אשה ילפינן. ועוד, דלמסקנא אפילו צרה נמי לא צריכה קרא.
סקילה חמורה. אלומי קושיא הוא, כלומר, חמורה מהרג וחנק וכל שכן מכרת, ועוד דאיהי במיתת בי"ד ובכרת והנך אינם אלא בכרת גרידא. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף ג.</h2>
ואיידי דאיירי באסור אחוה תנא אחות אשתו. פירוש, איידי דאיירי באחוה דידיה תנא אחוה דידה. אי נמי, משום דבקדושי עצמו מתסרא ליה, אחשבא תנא בקרובתו ואקדמה. הרשב"א ז"ל.
ומאי איריא דתני פוטרות. ה"ג רש"י ז"ל, אי תנא אוסרות, הוה אמינא, אוסרות לייבם אבל מחלץ חלצה. ולתני אוסרות לחלוץ. לחלוץ, מאי קא עביד. מצאתי גירסא אחרת בספרי ספרד, מאי איריא דתני (אוסרות ליתני פוטרות) [פוטרות ליתני אוסרות]. אוסרות לחלוץ, מאי קא עביד. ואותה גירסא נראית לי עקר, דתלמודא קא בעי ליתני אוסרות במקום פוטרות, וא"כ הוה תני אוסרות לחלוץ ולייבם, והיכי מצינא למימר אבל מחלץ חלצה. עכ"ל הרא"ש ז"ל. ונראה לי דלגירסת רש"י נמי, שמקשה ליתני אוסרות, אוסרות לחלוץ ולייבם קאמרינן, והמשיב שהשיב אי תנא אוסרות הוה אמינא לייבם אבל לחלוץ חלצה, לא הבין דברי המקשה, שהיה סובר כשהקשה וליתני אוסרות, אוסרות [ביבום] דוקא קאמר, לפי שהיה עולה בדעתו דלא שייך למימר איסור בחליצה והשתא לא קשה מידי לגרש"י ז"ל. וא"ת, איך איחר להקשות המוקדם והקדים המאוחר, דהא ראשון קתני במתניתין פוטרות, ובתר הכי קתני הסדר, בתו ובת בתו וכו'. י"ל, שהקשה קודם הקושיא העצמית שהי"ל, ואח"כ הקשה שינוי הלשון, דהיינו מאי אירייא דתני פוטרות ליתני אוסרות, ויבא עליו נמי מנא הני מילי דפוטרות.
<h2>דף ג:</h2>
למעוטי צרת ממאנת. הא דלא קאמר למעוטי דשמואל, דהא הוא אמרה לקמן [י"ב ע"א], משום דלא פליגא מתניתין אדשמואל דאמר צרה ממאנת אסורה ולא ממעט אלא לענין זה דהנך דמתניתין לא בעו חליצה, ההיא בעי חליצה. עכ"ל הרא"ש ז"ל. וכן דקדק רש"י בדבריו. אבל הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כתבו, דמניינא דמתניתין משמע דממעט דכותיהו לגמרי. כלומר, אלו פוטרות מן החליצה ומן הייבום ויש לך אחרות שאינן פוטרות כלל, אלא חולצות או מתייבמות, והיינו ממאנת ומחזיר גרושתו דאינן נעשין צרותיהן כמותן, אלא הן אסורות אבל צרותיהן מותרות לגמרי, עכ"ל. ולדידהו קשה, אמאי לא קאמר למעוטי דשמואל בהדיא.
לפי שאינן בצרת צרה. וא"ת, משכחת לה וכו'. מצאתי כתוב בהגהות מהר"ם, אמר לנו בשם אביו, דאיתא בירושלמי [פ"י ה"א], כשם שאסורה לאחי הבעל כך אסורה לאחי הבועל, והשתא לא משכחת לה.
מנא ה"מ. לא גרסינן בבריתא צרות צרותיהן מנין, תדע, דהא לקמן [י"ג ע"א] אפסקא דמתניתין, הדר איבעיא להו בגמ' מנא ה"מ, ואמר רב יהודה לצרור, ורב אשי אמר סברא הוא וכו', וליתא נמי בכלהו נסחי ולא בהלכות רבינו הגדול ז"ל, עכ"ל הרמב"ן ז"ל.
יכול שאני מרבה שש עריות וכו'. הוא הדין דהוה מצי למימר יכול שאני מרבה את אלו שנשאו לאחרים, אלא משום דשש עריות פסיקי ליה דאי אפשר לינשא אלא לאחרים נקט להו, והוא הדין לט"ו עריות. הרשב"א ז"ל.
שאין צרה אלא מאח. לפרושי הא אתי, דלא תימא הואיל ובמקום מצוה אוסרת צרתה שלא במקום מצוה לא כל שכן, לפיכך קאמר אין צרה אלא מאח, כלומר, אין הערוה אוסרת הצרה אלא פוטרתה מן החליצה ומן הייבום, ובנשואה לאחיו ממילא קיימא עליה באיסור אשת אח, ובנשואה לאחר אין הצרה אוסרתה, הרשב"א ז"ל, והרא"ש ז"ל.
טעמא דכתב רחמנא עליה. ותימה לר"י דמנא ליה הא, נימא דאי לאו "עליה" נמי אחות אשה לא מייבמת, דה"א דס"ל לתנא דברייתא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ולא איצטריך עליה לגופיה, אלא לאפוקי מסברתו הראשונה, ולומר דוקא הכא הוא דלא דחי אבל בעלמא דחי עשה ללא תעשה שיש בו כרת, ואל תתמה על זה, שאדרוש "עליה" לעלמא ולא לגופיה, דכה"ג אומר לקמן וכו'. ותרץ ר"י וכו'. ורבא לא היה צריך וכו'. פירוש, כיון שאתה אומר שההכרח של המקשה שאומר טעמא וכו', הוא משום, דאי הוה ס"ל לתנא דבריתא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, הוה ליה למדרש האי עליה להיתירא, דהכי עדיף טפי, דהשתא איצטריך קרא לגופיה, אלא ודאי הואיל ואני רואה הדרש עליה למיסר, מכלל דס"ל לתנא דבריתא, דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. א"כ, שזהו ההכרח של המקשה, רבא כשתירץ ערוה גופה לא צריכא קרא, היה לו לתרץ ולומר, לעולם אימא לך דס"ל לתנא דבריתא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ולהיתירא לא מצית אמרת דא"כ לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה וכו'. עיין פי' בעלה ח'. אה"נ דהכי הוה ליה לרבא לתרץ, הואיל דעיקר דקדוק קושית התלמוד שמקשה, טעמא הוא מכח דלא דריש לה להתירא, אלא תירץ לו באופן אחר לפי שדעתו של מקשה וכו'.
לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. תוס'. וא"ת וכו', אלא ע"כ לקמן לאו בכל דוכתא בעי למילף וכו'. וקושיתו, דנילף בכל דוכתא מעשה דייבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח.
<h2>דף ד.</h2>
לפני מוכה שחין. לאו דוקא מוכה שחין דכל אמתלא שתתן לדבריה כופין אותו לחלוץ, כן פרש"י ז"ל לקמן בפרק החולץ [ל"ט ע"ב]. אבל יש חולקין עליו.
ורבנן אי הוה סמיך ליה כדקאמרת. הרשב"א ז"ל והרמב"ן לא גריס. וכן נראה מתוך פירוש התוס', ודוק ותשכח.
דא"כ לכתביה לגביה עריות. תוס' וכו'. מוכח לא חשיב אלא כשהלמד נכתב שלא במקומו, אבל מופנה חשיב בין שהלמד מופנה, כגון לא יגלה כנף אביו, בין שהמלמד מופנה, כגון לא תלבש שעטנז, וזהו פירוש, לא איכפת לן בהי מינייהו כתיב.
<h2>דף ד:</h2>
וגבי ציצית נמי אי בעית אימא משום מופנה וכו'. כולה שמעתא, לר' יהודה קאמרינן. אי נמי יש לפרש, לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח, ללמד על כל התורה כולה דדרשינן סמוכין, דקרא דר' אלעזר סמוכים לעד, אסמכתא בעלמא הוא. ועוד, דליכא למימר אתי עשה ודחי לא תעשה, עד שירבה אותו הכתוב בפירוש, הרמב"ן ז"ל. הקשה מהר"ם, היכי ילפינן בעלמא מכלאים בציצית, דשאני ציצית ששקולה כנגד כל המצות. וי"ל דילפינן מציצית ומראשו.
ואפילו מוכרי כסות. פי' רש"י ז"ל שאינו מתכוין להנאת חמום. וקשיא, הא דקאמ' כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דוקא לבישה, משמע דלר' יהודה שרי אע"ג דנהנה כיון שאינו מתכוין להנאת חמום, והא ליתא, דר' יהודה סבירא ליה דבר שאין מתכוין אסור. אלא הכי פירושו, אפילו מוכרי כסות כל שאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה, כתב רחמנא לא תלבש, דומיא דלבישה דאית בה הנאה ואפילו אינו מתכוין להנאה, הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל. ואפשר לומר, דאם נפרש דלרבנן נמי בעא מוכח או מופנה כדפרישית לעיל, לא קשה מידי לרש"י, דאימא לדידהו דרבנן קא פרש"י שאינו מתכוין להנאת חימום, ואינהו סבירא להו דבר (המתכוין) [שאינו מתכוין] מותר. או אי נמי לר' יהודה, ואע"ג דסבירא ליה דבר שאינו מתכוין אסור, שאני הכא לגבי כלאים דהתירו רחמנא וכתב לא תלבש שעטנז, דהא אוקימנא בפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"ב] ההיא ברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין וכו' כר' שמעון, ואי כדקאמרת, כר' יהודה נמי אתיא.
ותיתי שעטנז מהעלאה. קשיא לי, הא לא מופנה היא, דאצטריך למיכתב שוע טווי ונוז, ואיכא למיפרך, מה להעלאה דלא נפישא אהנייתא וכו'. ומצאתי שתירץ רבי מאיר, דר' ישמעאל לטעמיה, דאית ליה במסכת נדה [כ"ב ע"ב] מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין, והאי מופנה מצד אחד הוא, דשעטנז דהעלאה לא אצטריך למדרש עד שיהא שוע טווי ונוז, דהא מק"ו מלבישה נפקא, דנפישא אהנייתא ולא מחייב אלא בשוע טווי ונוז, כל שכן בהעלאה, הרא"ש ז"ל. [ולדידי לא קשיא מידי, דמופנה הוא, דהוה ליה למכתב שוע טווי ונוז בהדיא, ומדכתיב שעטנז, שמע מינה לאפנויי].
קימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל, דכל בגדים האמורים בתורה סתם, אינם אלא צמר ופשתים, אבל שאר מינים אינן חייבי' בציצית אלא מדרבנן והכי איתא במנחות פרק התכלת [ל"ט ע"ב], הרשב"א ז"ל, והריא"ף ז"ל. ובתוס' כתבו בפרק במה מדליקין [שבת כ"ז ע"ב], אע"ג דפרק התכלת אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית, קיי"ל כרבא דבתרא הוא, וחייבי' בציצית מדאורייתא.
אפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. ודוקא בדלית ליה מיניה ואי אפשר לקיים מצות ציצית בלא דחיית לאו, אבל היכא דאיכא ממין הכנף, אין מטילין לו אלא מניה, וכדריש לקיש [לקמן כ' ע"ב] דאמר, כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה לא תעשה, ולעולם איתא לתנא ד"ר ישמעאל ואיתא לדריש לקיש. וכן נראה מדברי הרי"ף בהלכות ציצית. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף ה.</h2>
תינח לתנא דבי ר' ישמעאל, לרבנן מנא להו. כלומר, תינח אי ר' יהודה סבירא ליה כתנא דבי ר' ישמעאל, אז מייתר ליה צמר ופשתים לאפנויי, אלא אי סבר כרבנן לא מייתר, הרא"ש ז"ל. וקשה דהוה ליה למימר מנא ליה. והרשב"א ז"ל פירש תינח וכו', אלא לרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל, אי ס"ל כר' יהודה דבעיא מופנה מ"ל, אבל לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה לא קא בעי מידי, דהא אינהו דרשי סמוכים ואע"ג דאינו מופנה, ע"כ. ואיכא נמי למימר דאפילו לרבנן דר' יהודה קא בעי, משום דלכולי עלמא אין עושין בנין אב ללמד על כל התורה אלא אם כן מופנה. אי נמי, אע"ג דדרשינן סמוכין מנא להו דאתי עשה ודחי לא תעשה, וכדפרישית לעיל.
זקנו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו. והאי דלא קאמר לפי שנאמר ולא תשחית את פאת זקנך. משום דכבר שמעינן בישראל דעשה דוחה לא תעשה מראשו, הרא"ש ז"ל. וקשה, דסוף סוף לימא לפי שנאמר בישראל ולא תשחית פאת זקנך, ומהכא נילף דאתי עשה ודחי לא תעשה אפילו שוה בכל, באם אינו ענין, והשתא לא מצי למדחי סד"א שאני כהנים. וי"ל, דטפי ניחא ליה לתנא דבריתא למימר ופאת זקנם לא יגלחו דכתיב בכהנים, לאשמועינן דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, דהיינו לא יגלחו קדוש יהיה לך.
סד"א כהנים הואיל. וא"ת ליכתוב רחמנא בכהנים וליתי ישראל מינייהו בקל וחומר, ונדרוש לאו דישראל לאם אינו ענין, הא ליתא, דראשו גלי דזקנו מיירי בכהנים, דאי לאו ראשו הוה מוקמינן זקנו לישראל. הרא"ש ז"ל, וכן דקדקו בתוס'.
אלא אתיא מראשו דהך תנא וכו', ת"ל ראשו. פרש"י ז"ל אע"ג דלאו דאינו שוה הוא, אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל, דהא נפקא מראשו (לפנינו: מזקנו) דאידך תנא, תנהו ענין ללאו השוה בכל, ע"כ. וקשה, דהא חד ראשו דרשינן, והאי תנא ואידך תנא לא מודה חד לחבריה, דאידך תנא דאוקי ראשו בישראל סבר הקפת כל הראש שמה הקפה, והאי תנא דאוקי ראשו בנזיר, סבר הקפת כל הראש לאו שמה הקפה ולהכי מוקי לה בנזיר. ועוד קשה, דהא לאו דנזיר שוה בכל הוא, דאף נשים איתנהו בתורת נזירות. ומצאתי כתוב בחידושי הרא"ש ז"ל, כתוב בפירושי רש"י ז"ל, אע"ג דלאו וכו'. נראה דשגגה היא, וכן מצאתי בפירושי כתב יד רבי' מנחם מיוני, אשר (הגיע) [הגיה] בגליון פרושי שכתב רש"י ז"ל, וז"ל, כי נאים ושכיב רש"י אמרה, או אחר תלאה ביני חיטי, וחטא הכותבו בשם רבינו ז"ל. עכ"ל הרא"ש ז"ל.
<h2>דף ה:</h2>
כולה משעטנז נפקא. פרש"י ז"ל מדאפקיה רחמנא בלשון שעטנז וכו'. ואינו מחוור, דדילמא כוליה לשוע טווי ונוז אתא. אלא הכי פירושו, אלא לעולם מיחדיו נפקא, וכי תימא יחדו איצטריך לתוכף תכיפה אחת אינו חבור, כולה משעטנז נפקא וכו'. מדקאמר שעטנז ולא קאמר שעטנזים, אלא בשנעשו הצמר והפשתים בגד אחד קאמר. הרשב"א ז"ל, והרמב"ן ז"ל, וכן פירש ר"ח ז"ל.
מה למילה. הא דלא פרכינן שכן כרת, משום דמילה בזמנה דדחיא שבת אין בה כרת, אבל אמה הצד ממילה ופסח פרכינן שכן כרת, לפי דאמה הצד פרכינן כל דהו. ואיכא נסחי, מה למילה שכן יש בה כרת. הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף ו.</h2>
את שבתותי תשמורו. פירוש, לישנא דתשמורו קא דריש, כלומר, תהא שבת שמורה. ורש"י ז"ל פירש דאני ה' קא דריש, הרמב"ן והרשב"א ז"ל. נגמר מהכא דלא דחי. וא"ת והא שבת הוי עשה ולא תעשה, דכתיב [שמות כ"ג] וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך. תירצו בתוס' וכו'. והרשב"א בשם רבו ז"ל תירץ, דבמחמר ליכא עשה, דמסתמא תשבות אינו עשה אלא דאבות מלאכות.
אלא לעולם דאמר ליה שחוט לי וכו'. מה להנך שכן הכשר מצוה. פרש"י ז"ל, בחלול שבת, בעקירת לא תעשה הוא מקיים עשה דכיבוד, ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו, אבל ייבום, לא זה בלבד הכשר קיום העשה, שהרי יכול לחלוץ, ולא יעקור לאו של ערוה. ולפירושו ז"ל, בעלמא כל היכא דהוי הכשר מצוה, אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, בר מהכא דמעטיה רחמנא מאת שבתותי תשמורו, והא דפירש לקמן תיפוק לי מהתם, מאיש אמו ואביו תיראו דהכשר מצוה הוא ולא דחי, ר"ל לענין שבת, דכיון דכיבוד דהכשר מצוה לא דחי שבת, הוא הדין הכשר מצוה דבנין בית המקדש דלא דחי שבת, דבכל מילי דשבת לא דחי, אבל הכשר מצוה דעלמא, ודאי דחי את לא תעשה שיש בו כרת. והיינו דאקשו עליו בתוס' וכל שאר המפרשים, והא מסקינן לקמן [ח' ע"א], דבשום מקום אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ומשמע אפילו בהכשר מצוה. ומתוך דוחק קושיא זו ואחרות עמה שהקשו בתוס' וכו', נראה שפי' פר"ח ז"ל דבלאו דמחמר מוקמינן ליה, וקאמר דלא ילפינן מהכא לאו גרידא, דמה להנך שכן הכשר, שכשמחמר ומטמא ומניח את האבידה להביא את הגוזלות לאביו ודוחה הלאו, אינו מקיים העשה דכיבוד, שאינו מאכילו ומלבישו, אבל בעלמא דעביד גוף המצוה דחי, וילפינן כלאים בציצית. והשתא ניחא, הך דקאמרינן לקמן הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דלא דחי, דכיבוד וההיא דמקדש אם אינו ענין להכשר מצוה, תנהו ענין לגוף המצוה דלא דחי, וא"כ ליגמר מהכא דבעלמא דלא דחי עשה את לא תעשה. ומסיק, לא תימא לאע"פ אתא למימ' דגוף המצוה לא דחי וליגמר מיניה לעלמא, אלא לדרשא אחרינא, ולעולם גוף המצוה דחי לא תעשה דילפינן מכלאים בציצית. ולפירוש זה, לא יקרא כבוד אב, אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרינן בקדושין [ל"א ע"ב], אי זהו כבוד, מאכילו ומלבישו. וההיא דיכול אמר ליה הטמא, צריך לומר, כגון שאמר ליה אביו להביא פירות מבית הקברות, ואל תחזיר אבידה נמי, כדי שלא יבטל מלהאכילו. אבל לפרש"י ז"ל, כל צווי שמצווהו אביו, ואפילו אין לו בו הנאה, נקרא כיבוד.
<h2>דף ו:</h2>
ואמר רחמנא לא תבערו, מאי לאו ר' נתן היא וכו'. וא"ת, מה להנך שכן הכשר מצוה, שבשעה שדוחה לאו דחלול שבת מקיים עשה דוהומת. וי"ל, דהכא לא חשיב הכשר מצוה, שכשדוחה הלאו אינו מקיים העשה, דהא הבערה ובישול פתילה קודם מיתת בי"ד הן. אי נמי י"ל, אם אינו ענין להכשר מצוה, דהא נפקא מדלעיל, תנהו לשאינו הכשר מצוה, או עדיפא מינה קאמר רב שימי.
טעמא דכתב רחמנא לא תבערו. תוס' וכו'. אי נמי, מדאצטריך. דהוא מיותר, וכדלעיל. והשתא אינו חושש על או אינו השני, דמשמע מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא, דאי חושש דלא נימא הכי, אם כן אצטריך לא תבערו לגופיה, אלא ודאי אינו חושש עליו, דלא אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. ואת"ל לא תבערו לא קאי אלא על או אינו הראשון, למילף בעלמא דחי. וכל סוגיא וכו'. וא"ת, והיכי מצי למימר דלגופיה לא אצטריך אלא לאשמועינן דבעלמא דחי, הא אצטריך לאשמועינן דמקלל בהבערה חייב, דמהכא נפקא ליה לר' שמעון וכו'. לכן אמ' דזאת הסוגיא לא אתיא כוותיה. א"נ י"ל, דאתיא נמי כר' שמעון, דאי ללמד על מקלקל בהבערה לחוד קא אתי, הוה ליה לאשמועינן בעלמא במקום שאין מצוה בהבערה, ומדכתיב מושבותיכם לאשמועינן דאיירי במקום מצוה, שמעינן נמי דבעלמא דחי.
<h2>דף ז.</h2>
לא ללמד על עצמו יצא. הקשה הקדוש (מורדוס) [מרודוס], דאין מדה זו דומה לשאר מדות, ששאר מדות יצאו ללמד על עצמם וגם למדו על אחרים, כמו הבערה יצאת לחלק על עצמה וכן ללמד על אחרים שחייבים על כל אחד בפני עצמה, אבל שלמים מה למדו על עצמם דבר שלא היה בתחלה בהם, ובעלמא דריש ליה כמו כלל ופרט המרוחקים זה מזה. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף ז:</h2>
אלא סד"א תיתי במה מצינו מאשת אח. ואי קשיא לך, והא אמרינן דדמיא לדבר שיצא לדון בדבר החדש וכו'. תקשה לך, דאע"ג שאין אתה יכול להחזירו לכללו ולא גמר איהי מכלליה, מ"מ כלליה גמר מיניה במה מצינו, ובשאר דרכים שהתורה נדרשת בהם, והא דלא גמרי שאר אשמות לבהן יד ואזן ימנית, משום שזה מכשיר ושאר אשמות מכפרין. אי נמי, מיעוטא כתיב בהו בזאת תורת האשם ולא בהונות.
זב שראה קרי. פרש"י ז"ל, דמשום הכי נקט הכי ולא נקט שנטמא בשרץ ונבלה, משום דטמא שרץ ואפילו טמא (מה) [מת] נכנסים להר הבית, כדאמרינן בפרק אלו דברים [פסחים ס"ז ע"א] ובפרק ג' מינים [נזיר מ"ה ע"א], ויקח משה את עצמות יוסף עמו [שמות י"ג], במחיצתו במחנה לויה. והקשו עליו בתוס', דה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן אסור ואפילו בחיל, וכדתנן [כלים פ"א מ"ח] מקודש הימנו החיל שאין גוים וטמא מת נכנסים שם. והא דתניא מוטב שתבוא עשה שיש בו כרת וכו'. פרש"י, דקסבר האי תנא דטבול יום דבעל קרי (דבעל) [כבעל] קרי, ואית ביה עשה דשילוח מחנות, ור' יוחנן דאמר אפילו עשה לית ביה, פליג אברייתא. ואינו מחוור, דר' יוחנן אמורא הוא ולא פליג אברייתא, וכו'. אלא נראה כמו שפירש ר"ת, דטבול יום דקרי לאו כבעל קרי, ומדאוריתא בכל מחנה לויה משרא שרי, אלא שחדשו בה יהושפט וסיעתו, וגזרו שלא יכנס בעזרת נשים דהיינו חצר החדשה. ויש מקומות שלא גזרו בהם, כגון החיל ושאר כל הרים. ור' יוחנן לפרושי הוא דאתא, דהאי עשה דקתני בבריתא, עשה של דבריהם קאמרינן. ולדבריו, ה"ה דהוי מצי למימר, מוטב שיבא עשה של תורה וידחה עשה של דבריהם, אלא משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם והעמידום אפילו במקום תורה, עשאום כאן כאלו שניהם של תורה, והחמירו בזה שיש בו כרת, הרשב"א ז"ל. אחר כך מצאתי בחדושי הרא"ש ז"ל, וזה לשונו, רש"י פירש בריש פרק כל הפסולים [זבחים ל"ב ע"ב] דטעמא דר' יוחנן דאמר אפילו עשה אין בו בהר הבית, דקסבר טבול יום דזב לאו כזב דמי, ובריתא דקתני דאין טבול יום אחר נכנס, קסבר כזב דמי, ופלוגתא דתנאי היא. וכן פירש ג"כ ר"ג ז"ל. וקשיא לפרש"י אמאי אייתי הכא הא דר' יוחנן, בשלמא לפירוש ר"ת ז"ל הוא פירוש הברייתא.
<h2>דף ח.</h2>
מי לא מודה עולא. האי מודה לאו דוקא, דבר פלוגתיה אפילו יצא בשעה שאינה ראויה להביא בה קרבן שרי, משום דביאה במקצת לאו שמה ביאה, אלא מי לא אמר עולא קאמר. ודכוותה נראה לי שיש בריש המגרש [גיטין פ"ט ע"ב] מודה ר' אליעזר במגרש אשתו וכו'. אי נמי איכא למימר בהאי, דהאי מודה לאו משום בר פלוגתיה קאמר, אלא אסוגיין דהכא קא מהדר, משום דאמרינן הואיל, ודייקינן לה מדעולא, אמר הכא דבכה"ג הוה מודה עולא דלא אמרינן הואיל. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
לאסור צרה לא אצטריך קרא וכו'. נראה לי הא דלא פריך לרבא מדברי רבי דמצריך קרא לאסור צרה, היינו משום דרבי לא דריש לצרור לצרה, הלכך אצטריך ליה קרא למיסר צרה. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף ח:</h2>
דילמא להיתירא. אע"ג דאמרינן חומרא וקולא לחומרא מקשינן, ניחא טפי לאוקומי קרא לערוה גופה ולקולא מלאוקומי לחומרא, ולגופיה לא אצטריך אלא להתיר צרה שלא במקום מצוה, והיינו נמי קולא, הרא"ש ז"ל.
ויבם ויבמה. ויבמה משמע להאי, מכלל דאיכא אחריתי דזיקא ליה, אא"ע [אם אינו ענין] למיסר צרה במקום ייבום, דהא נפקא לן מולקחה, תנהו ענין למשרי צרה שלא במקום מצוה. ר"ג ז"ל. כל היכא דאיכא תרי ליקוחין. וא"ת דילמא אתא להתיר צרה ולא לערוה. וי"ל למ"ד ערוה לא צריך קרא ניחא, והכי סבר לה רבי לפרש"י. הרא"ש ז"ל.
צרה מלצרור נפקא. תמיהה לי, דהוה ליה למימר לצרור מאי עביד ליה, כדאמרינן לרבי עליה מאי עביד ליה. וי"ל, משום דע"כ (לר"ע) [לר'] לצרור לצרה אתיא, משום הכי קאמר ליה בהאי לישנא. ואהדר ליה, אין הכי נמי, דלצרור לצרה אתא, אלא דמפקינן ליה לכדר' שמעון, דאמר [לקמן כ"ח ע"ב] בזמן שנעשו צרות זו לזו לא יהא לקוחין באחת מהן.
<h2>דף ט.</h2>
מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. לא גרסי' ושגגתו חטאת, דעריות לא ידעינן דאית בהו חטאת אלא מהכא ילפי' לר' הרשב"א ז"ל, וכן ריב"א ז"ל.
לאשמת העם הרי משיח כצבור. כתב רבינו מאיר, אע"ג דצבור גופייהו בגזירה שוה אתו, חוזר ומלמד בהיקשא, כדאמרינן פרק איזהו מקומן [זבחים נ' ע"א], ומאן דס"ל התם דאין חוזר ומלמד, סבר דבתר מלמד אזלינן, והכא המלמד חול דהא עליה בעריות כתיב וחוזר ומלמד, מש"כ [מה שאין כן] אם היה כתוב בקדשים.
מה לייתי. איכא למידק, והלא כל זמן שאתה מחלקן משאר מחוייבי קרבן בע"ז, חלקת בקרבנותיהן. י"ל דבמתתן ועונשן אתה מחלקן משאר חייבי מיתות דעלמא, שאלו בסייף וממונם אבד משא"כ בשום מקום חוץ מאלו, אף כשתחלוק בקרבנם אתה מחלקן מכל שאר חייבי קרבן. הרמב"ן ז"ל וכן הרשב"א ז"ל.
דפליגי ר"ע ורבנן. בכל דוכתא פשיטא ליה לתלמודא, משום דר"ע ס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין, לענין ייבום וחליצה נמי כחייבי כריתות דמו. ותימא, מנא ליה לתלמודא הא, נהי דלענין תפיסת קדושין ולענין ממזרות משוי ר"ע חייבי לאווין כחייבי כריתות, לענין ייבום אמאי לא קאמר ר"ע דליתי עשה ולדחי לא תעשה. תירץ רבינו מאיר, דשמא כיון דר"ע דריש לא יגלה כנף אביו לאנוסת אביו, אתקש לאשת אביו דכתיב בההוא קרא, מה אשת אביו ערוה ולאו בת חליצה וייבום היא, אף אנוסת אביו נמי. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף ט:</h2>
בתו מאנוסתו. פרש"י ז"ל, ראובן אנס אשה ואח"כ נשאה שמעון, ואי אפשר לומר כן, דאם כן שמעון אסור בשתיהן, אחת משום בתו ואחת משום בת אשתו. וצריך לומר, דשמעון נמי אנסה. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף י.</h2>
מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא. וא"ת, לוי דבעא מיניה דרבי לתני שש עשרה, היכי מיפרשא ליה סופא דמתניתין דקתני שש עריות. איכא למימר, דסבירא ליה ללוי, דהאי אמו דקתני בסופא, היינו אמו נשואת אביו, ואשת אביו שאינה אמו, דארחיה דתנא למתני הכי. והיינו דקתני אמו ואשת אביו, ולא תני ברישא אשת אביו דתהוי אמו בכלל, לאורויי לן דדווקא קתני, אמו אשת אביו ואשת אביו שאינה אמו. ומשום הכי לא חשיב ליה האי פירכא ללוי. הרשב"א ז"ל.
דאי לא קתני. הקשה רבינו מאיר ז"ל, א"כ היכי אמרינן לעיל [ג' ע"ב] דמניינא למעוטי צרת מחזיר גרושתו, והלא יכול להיות דפטרה צרתה והאי דלא תנייה משום דאי לא קתני. ותירץ, דמכח ייתורא דמתניתין ממעט לה, דהא בלאו דאי נמי לא הוה מצי למתנייה, משום דליתיה בצרת צרה, ואפ"ה ממעט לה מכח ייתורא דמתניתין. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף י:</h2>
סופא אתאן לר"ע. וא"ת, אמאי נקט אחד מן האחים, הוא הדין החולץ נמי. י"ל דאחד מן האחים היינו אחי המת והחולץ בכלל, הרא"ש ז"ל. וליתני לר"ע אין לה עליו כלום. פירוש, עיקר קושיא מדהוה ליה למתני ברישא (ולדברי) [דלדברי] ר"ע אין לה עליו כלום, ואמאי [רהיט] תני סופא. ומיהו משום דלא מפרש בהדיא לדברי ר"ע לא קשיא ליה, דאשכחן טובא רישא חד תנא וסיפא חד תנא, ופלוגתא קתני. הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף יא.</h2>
חד אמר בעשה. ה"ר משה הספרדי פירש עשה מדכתיב [דברים כ"ה] יבמה יבא עליה, ולא עליה ועל חברתה. וקשיא, דאם כן הוה לן למדרש הכי בגמ' וכו', הרמב"ן ז"ל.
אמר רב צרת סוטה אסורה וכו'. בדין הוא דהוה ליה לאשמעינן סוטה עצמה פטורה כערוה, אלא חד דאית בה תרתי קמ"ל.
הקשה רבינו מאיר לרב דאמר צרת סוטה אסורה, לתני ט"ז ומשכחת לה בצרת צרה, כגון האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי, דהשתא היא מותרת בקרוביו כדתנן פרק האומר [קידושין ס"ה ע"א], והלכה ונשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת, כשם שהיא פטורה ממה נפשך, דאי לדבריה היא חמותו, ולפי דבריו היא סוטה שזינתה תחתיו, כך צרתה פטורה, הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני וכו'. ותירץ, דלא היתה פוטרת צרתה, דאי כדבריו לא היתה אשת אחיו מעולם דלא תפשי בה קדושין, והויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה. וגם לא מהימנינן לה לשווייה חמותו לפטור צרתה, כיון דהוא אומר שלא קדש בתה, וא"כ צרתה חולצת מספק.
<h2>דף יא:</h2>
אמר ליה תניתוה וכו'. הך פשיטותא ואידך בריתא דמייתי, למפשט בעיא קמייתא קא אתי, דלאיכא דאמרי איכא למימר דאתיא כרבנן, דפשיטא לן דלרבנן כיון דאעקר איעקר. ועוד, דלר' יוסי בן כיפר לא הוה מצי למימר אם חולץ חולץ לפסולה, דטומאה כתיב כעריות, ואפילו חליצה לא בעיא. הרא"ש ז"ל.
תוס', או היא או צרתה. אע"ג דחליצה [פסולה] צריכה לחזר על כל האחים, היינו דוקא כגון וכו'. א"ה (אמר המגיה) כדי לחלוק עם רש"י ז"ל, דפירש לקמן בשמעתא קמייתא דפרק ד' אחים [כ"ו ע"ב], דחליצה פסולה מקריא כל היכא דאי בעי לייבם לא מצי. ומכאן קשיא לרש"י ז"ל, דהא הכא במחזיר גרושתו אי בעי לייבומי לא מצי ואפ"ה לא מקריא חליצה פסולה.
לאו תרוצי קא מתרצת לה. תימה, במאי קא מתרץ לה, אע"ג דהיא או צרתה קאמר, שייך שפיר למתני היא וצרתה, כמו חלץ ועשה מאמר [לקמן נ' ע"ב]. ובנדרים פרק נערה [ס"ו ע"ב] וכו' [איצטריך למתני סיפא, היפר האב ולא היפר הבעל אינו מופר, דלא תימא רישא דקתני אביה ובעלה מפירין נדריה, דאביה או בעלה קאמר]. ונראה לי דהכא חשיב שבוש הא דתני היא וצרתה, וצריך לתרץ ולהגיה או היא או צרתה, כי היכי דלא תטעה לומר תרוייהו בעו חליצה משום חיזור. אבל ההיא דנדרים אי לאו סיפא, ממילא הוה מפרשינן רישא אביה או בעלה, דפשטא דקרא משמע שנתרבה הארוס שיפר הוא לבדו כמו האב, וכן בחלץ ועשה מאמר ליכא למטעי. הרא"ש ז"ל.
בעי ר' יוחנן, המחזיר גרושתו משנשאת צרתה מהו. אליבא דרבנן קא בעי, ופשיטא ליה, כיון דאיעקר איעקר, דאי בעי אליבא דר' יוסי או אליבא דרבנן דפשיטא ליה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, הוה ליה למימר היא לא מבעיא לי, דטומאה כתיבה בה, ופשיטא דאסירא.
<h2>דף יב.</h2>
אלא לאו או היא או צרתה חולצת. למפשט בעיא קמיתא קא אתי, דאי לבעיא שניה, פשיטא ליה דצרתה מותרת. ודחי, היא חולצת וצרתה או חולצת או מתייבמת. והיינו למפשט בעיא שניה, וזיל הכא קא מדחת ליה וזיל הכא קא מדחה ליה, ולא מצי למפשט חדא מינייהו. הרא"ש ז"ל.
צרתה נמי לא עבדא בה מעשה. תימה וכו' כמו שכתוב בתוס' ג"כ, אלא שבסברא מועטת מדמה אותם כדי למצוא היתר, משום דחומרא דרבנן בעלמא הוא. הרא"ש ז"ל.
גזירה משום צרת בתו ממאנת. ואע"ג דהיא גופה גזרה, לאו גזרה לגזרה היא, דקסבר שמואל דכולה חדא גזרה היא, דאי לא הא לא קיימא הא. ומיהו (רבא) [רבין] דפסק בצרת ממאנת דשריא, סבר דגזרה לגזרה היא.
<h2>דף יב:</h2>
תני שהיו. ואע"ג דאמרינן לעיל דיקא נמי דקתני שנמצאו ואסיקנא שמע מינה, יש לנו כיוצא בה הרבה דמסקי הכי בהו שמע מינה, ואפילו הכי לא קימא, בפרק (הזהב) [הספינה (ב"ב פ"ד ע"א)] גבי שחמתית ונמצאת לבנה, ובפ"ק דחולין [ט"ו ע"ב] גבי תלוש ולבסוף חברו, והרבה כיוצא בהן, הרשב"א ז"ל. צרת ממאנת מותרת ודוקא צרת ממאנת בעלמא, אבל צרת בתו ממאנת אסורה, כדרמי בר יחזקאל דאמר הואיל וכו'.
משמשת במוך. פירוש, שמשימה מוך באותו מקום בשעת תשמיש, והוא בא עליה על המוך. כך מצאתי בפי' א'.
והא תני רבה בר שמואל וכו'. מדלא קתני שכבר גדלו, דהאי לישנא מצי למתני אף אאילונית, דמשמע שכבר גדלו בהבאת סימנים וקתני שכבר ילדו, משמע דלא אייתי שתי שערות, א"כ משמע דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה. תימה, תקשי ליה בריתא גופא, אם קטנה היא, כי ילדה מאי הוי מכל מקום תמאן, וכי הלידה מונעת המיאון. ומצינא לפרושי דסבירא ליה למקשה שהלידה הוא סימן הנערות, אבל העבור היה בקטנות. ולרב ביבי לא קשיא מידי, שלא מצינו חמות ממאנת, כיון שהלידה הוא סימן נערות, אבל לרבה בר ליואי פריך, דאמר תוך הזמן היא מתה ועוברה מת, ומשני דבנים הרי הן כסימנין משעת עבור, נמצא העבור אחר הזמן. מיהו קשיא כיון דהמקשה ידע דבנים הרי הן כסימנין, ורב ספרא לא בא לחדש אלא דמשעת [העבור] הוו כסימנין, הוי ליה לפרושי בהדיא עבור בנים הרי הן כסימנין. הילכך נ"ל, דסבירא ליה להאי מקשה, דאע"ג דאפשר שתלד בקטנות, מכל מקום אינה יכולה למאן מדרבנן, לפי שרוב היולדות גדולות הן, ואתי למימר דגדולה ממאנת. הילכך לרב ביבי לא פריך ולא מידי [ד]אע"ג דקתני שמא תתעבר ושמא תמות, דמשמע דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה, מכל מקום (ד)לא מצינו חמות ממאנת להתיר צרתה להתייבם אלא להצריכה חליצה, כי הלידה מונעת למאן מדרבנן. והא דקא פריך ואלא קשיא, אדרבה בר ליואי פריך, דאית ליה תוך הזמן הזה ודאי מתה. ומשני רב ספרא, בנים הרי הן כסימנין, פירוש, משעת הריון, דכיון דילדה בר קיימא ודאי משעת הריון היתה גדולה, דליכא קטנה דמיעברא ולא מתה. והכי קאמר רבה בר ליואי, קודם הזמן הזה, פירוש, קודם שנה שלפני גדלות אינה מתעברת כל עיקר. תוך הזמן הזה, פירוש, שנה [הסמוכה] לגדלות, היא מתה ועוברה מת. אחר הזמן הזה, פירוש, אחר שגדלה, היא חיה ועוברה חי, וגדלות הזה מתברר על ידי שילדה בן קיימא, דאפילו ילדה תוך י"ב, הוברר הדבר שהיתה גדולה משעת הריון, דעבור בנים הרי הן כסימנין. הילכך תני שפיר בבריתא שמא תמות, שפעמים היא חיה כשמתעברה ויולדת [ב]שנת י"ב, משום דהוי שעת עיבור אחר הזמן, כיון דילדה בר קיימא. והא דאיצטריך לפרושי בנים הרי הן כסימנין משעת עבור, ולא אמרינן משעת לידה, משום דלא מסתבר למימר שתגרום לידת גדלות חיים אם יהיה העבור בקטנות. ועוד, דאם כן היה חלוק בעבור שנה הסמוכה לגדלות, שאם תלד בגדלות, כגון שהוא בן קיימא חיה, ואם תלד בקטנות כגון שהוא נפל מתה, ומבריתא דרב ביבי משמע דליכא חלוק, אלא כל השנה שוה. כל זה מהרא"ש ז"ל.
ואלא קשיא. פירוש, קשיא טעמא דמתניתין ודרבה בר שמואל, כיון דקטנה היא אמאי אינה ממאנת, מאי שנא מקטנה דעלמא דמיאנה. אבל לא קשיא ליה אם כן מצינו חמות ממאנת, שהרי לא מצינו, דהא תני רבה בר שמואל דכל שילדה אינה ממאנת. הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
<h2>דף יג:</h2>
כל תיבה שצריכה למ"ד וכו'. והקשו בירושלמי [פ"א ה"ו] והא כתיב [תהלים ט'] ישובו רשעים לשאולה, כלומר שאינה צריכה למ"ד בתחילתה ואעפ"כ הטיל לה הכתוב ה"א בסופה, ומשני, לדיטי התחתונה שבשאול, כלומר לחוזק הענין הטיל לה הכתוב למ"ד וה"א. הרשב"א ז"ל.
לרבות את הארוסה וכו'. וקשיא לי לרבות למה לי, דהא כתיב לא תהיה אשת המת, ואשה בין [מן] הנשואין בין מן האירוסין משמע, דאלו ארוסת אביו וארוסת אחיו מי שריין, מדלא כתיב אלא ערות אשת אביך וערות אשת אחיך. וניחא לי, דשאני הכא דכתיב ובן אין לו, דמשמע דוקא בראויה להיות לו ממנה בן, דהינו מן הנשואין, להכי אצטריך לרבות את הארוסה. וכן איתא בירושלמי [פ"א ה"ו] וכו'. הרשב"א ז"ל.
תינח מת ואח"כ נשא חי וכו'. הוא הדין דהוה מצי למפרך, תינח עריות דאתיין על ידי נשואין, עריות דאתיין ממילא מאי טעמא, [א]לא ניחא ליה למיפרך מהנך גופייהו דאתיין על ידי נשואין, הרא"ש ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב, ואי קשיא לך, אמאי לא אקשי ליה, תינח אחות אשה, אלא בתו בת בתו וכו' דעריות דקורבא נינהו ולא מחמת קדושין מאי איכא למימר. כבר פרש"י ז"ל דהאי מקשה סבירא ליה, למאי דתריץ רבא, דלא התירו בית שמאי אלא בצרות ערוה דמחמת קדושין. ואם תאמר, אם כן מאי קשיא ליה נשא חי ואח"כ נשא מת מאי איכא למימר, לימא דלא קא שרי בית שמאי אלא היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי. יש לומר, דלא משמע ליה למקשה הכי, משום דהוה ליה למתני הכי בהדיא, ולא ליתני סתם ב"ש מתירין את הצרות. אבל הראב"ד ז"ל פירש, דהכי קתני, טעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור, והילכך ע"כ אי אפשר למדרש לצרור [לצרת] אחות אשה דלא מיבמה, וכיון דבטיל לצרור, כלהו צרות דט"ו נשים שריין, דהא כלהו מאחות אשה ילפינן. ואקשינן, תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי, אלא היכא דנשא חי ואח"כ נשא מת מאי איכא למימר, דהא בכי הא איכא לקיומי לצרור, משום דאחות אשה קדים, וממילא אתיין כולהו קרובי עצמו. ופריק, דאפילו הכי לא הויא צרת ערוה במקום מצוה, כיון דלא נפלה [ערוה קמיה, ואע"ג דנפלה] קמי שאר אחים, מכל מקום לגבי דהאי אחא הויא ליה כצרה שלא במקום מצוה ושריא. ובהא פליגי עליה בית הלל, דכיון דהיא גופה שריא לגבי שאר אחין, צרת ערוה במקום מצוה היא ואסירא. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה. ובית הלל סברי, כיון דהך צרה מכח אשת אח זקוקה לו לייבום, ואחיו (הוא) [היה] נשוי אשה שהיא ערוה לו, צרתה נמי אסורה, הרא"ש ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב, טעמייהו דבית הלל, לאו משום דאסור חל על אסור, אלא משום דלצרור גלי בה. אי נמי, אע"ג דאין אסור חל על אסור, כי פקע איסור אשת אח אתי אחות אשה וחייל, בין בערוה בין בצרה, ע"כ.
ואימא כולה להכי הוא דאתא. פרש"י ז"ל, מדקאמר תתגודדו ולא כתב תגודדו, אימא כוליה ללא תעשו אגודות אגודות הוא דאתא. ואינו מחוור, דכי עקריה לגמרי ממה דכתיב גביה, ונימא דלא תעשו אגודות בלבד הוא דאתא. וראיתי בתשובה לרבינו שרירא או לרבינו האי גאון ז"ל, דדברי ר' יוחנן הם, והכי קאמר, מה בין לא תתגודדו ובין לא תגודדו, למדרש ביה נמי לא תעשו אגודות, נימא כוליה להכי הוא דאתא, למיסר גדידה על המת. וחזר ר' שמעון בן לקיש מן תגודדו ואמר ליה, היה לו לומר תגודו כעין גודו אילנא (דניאל ד'), והוא יגוד עקב (בראשית מ"ט) [שאין בו דל"ת שניה להדרש], וכיון שלא אמר תגודו אלא תתגודדו, שנה תי"ו ושנה דל"ת, לדרוש בו לא תעשו גדודים גדודים, ושמעת מינה תרתי. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף יד.</h2>
ר' יוחנן אמר עשו ועשו. פירוש, עשו הם ועשו אחרים בהוראתם, הרשב"א ז"ל. אימת אילימא קודם בת קול מאי טעמא דמאן דאמר לא עשו. קשיא לי, דמאן דאמר לא עשו ריש לקיש, והוא קאמר דלא עשו משום לא תעשו אגודות. וניחא לי, דהכי קאמר, אפילו תמצא לומר דאין עושין אגודות, מה ראו בית שמאי שלא לעשות ונדחו מפני בית הלל, הרשב"א ז"ל. ולמאן דאמר עשו, קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות. קשיא לי מאן דאמר עשו ר' יוחנן. והא לית ליה לא תעשו אגודות, אלא כוליה ללא תעשו חבורה על מת. ונראה לי, דלא לר' יוחנן קא מקשה, אלא אם איתא דב"ש עשו למה עשו כן, ושפיר איכא למימר תרוייהו מלא תתגודדו, כדריש לקיש. הרשב"א ז"ל.
כי אמרינן לא תתגודדו וכו'. ואקשינן, והא בית שמאי וכו' [וב"ה שני בתי דינין בעיר אחת הן]. ובדין היה דליקשי ליה, והא מגלה שני בתי דינין בעיר אחת היא, דהא כשמקדים ליום הכניסה בעיירות הם קורין, וכן פרש"י ז"ל, אלא דאביי לא אתא השתא לתרוצי אלא למ"ד עשו בצרות, ומשום הכי פרכיה רבא מטעמיה דב"ש וב"ה גופה. אי נמי יש לומר, דבני כפרים ובני כרכים אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו ליה, לפי שמצויינין בעיר כבני עיר אחרת. ועוד נראה, דמגלה שפיר אתרצה בפירוקא דאביי, משום דעיקר קושיא דריש לקיש מי"ד וט"ו היא, דבדידהו איכא (סבה) [איסורא] למקרא חד ביומא דחבריה, כדאמרינן התם [מגילה ב' ע"ב], זמנו של זה לא כזמנו של זה, אבל כפרים אילו רצו שלא להקדים ליום הכניסה שפיר דמי, דקל הוא שהקלו חכמים, משום שמספקים מים ומזון לאחיהם שבעיירות, הילכך אי בעי למיקרי בי"ד שפיר דמי וליכא איסורא. וריש לקיש לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא, כדאמר ליה אמינא לך וכו' [אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא]. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. וטעמא דמילתא, דהקדמה דיום הכניסה לא אתחזי כשתי תורות, דכיון דקא חזו דהשתא קרו בי"א ואשתקד בי"ב ושנה אחרת בי"ג, הא ודאי קא חזו דלאו זמן קבוע הוא להם, אלא שהקילו להם להקדים ליום הכניסה, ואי משיילי אינשי אמרי להו משום דמספקי מים ומזון לאחיהם שבכרכים, והילכך לא קשיא ליה דלריש לקיש אלא י"ד וט"ו, וכיון שהן שתי בתי דינין בשתי עיירות שרי. הרשב"א ז"ל.
במקומו של ר' אליעזר וכו'. במתכוין היו מגלגלין את הדבר שהיו צריכין לכך, כדי לחבב את המצוה, הרא"ש ז"ל. ר' אבהו היכי עביד וכו', אלא כי היכי דשרי הכא למעבד לחד גברא הכא כמר והכא כמר, הוא הדין לשני אנשים בעיר אחת, חד כמר וחד כמר. הרא"ש ז"ל.
במקומו של ר"ע וכו'. פר"ח ז"ל, וקשיא לאביי, דקס"ד דמשום חומרא דשבת כשני בתי דינין בעיר אחת הן, וכדאמרינן במסקנא. ואע"פ שכבר נדחו דברי אביי בקושיא דרבא, זו שיטה בתלמוד בהרבה מקומות לומר לימא תיהוי תיובתא מהא נמי. ולפי פירושו גרסינן במסקנא, ס"ד משום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת דמו. ויש ספרים דגרסי כבי"ד אחד [בעיר אחת] דמו, וקשיא לרבא היא. הרשב"א ז"ל.
והאיכא שמעאוה. פרש"י ז"ל, והא איכא שמעא דר' אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי לר' אבהו בעלמא דמטלטל. פירוש לפירושו, שהיה לו לר' אבהו שלא לטלטל בשום מקום כדי שלא יבא שמעיה לטלטל באתריה דר' יוחנן, ויחשבו הרואים שאין ר' אבהו מקפיד בכבודו של ר' יוחנן, ושמעא בהרמניה דר' אבהו הוא דעבד. ואינו מחוור, שלא מצינו שיהא אסור להקל במקומו כדי שלא יבא שמשו לזלזל בדבר במקום (נמי) [מי] שמחמיר בו. ונראה לי דהכי קא מקשה, והא איכא שמעא דחשיד ליה, דכיון דחזי ליה דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן, סבר דר' אבהו כר' יוחנן רביה סבירא ליה, וכי מטלטל במקומו של ר' יהושע בן לוי, אקולי הוא דמקיל בה. ופריק דמודע ליה ד[כ]ר' יהושע בן לוי סבירא ליה, והאי דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן, משום כבודו. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף יד:</h2>
בשלמא בית שמאי לב"ה לא נמנעו, דטמאות דב"ה וכו'. הכי גריס רש"י ז"ל, ופירש דבית הלל מחמירי בטהרות טפי מבית שמאי. ולפי פירושו הא דאמרינן הכי נמי מסתברא, הכי קאמר, הכי נמי מסתברא דלכשתמצא לומר דעשו מעשה, הא דאין נמנעין משום דמודעי להו ופרשי, דאי עשו מעשה ולא מודעי להו קשיא טהרות, אמאי לא נמנעו בית הלל מטהרות דבית שמאי. ואקשינן, ומאי אולמא דהך מהך, כלומר מאי אולמא דהאי ראיה דטהרות מהך דצרות, פשיטא דאי עשו מעשה טעמא משום דמודעי להו ופרשי. ואלא מיהו בין ברישא בין בסופא איכא למימר דלא עשו מעשה ומשום הכי לא נמנעו, הא עשו לא סמכינן אהודעה, ואין זה מחוור וכו', אלא נראה כגירסת ר"ח ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ה"ג ר"ח ז"ל, בשלמא בית הלל מבית שמאי וכו' [לא נמנעו דטומאות דב"ש לב"ה טהרות נינהו, אלא ב"ש מב"ה אמאי לא נמנעו, טהרות דב"ה טומאות לב"ש נינהו]. ולפום האי גירסא מוכח שפיר דמודעי להו, דליכא למימר דלהכי לא נמנעו משום דלא עשו ב"ה כדבריהם, דהא פשיטא לן בכולה שמעתין דבית הלל עשו כדבריהם, משום דהוו רובא, ולא איפליגו אמוראי אלא אבית שמאי דוקא וכו', כמו שכתוב ג"כ בתוס'. ומכל מקום פריך שפיר, מאי אולמא דהך מהך דבצרות נמי שייך למימר נשים הוא דלא צריכי להו, ולא מחזי כשתי תורות, והיה להם להמנע אי לאו דמודעי להו. הרא"ש ז"ל.
שמעתי שר"ח ז"ל גורס ובספק [אשת] איש בגט ישן ובמגרש את אשתו וכו', [ו]פירש הרב ז"ל, דפרושי מפרש ואזיל, בצרות ואחיות לייבום, ובספקות דאשת איש, כגון גט ישן ופונדק, כסף ופרוטה, וכן עקר, (מ"ט) [מ"מ] גט ישן אגב שארא נקט ליה, הרמב"ן ז"ל. ונראה לי, משום דטעמא דגט ישן הוי משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ואין בו חשש אשת איש.
מאי שנא ודאי דאיסורא וכו'. פרש"י ז"ל, כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, דמסתפקא ליה אם בא עליה או לאו, ואי נמי לשם קידושין או לאו. ופריק, אימא מן הסתם, כלומר, לאו מן הספק דלנה עמו קאמר, אלא מן הסתם (הצרות) [דצרות]. וקצת קשה לפירושו, היכי סתום סתומי כולי האי, ומדכר לה (לבנה) [ללנה] עמו בשם ספק ולספק צרות בשם סתם. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל שפירש כלה בצרות, וספק היינו שאינו יודע אם זו מאותן שנחלקו בהן, והכי אקשינן, מאי שנא ודאי דאסורא הוא לדידהו, ספק נמי אסורה הוא וצריכין לבדוק, שהרי מפני ספק אחד שנתערב במשפחה, נדמעה כולה [ו]נעשית עיסה, כל שכן משפחות בית שמאי לבית הלל, שהרי הרבה נטמעו בהם על פי הוראתם, שאסור להם לבית הלל לישא מהן אלא בבדיקה. [ו]מתרץ [אימא] מן הסתם, דמודעי להו ופרשי. הרשב"א ז"ל.
הא קמ"ל דכולה ר' שמעון היא. והא דקתני שנחלקו באחיות, לאו פלוגתא דריש ד' אחים [לקמן כ"ו ע"א] בית שמאי אומרים יקיימו וב"ה אומרים יוציאו, דהא מסיק עלה בגמ' [כ"ח ע"א] דר"ש סבירא ליה לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. אלא ההיא [כ"ט ע"א] דשלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד מופנה וכו'. הרא"ש ז"ל.
נעשה כדברי בית הלל, הולד פגום לבית שמאי. ור' יוחנן בן נורי אית ליה ק"ו דאלמנה וכו' כדאיתא לקמן [ט"ו ע"ב], ולית ליה פירכא דמה אלמנה וכו' [לכהן גדול שהיא עצמה מתחללת], ומעשה דר' יהושע דלקמן [שם], דהעיד על שתי משפחות שהיו בירושלים וכו' [שהן בני צרות ומהן כהנים גדולים], דילמא סבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דשלא ברצון בית שמאי היו עושין, אלא שידם דבית הלל תקפה וקבעו הלכה כמותם. אי נמי ר' יהושע חזא ההוא מעשה, דר' יוחנן לא חזא. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
<h2>דף טו.</h2>
תאבני מתי תבא צרת הבת לידי. פרש"י ז"ל, מאחי ואשאנה. ולא נהירא למורי ה"ר יחיאל הלוי לפרש כן, שהיה תאב למיתת אחיו. ופירש הוא ז"ל, מתי תבא צרת הבת נכרית לידי ואשאנה כבית הלל. שמע מינה דעשו, דאי לא עשו מאי תאבני דאיכא, הא אף תלמידי ב"ש היו עושין כן, אלא ודאי עשו, והוא היה תאב שלא לעשות כחביריו אלא כבית הלל. אימא ואשיאנה. פירוש, ליבמה כבית שמאי, ולא עשו, והוא מתאוה לעשות כרבו. ופריך והא תאבני קאמר, ואי לא עשו, וכי מתאוה היה לעשות שלא כב"ש ושלא כב"ה. אלא לאפוקי מרבי יוחנן, כלומר, אלא ודאי עשו והוא היה תאב לעשות כבית הלל ועוד לחזק יותר דברי בית הלל, ואפילו חליצה לא בעיא, ולאפוקי מר' יוחנן בן נורי. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף טו:</h2>
איני אוכל זתים. ראיתי בתוס' בשם ר"י, שר' יוחנן בן אחורנית ראה לר' צדוק שקנאם מעם הארץ.
מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת. תוס' וכו'. בת גר זכר כבת חלל זכר. פירוש, שאין זרעו מתטהר לעולם, אבל זרעה של חללה מתטהר.
<h2>דף טז.</h2>
בני צרות מעידני לכם. תמיה לי, היכי פשיט דבני צרות דבית הלל כשרים לבית שמאי, ממה ששמשו על גבי המזבח, דילמא על פי בית הלל העמידו כהנים גדולים, דאפילו אם עשו בית שמאי כדבריהם, אחר שיצאת בת קול עשו כל ישראל כבית הלל. ויש לומר, אע"פ שעשו כבית הלל, לא היו מעמידין כהנים גדולים דלא כבית שמאי, דאפילו הלל הזקן שהביא עולתו לעזרה, חברו עליו תלמידי בית שמאי [ביצה כ' ע"א], וכל שכן שלא היו מניחים אותם להעמיד כהנים גדולים דלא כוותייהו. הרא"ש ז"ל.
מעידני עלי שמים וארץ וכו', ישב חגי הנביא וכו'. פירוש, שדבר זה ברור אצלו בקבלה כאילו ראה אותו בעיניו, ר"ח ז"ל. ולא מסתבר, דבירושלמי [פ"א ה"ו] מפורש שר' דוסא בעצמו ראה עזרא, ועזרא וחגי הנביא בזמן אחד היו, דכתיב [עזרא ה'] ואתנבי חגי הנביא, והתלמוד ירושלמי כמו הגמ' שלנו. ועוד בירושלמי, ר' דוסא בן הרכינס קרא על ר' יהושע את מי יורה דעה וכו', זכורני שהיתה אמו מוליכה עריסתו לבית המדרש כדי שימלאו אזניו מדברי תורה, וקרא על ר' עקיבא כפירים רשו ורעבו וכו', ניכר שאדם גבור הוא בתורה, וקרא על ר' אלעזר בן (עזריא) [עזריה] נער הייתי גם זקנתי וכו', מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא, דעינוי דמיין לדידיה. מיכן אתה למד שאין לסמוך על פירוש ר"ח ז"ל. ומה שאמר ועינוי דמיין לדידיה, מכלל שעדיין היה רואה על ידי הדחק, אע"פ שאמר ועיניו קמו וכו', ואמר נמי רבי אמור לתלמידך אחר וכו', דמשמע שלא היה רואה אותם, אפילו הכי, כשהיה מסתכל היה רואה. ר"ג ז"ל.
<h2>דף טז:</h2>
גוי שקדש וכו'. תוס' וכו'. האי אע"ג דרב יהודה אית ליה וכו'. ראיתיו בתוס' בחדושי הרא"ש ז"ל, אחר פי' רש"י דעליה קאי, וכתב עוד, וכן משמע כפרש"י, מדאמר שמואל ואין בנך הבא מן הגויה וכו'. מכלל דרב יהודה פסיל להו משום בנך הבא מן הגויה קרוי בנך.
<h2>דף יז:</h2>
יבום בנחלה תלה רחמנא. פרש"י ז"ל, דכתיב [דברים כ"ה] יקום על שם אחיו המת, ומוקמינן לה לקמן [כ"ד ע"א] יקום על שם אחיו לנחלה. ואינו מחוור, דאם כן לרב יהודה למה לי יחדו פרט לאחיו מן האם, תיפוק לי מהתם, אלא מהתם ליכא למילף אלא שמי שקדם וייבם זכה בנחלה, ולא אמר רחמנא התם מי שיורש ייבם, אלא מי שייבם יירש, ומעתה כשם שאחד מן האחים שעמד וייבם הוציא כל האחים מידי הנחלה אע"פ שכלם ראויים ליירש, הכא נמי לימא, אם קדם אחיו מן האם וייבם, זכה בנחלה והוציא אחיו מן האב הראויים ליירש. אלא הכי פירושו, ייבום בנחלה תלה רחמנא, מדכתיב יחדיו, וכיון שכן מה לי אחים מן האב שלא מן האם מה לי אחים מן האב ומן האם הא צד האם לא מעלה ולא מוריד בנחלה, אלא צד האב בלבד הוא שגורם בנחלה, הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל פירש, ייבום בנחלה תלה רחמנא, דכתיב יקום על שם אחיו המת לנחלה, וכדפרש"י ז"ל, וכיון דכתיב יחדיו מסתבר טפי למדרש מיניה המיוחדים בנחלה, כיון דאשכחן נמי בקרא דכתיב יקום על שם אחיו המת, ומ"מ אי לא הוה כתיב יחדיו לא היה ממעטינן דלא נילף מלוט מדתלה הכתוב ייבום בנחלה, דאינה הוכחה גמורה אלא לגלויי איחדו, דלא תימא עד דמיחדי באבא ואמא, ע"כ.
הואיל וחדוש הוא הוה אמינא עד דמיחדי וכו'. איכא דקשיא ליה, אדרבא, כיון דחדוש הוא הוה לן למימר אין לך בו אלא חדושו, ואחים מן האב ולא מן האם דוקא דחדא איסורא הוא, אבל אחים המיוחדים באבא ואמא דתרי איסורי נינהו לא שרא רחמנא. וי"ל דייבום בקרבה תלה רחמנא, והילכך כל שקרובים טפי מיבמים, וסד"א דעד דקרובים לגמרי מצד אב ומצד אם לא מייבמי, קמ"ל, הרשב"א והרמב"ן ז"ל.
ולימא (אין) הלכה כדברי האומר אין זיקה. פרש"י ז"ל, דהיינו ת"ק דפליג עליה דר' יהודה בן בתירא דמייתינן לקמן בשמעתין [י"ח ע"ב], מדקאמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא, [מכלל דפליגי רבנן עליה. ואינו מחוור, דאי משום בר פלוגתיה דר' יהודה בן בתירא], כיון דלא אשכחן דפליגי עליה בהדיא. לא הוה מקשה לה הכי להדיא. אלא דלקמן [י"ח ע"א] איכא תנאי דס"ל הכי בהדיא, דהיינו ר"ג ור"מ, וכדברי רמי בר חמא [ר' יהושע] בנדרים פרק נערה [ע"ד ע"א]. ופרקינן, אי אמר הכי הוה אמינא בתרי. כלומר, הוה אמינא דסבירא ליה לרב דפליגי רבנן עליה דר' יהודה בן בתירא, ואיהו כרבנן סבירא ליה דאין זיקה בתרי, אבל בחד יש זיקה. ואקשינן תו, ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה ואפילו בחד. ופרש"י ז"ל, דהיינו ר' עקיבא דאמר בפרק נערה בנדרים [שם], אינו מיפר לא לאחד ולא לשנים, ומפרש התם רמי בר חמא, דטעמיה דר"ע משום דאין זיקה ואפילו בחד. ומיהו רבא ורב אשי לא מוקמי לה בהכי, אלא משום דאין יבמה גמורה לבעלה, דהא אין אדם חייב עליה משום נערה המאורסה. ולפיכך נראה לפרש, דהאומר אין זיקה ואפילו בחד, היינו ר"מ, אי נמי ר"ג כדאיתא בסמוך, הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
קמ"ל לאחר מיתה וכו'. כתבו בתוס', דאפילו מאן דאמר לקמן [י"ח ע"א] אם מאנה [מאנה] הכא מודה וכו'. ואינו מחוור בעיני, דאדרבא משמע דלר"ג אפילו בשאינה נשואה לו אמרה, כדאיתא פרק ב"ש [ק"ט ע"ב], קסבר ר"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה, אלמא אפילו בעלמא אמרינן הכי. ועוד, מדאמרינן לקמן [י"ח ע"א] דאי אין זיקה תבטל דהא ר"ג וכו', ואם איתא מאי קושיא, לימא ליה בהא אפילו ר"ג מודה, דשאני התם דנשואה היתה לו כבר, אלא א"ת עוד (קושיא) דביבם אחד דוקא מודה ר"ג דמחיים לא אבל בב' יבמים אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אפילו מחיים. ומסתברא דהכי קאמר, קמ"ל דסבירא ליה כמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, דהיינו ר"מ כדאמרינן לקמן, הרשב"א ז"ל. ובתוס' לקמן בפרק ד' אחין [כ"ט ע"א ד"ה אי כר"ג] הרגישו הקושיא. ותירצו גבי מתניתין דג' אחים נשואים שתי אחיות ואחד מופנה, דמ"מ פריך [שם ע"א] אהא דר"מ חייש לספיקא ור"ג לא חייש אפילו לודאי.
<h2>דף יח.</h2>
והא דקתני מאמר לאפוקי מבית שמאי, אע"ג דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, איצטריך לאפוקי מבית שמאי, משום דאיכא תנאי טובא דאית להו מאמר קונה קנין גמור. הרא"ש ז"ל.
הא דאקשינן מהני מתנייתא, ואי אמרת יש זיקה או אין זיקה, משום סתמי' דמתניתין הוא דאקשינן הכי, דקיי"ל הלכה כסתם משנה, [דמאי דשייר במתניתין פירש בברייתא כסתם משנה], דאי לאו הכי מאי קושיא, הא אמרן דתנאי היא. והא דאיתיביה אביי מברייתא דשני אחים בעולם אחד וכו', משם דפירושא דמתניתין היא, דמאי [ד]שייר [ב]מתניתין פריש בבריתא, ולאפוקי ממאי דתרצה רבה במתניתין ביש זיקה אתא אביי ומפרק עלה הא מני ר' מאיר היא דאמר אין זיקה, פירוש כיון דקתני בסיפא דברי ר' מאיר, יחידאה הוא, וסבירא ליה כרבן גמליאל דאמר אין זיקה כלל, ופליגי רבנן עליהו. והא דאקשינן אהאי פירוקא, ומי אמר ר' מאיר אין זיקה והא תנן וכו', לאו דוקא אלא מקמי דנימא אנן הא מני ר' מאיר היא דחינן בבריתא דר' מאיר היא, דהא דברי ר"מ קתני, אלא ארחא דתלמודא היא. אי נמי משום דכיון דבריתא תרתי בבין קתני, ולא מסיים ברישא דברי ר"מ, דילמא הוה סלקא דעתיה למימר רישא לאו ר' מאיר. הרמב"ן ז"ל.
אדמייבם חד מיית אידך. איכא למידק והא ר"מ לא חייש למיתה, כדאסיקנא במסכת גיטין פרק כל הגט [כ"ח ע"א], בין לאביי בין לרבא, שמא ימות לא חיישינן, והאומר לאשתו הרי זה גטיך עד שעה אחת קודם מיתתי, מותרת לאכול בתרומה לר"מ. ובמסכת יומא פ"ק [ב' ע"א] תנן, ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו, ורבנן לא חיישי' למיתה. וודאי מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה דלא חייש למיתה, ר' מאיר הוא. ויש מתרצין, כיון דייבום וחליצה כי הדדי נינהו, לא נביא עצמינו לידי [ספק] בטול מצות [יבמין], אבל התם צורך הוא שלא לחוש למיתה שלא נאסור אותה בתרומתה. וכן גבי הלוקח יין מבין הכותים שלא חשש לבקיעת הנוד, בערב שבת היא ואי אפשר להפריש ואין לו יין אחר לשתות, ולפיכך לא חשש, וכן פרש"י ז"ל שם. וגבי יום הכיפורים אפילו מאן דחייש בעלמא לא חייש הכא, כדקא מפרש עלה התם, אם כן אין לדבר סוף. ובתוס' תריץ וכו' כמו שכתוב בתוספות. הרמב"ן ז"ל.
דהא רבן גמליאל דאומר אין זיקה וכו'. קשה לי, דילמא שאני הכא דכבר היא אשתו ויושבת תחתיו, כדשנינן לעיל. ויש לומר, דלעיל ודאי ניחא, שאם רבן גמליאל מתיר בזו שאשתו [היא] לכל הפחות מדרבנן לא יתיר בשביל זה ליקח האם ולהפקיע זיקת הבת, אבל הכא דתרויהו רמיין לייבום, כיון דרבן גמליאל מתיר בזו שהיא אשתו מדרבנן לבטל מצות יבמין בודאי, כל שכן בכאן דלספקא לא חיישי', דמוטב שייבמו שתיהן ולא נחוש לספק ביטול מצות יבמין, ממה שנאמר שתיהן חולצות. הרא"ש ז"ל.
תמתין עד שתגדיל. בכאן פרש"י ז"ל תמתין הגדולה, ולקמן בפרק בית שמאי [ק"ט ע"א] פירש תמתין הקטנה וכו'.
<h2>דף יח:</h2>
אומרין לו המתן. ואם תאמר, אפילו לדברי התוספות, מה בין נשואין לקדושין, אפילו למאן דאמר יש זיקה, או אלו ואלו ידחו ביבמה, או אלו ואלו לא ידחו. יש לומר, דלדברי האומר יש זיקה, הרי היא כמקודשת אצלו, וכשיקדש אחותה היאך תוציא מקודשת זו למקודשת הראשונה, דמאי אולמא (דבריתא) [דבתרייתא] מקמיתא, אבל נשואה שהיא כנוסה אצלו אינו בדין שתוציא המקודשת לזו מביתה אחר שנכנסה אצלו. כן תירץ הרמב"ן ז"ל, הרשב"א ז"ל.
חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה. ואעשה בה מאמר נמי קאי, דמייבם לאי זו שירצה, הרא"ש ז"ל. ומכל מקום, פי' דקשיא ליה, כיון דזיקה ככנוסה דמיא, תיפוק לי דאסורה לו משום אשת אחיו חי. אי נמי בתרי אחי ולא ייבם ולא מת. כלומר, אפילו בתרי אחי ולא ייבם, דוקא לא מת, הא מת שריא ליה, דזיקא ככנוסה דמיא ומצאה בהיתר, ומכל מקום אי לאו קרא דכי ישבו אחים יחדו, היתה מותרת לו, כמו לאח שכבר נולד, והוי כיבמה שנפלה לפני שני אחים, דאע"ג דהיא ככנוסה לשתיהן מותר האחד לייבם, דזיקא מיתלא תליא וקיימא, וכי מייבם חד פקע זיקא דאידך, אבל מיית הויא לגבי היבם [שמת] ככנוסה. הרא"ש ז"ל, והרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
וזיקה ככנוסה דמיא. ורישא דמתני' דקתני יבם, אע"ג דלר"ש(י) קתני לה ולדידיה שריא בלא יבם, אלא איידי דתנא סיפא ייבם לרבנן תנא רישא נמי ייבם. הרא"ש והרשב"א והרמב"ן ז"ל.
<h2>דף יט.</h2>
וכי תימא דמדאורייתא וכו'. ואם תאמר מאי גזרה, והא הכא ב' יבמות הבאות מב' בתים הוא לר' שמעון, חדא מיבמה וחדא מחליצה. כבר פרש"י ז"ל הבאות בצמצום וכו'. הרשב"א ז"ל.
והא טעמא דר' שמעון משום מאמר וכו'. [הוה] מצי לשנויי לדבריהם וכו'. ונראה דלא שייך הכא לדבריהם, דבלא מאמר היה יכול להקשות להם מזיקה אי זיקא ככנוסה דמיא אשת שני הוא בועל, ואי לאו ככנוסה דמיא אשת ראשון הוא בועל, אלא מדנקט מאמר שמע מינה דטעמא דידיה משום מאמר. לפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשני יבמין וכו'. הוה מצי לשנויי, דהכי נמי קתני, במה דברים אמורים בב' יבמין אבל ביבם אחד נעשה כאילו נשואין קודמין ללידה, דזיקה ככנוסה דמיא. הרא"ש ז"ל.
(ומיהו) [ומי] שני ליה לר' שמעון וכו'. עיקר קושיא לר' הושעיא היא, אלא משום דאמר אביי דשני ליה, פריך הכי, והא דלא מותיב רב יוסף מעיקרא מהא, משום דמתניתין אלימא לאקשויי. ועוד, דאלימא קושיי' דאפילו בזיקא ומאמר מספקא ליה. וכיון דדחי ליה אביי דשאני ליה בין זיקת חד לזיקת שנים אותביה מיהא. אי נמי יש לומר, דלאו רב יוסף הוא דקא מותיב מינה, דדילמא לא ידע לה, אלא תלמודא הוא דקא מותיב למאי דקאמר אביי, וזה נראה לי עיקר, דאי לא, הוה ליה למימר אמר ליה ומי שני ליה. הרשב"א ז"ל.
ועוד ר' שמעון פוטר בשתיהן, בארבעתן מיבעי ליה. יש מקשין בשבעתן מיבעי ליה, דהא אינו מייבם כי אם אחת, ואינו נראה לי קושיא, דלא שייך לשון פטור אלא באותן ארבע שנפלו לפניו מאחיו השני, שכולן פטורות משום ערוה וצרת ערוה, אבל באותן ארבע שנפלו לו מאחיו הראשון שהיה יכול לייבם איזו מהן שירצה ונפטרו השלש בייבום האחת, אין זה קרוי פטור, דשליחות כלהו קא עבדא. ואי קשיא לי הא קשיא לי, היכי קאמר רבא [ד]לר' שמעון זיקא ככנוסה דמיא בשתי יבמות הנופלות מבית אחד, הא כי היכי דלר' שמעון לא אמרינן בב' יבמין ככנוסה דמיא, משום דאי אפשר להיות ככנוסה לשנים, הוא הדין לשתי יבמות אי אפשר להיות שתיהן כנוסות לו, הילכך נראה לי פירוש הר' שלמה מדרויש, שפירש דמיירי בארבעה זוגי אחים, וזוג זה אינם אחים לזה, (ונשארו) [ונשאו] ארבע זוגות הללו ומתו בזה אחר זה, והיה לכל זוג וזוג עדיין אח אחד, והשתא קאמר דר' שמעון פוטר בשניה שבזוג זה, דהיינו אשת אחיו המת באחרונה, משום דקמייתא ככנוסה דמיא, וניחא נמי פוטר בארבעתן, דארבעתן מתייבמות. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף יט:</h2>
ר' שמעון אומר, ביאתה או חליצתה וכו'. חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. [פירוש, יש אחת מהן שביאתה או חליצתה פוטרת צרתה, ואם חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה], וכן אם בא עליה, אלא משום שאסור (לא) [לו] לבא עליה קתני חלץ לה, ומפרש לקמן משום דבעלת מאמר ספק. וקשיא, נימא מיהא תהוי תיובתא לר' אושעי' וכו'. ואיכא דמפרקי, אי מיהא לא תהוי תיובתיה, משום דאיכא למימר, כי אמר ר' שמעון זיקא ככנוסה דמיא, דוקא שייבם לסוף, אבל לא ייבם לא, וכיון דבכהאי גוונא הוא איפשר לתרוצי לדר' אושעי', אלימא ליה לאקשויי מסופא, ובתוס' מתרצים וכו', הרמב"ן ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל פירש, דמהא לא [הוי] תיובתיה דר' אושעי', משום דהוה מצי לדחויי דהיינו דוקא בחליצה, דלא אלימא חליצת זקוקה לפטור את הכנוסה, משום דחליצה פטור הוא ולא קניין, כדאמרינן בירושלמי [פ"א ה"א], מה את סבור חליצה קנין, אינה אלא פיטור. כלומר, שמסלק זיקתו ממנה, וכיון שכן, אין כח חליצת הזקוקה יפה לפטור הכנוסה, אבל אם בא על בעלת המאמר נפטרה צרתה, והיינו דקתני אבל חלץ לבעלת המאמר, ולא קתני אבל ביאתה או חליצתה של בעלת המאמר אינה פוטרת צרתה, דאלמא חליצתה אינה פוטרת אבל ביאתה פוטרת, כך נראה לי. ובתוס' תירצו משום גזרה וכו', אבל בחלץ לצרה נפטרה בעלת המאמר ליכא למגזר, משום דצרה עיקר היא, ותולין פטור בעלת המאמר משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. הרא"ש ז"ל והרמב"ן ז"ל.
האי בבא דסופא וכו'. הקשה רבינו מאיר אמאי לא דייק מרישא דרישא, דקתני [לעיל י"ז ע"א] הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ולא פליג ר' שמעון עלה, ותירץ, דמשום דאיכא למימר דפליג ר' שמעון אף ארישא דרישא, והא דקתני חלץ לבעלת המאמר, הכי קאמר, לא מבעיא אם חלץ לאשת אחיו [שלא] היה בעולמו אי לא עבד בה מאמר, כגון ההיא דרישא, דלא נפטרה צרה, אלא אפילו היכא דעשה בה מאמר לא נפטרה צרה. אי נמי לר' שמעון מאמר בעל כורחה הוי מאמר, ומקרי' שפיר ההיא דרישא בעלת מאמר, הרא"ש ז"ל. ונראה נמי לומר, דמהכא לא מצי דייק, משום דכי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא, בנולד ולבסוף ייבם דוקא, אבל לא ייבם לא, והכא הא מיית ולא ייבם, וכמו שכתבתי למעלה בשם הרמב"ן ז"ל. השתא דאסיקנא דבנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר' שמעון, מתניתין דקתני מייבם לאיזו שירצה לאו אעשה בה מאמר קאי, וכדקתני נמי בהדיא בברייתא, חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה אלמא על כרחך חולץ לאיזו שירצה דמתניתין, לאו אעשה בה מאמר קאי. הרשב"א ז"ל.
האי בבא דסופא [ל]מאן קתני לה וכו'. פרש"י וכו' לערבינהו לבבי וכו'. ואיכא למידק, מאי תיובתא, מי אלימא ממתניתין דפליג להו בתרתי. ותירץ הראב"ד ז"ל, לערבינהו ולתנינהו, כי היכי דתני רישא, עשה בה מאמר ואחר כך נולד לו אח, או שנולד לו אח ואחר כך עשה בה מאמר, אמאי פליג להו ותני תרתי זימנין שתיהן פטורות. ולהכי לא אקשי ממתניתין, דליכא לאקשויי ליערבינהו וליתנינהו [כדעביד] ברישא לענין מאמר. ואין זה נכון. דשאני רישא דתרוייהו חד דינא הוא ולא אלימא חדא מחברתה, אבל סופא כיון דלא דמיין להדדי, לא זו אף זו קתני בתרתי בבי דומיא דמתניתין. וליכא למימר להכי פליג להו [במתניתין, משום דקתני עשה בה מאמר ומת בתרוויהו, דהוה ליה] למתני אסופא, עשה בהן מאמר ומת. ולי נראה, דתיובתא, מדקתני הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מיבם לאיזו שירצה, האי לא עמדה עליו שעה אחת באיסור לאפוקי מאי, לאו לאפוקי נולד ואחר כך ייבם, שעמדה עליו באסור, אלמא לאו ככנוסה דמיא ואסורה, והיינו תיובתא. והא דקאמרינן בבא דסופא למאן קתני לה, מפרש הוא ואזיל, דתנא נמי פליג להו בתרתי משום הכי, הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב, דמהא ליכא למקשי, משום דמצי לדחויי דלטעמייהו דרבנן קאמר, כלומר, לדידי אפילו בנולד ולבסוף ייבם פליגנא עליכו, משום דזיקא ככנוסה דמיא, אבל לדידכו אודו לי מיהת בייבם ואחר כך נולד, הואיל ובא ומצאה בהיתר. וכן הרא"ש ז"ל כתב, הא דלא פשיט מהכא, דר' שמעון מודה בנולד ולבסוף ייבם, משום דמצינן למימר דנולד ואחר כך כנסה נמי מצאה בהיתר קרי ליה, משום דזיקה ככנוסה דמיא, ולא אתא לאפוקי אלא כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח. כן נראה לי, ע"כ.
נראה שכך היתה גרסתו של ר"ח ז"ל, אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, ואמר ר' יוסף ב"ר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה, התם נמי נימא ויבמה, עדיין ייבומים ראשונים עליה. ותרתי קא קשיא ליה, אמאי מחזירה נימא מצוה דרמיא עליה עבדא השתא תתסר עליה משום אשת אח שלא במקום מצוה. ותו, אמאי מגרשה בגט בלחוד, תבעי נמי חליצה, לומר שתצטרך גט וחליצה גט לכניסתו וחליצה לזיקתו, שעדיין ייבומין הראשונים עליה. ואף רש"י ז"ל כן כתב, דאיכא דגרסי' הכי, וכן פירש. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף כ.</h2>
לאיתויי צרת אילונית. אע"ג דלא הויא ערוה כשנשאת לאחיו, מייתורא דכלל קרי לה ערוה, כיון שאסורה לו משום אשת אחיו. הרא"ש ז"ל.
אלמנה לכהן גדול, קא פסיק ותני וכו'. ובדין הוא לא[ק]שויי הכי מדקתני בהדיא במתניתין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו', דאסורי לאוין גרידי נינהו, אלא ניחא ליה לאקשויי דיוקא מרישא דמתניתין, ולא לאקשויי מסופא בהדיא, וארחא דתלמודא בהכי בהרבה מקומות. ואיכא למידק, ומן הנשואין מי ניחא, והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואמאי חולצת תפטר [אף] מן החליצה דכחייבי כריתות היא. ויש לומר, דצריכה חליצה (מדרבא) [מדרבנן], גזרה אטו שאר חייבי לאוין גרידי. אי נמי יש לומר, דאף חייבי לאוין ועשה חולצת דבר תורה, דזיקא בכדי לא פקעה, כיון דבעלמא תפסי בהו קידושין, וזיקא כעין קידושין היא. אי נמי יש לומר, דבדין הוא דלקשי' ליה הכי, אלא דמעיקרא אקשינן בלאוין גרידי אמאי אינה מתייבמת, ובפרוקא דפרקינן בהא סלקא פירוקא נמי במסקנא, באלמנה מן הנשואין אמאי חולצת. וזה נראה לי יותר. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף כ:</h2>
סריס אדם. פרש"י ז"ל שסרסו אדם ולא מחמת חולי שנסתרס מאליו. פירוש לפירושו, שסרסו אדם יראה לומר שהיה לו שעת הכושר, דומיא דפצוע דכא וכו', ולא מחמת חולי, רצה לומר שלא היה לו שעת הכושר מעולם, וכדפרש"י ז"ל לקמן בפרק הערל [ע"ט ע"ב] סריס חמה בידי (אדם) [שמים] הוא ומחמת חולי במעי אמו. וכן הוא שם בגמ', ונסתרס מחמת חולי אמו [לאו] בכלל איסור לאו דפצוע דכא, ואפילו הכי לא מייבם ולא חולץ, לפי שלא היה לו שעת הכושר מעולם, וכדפרישית. ואם בעלו קנו. ואם תאמר, לערבינהו ולתנינהו, ונתנו הגט או חלצו או בעלו מה שעשו עשו. יש לומר, משום דבעי למיתני ואסור לקיימן, דלא קאי אלא אבעלו קנו, משום הכי תנא בבא באפי נפשה.
הא דאקשינן, ממזרת ונתינה מאי איכא למימר, הוא הדין דהוה מצי למימר גרושה וחלוצה מאי איכא למימר, אלא משום דדילמא הוה אמינא כל פיסולי כהונה גזרו זה מפני זה, אבל בשל ישראל מאי איכא למימר. אי נמי, איידי דאקשינן לאידך לישנא ממזרת ונתינה פריך נמי מנייהו להאי לישנא. ודאקשינן, אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתייבם גזרה וכו'. נימא שנעקור לגמרי מצות ייבום, מדבריהם, ונקיים מצות חליצה משום גזרה. אי נמי הכי קאמר, אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתייבם וכשם שאי אפשר לחוש בזה, שלא תעקור מצות ייבום, לא נחוש בזה. ובתוספות מעיילי פילא בקופא דמחטא, ומפרשי הכי וכו', וזה לא הגיע לכלל פירוש מעולם. הרמב"ן ז"ל.
אטו ביאה שניה. פירשו בתוס' לאו דוקא נקט ביאה שניה וכו'. הרמב"ן ז"ל פירש דוקא נקט, שאע"פ שמשעה שהערה בה קנאה, מכל מקום איכא למצוה עד גמר ביאה, דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע, אלא שרבה הכתוב אף העראה. וכן פירש הרשב"א ז"ל.
הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי, לאו מילתא היא דאמרי, דאמר ריש לקיש וכו'. איכא למידק, והא רבא גופיה הוא דאקשי לעיל לרב גידל מברייתא דאם בעלו קנו, אלמא מידע ידיע לה, ואם כן היכי טעי בה השתא ואמר לייבום לא רמיין. ואיכא למימר, דמאן דאמר ההיא דלעיל בדרבא [אמר הא משמיה דרב אשי, ומאן דאמר הא בדרבא] אמר ההיא דלעיל משמיה דאחרינא. והיינו דאמרינן הכא אמר רבא ואיתימא רב אשי. הרשב"א ז"ל. והרמב"ן ז"ל הוסיף, אי נמי דריש לקיש אטעיתיה ולא הוה חייש לברייתא, ע"כ. ואם תאמר, השתא דאתותב רב גדל כדאקשי ליה רבא לעיל, (ואיתותב נמי הכא רבא לעיל), ואיתותב נמי הכא רבא, אם כן הדרא קושיא לדוכתא, בשלמא מן הנשואין וכו' אלא מן הארוסין יבא עשה וידחה לא תעשה. ויש לומר, דלעולם קיימא פרוקא דרבא גזרה ביאה ראשונה וכו', ולא אתותב הכא רבא אלא ממאי דקאמרינן לאו מילתא היא דאמרי' וכו'.
<h2>דף כא.</h2>
אם אביו. פרש"י ז"ל, גזרינן בה משום דאתי למחלף באם אמו. ואם תאמר, והא אי אפשר שתהיה אם אביו ולא תהיה אשת אבי אביו, ואם כן תהיה אסור[ה] אם אביו דהיינו אשת אבי אביו גזרה משום אשת אביו. ויש לומר, דמשכחת לה אם אביו שלא תהיה אשת אבי אביו כגון בארוסה. כל האסורות משום ערוה ובא עליהן אין צריכות הימנו גט, חוץ מאחות אשתו ואשת אחיו מאביו ואשת איש שנשאת (ע"כ ב"ר) [עפ"י בי"ד] הואיל ויש להן היתר אחר איסורן, גזרה שמא יאמרו בהיתר נשאה ויוצאה בלא גט. כך מצאתי כתוב בשם ר"ח ז"ל.
ומותר אדם באשת חמיו. פירוש, בדין הוא דלא לתנינהו כלל, דכל שלא שנאום חכמים לאסור מותרות, אלא שלא תאמר דילמא תנא ושייר כדשייר שניות דבי ר' חייא, דהיאך איפשר לומר שלא גזרו באשת חמיו, שהרי אומרת לו בתי אסורה לך מן התורה, משום הכי תנא לה להתירא. וחורגו מותר בבתו ואשתו דקתני, משום דקתני בחורגים מסיים להו. ויש מפרש, הא דאמרינן, משום דקא בעי למתני אשת חורגו אומרת [וכו', לומר שאע"פ שיש לה בת לא גזרו משום בתה, ואם לא שנה כן הייתי אומר] שמא לא התירו אלא כשאין לה בת. ומדקתני בריתא סתם, ומותר באשת חמיו, ולא מסיימי בה בגמרין שום איסורא, לא סמכינן אמערבאי [פ"ב ה"ד], דאמרי ר' זריקא אומר וכו', ובגמ' דילן בפרק משוח מלחמה [סוטה מ"ג ע"ב] איתמר נמי, חורגה הגדילה בין האחים אסורה מפני מראית העין, ודחינן לה ואמרינן ולא היא, דקלא אית לה וכו'. הרמב"ן ז"ל.
אי הכי אשת חמיו [נמי] וכו'. פירש רבינו מאיר, אי אמרת בשלמא דבת חורגו איצטריך משום היא גופה ולא משום סופה לחודה, ניחא דלא נקט נמי אשת חמיו אומרת לו אני מותרת לך, דאיכא למימר אאשת חורגו דסליק מינה קאי, והוא הדין לאשת חמיו, אלא כיון דאמרת דבת חורגו דאורייתא היא ולא איצטריך לאשמועינן אלא משום סופא, משום הא לא איצטריך, דבאשת חמיו נמי מצי למימר הך מילתא ולשתוק מבת חורגו לגמרי, ולימא אשת חמיו אומרת לו. הרא"ש ז"ל. ופירוש חורג, כמו הפוך חוגר, רצה לומר, כמו שהחגר אין לו כי אם רגל אחת כך זה אין לו כי אם רגל אחת, או אב או אם. דעלאי דרב. פירש רבינו מאיר, וזעירי הוסיף אותה שהוזכרה בבריתא דשניות לעיל מהנך שהזכיר רב במלתיה, והיינו אשת אבי אמו. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כא:</h2>
הא דאמרינן לא אסרו כלה אלא מפני כלה, קשיא, דהא כלת בתו בנקבה ערוה בת בתו, ונגזור על אשתו כמהו (וימ' כתי' וכו'), אבל הרמב"ן ז"ל כתב, ויש לומר, ההיא כללא היא אבל לאו טעמא הוא, שכלן לא אסרום אלא זו מפני זו, ואשת אחי האם מן האם נמי משום [מן] האב. והא דאמרינן מאי שנא הני ומאי שנא הך, משום דאשת חמיו ראויה היא לגזור עליה משום חמותו, וכן כולם, אבל לכלת בתו לא שייכא למגזר אלא משום כלת בנו, ע"כ. הא דאיבעיא לן, אחות אבי האב ואשת אחי [אבי] האב, [משום דלמטה ערוה, הוא הדין לאחות אבי האם ולאחות אם האם, דהא למטה ערוה בין מן האב בין מן האם כדאיתא בהבא על יבמתו (לקמן נ"ד ע"ב) אלא חדא מנייהו נקט], משום דקא בעי למבעי בהדה אשת אחי [אבי] האב מן האב, דאילו מאם לאו ערוה. הרמב"ן ז"ל.
אשת אחי אבי האב מן האב מהו. ואם תאמר, ותפשוט לאסורא מדרב וזעירא, דאמרי לעיל אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק, לומר שאשת אחי אבי האב מן האם מותרת, אלמא מן האב אסורה. ויש לומר, דכי קאמר רב דארבע [נשים] יש להם הפסק אהנך דמתניין באותה בריתא קאמר, ואפשר דכיוצא בהן אפילו מן האב יש להן הפסק, כיון דאיתפליג דרא, הרא"ש ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות אישות.
<h2>דף כב.</h2>
הא דאבעיא ליה לרב אשי בשניות דבי ר' חייא, אם יש להן הפסק, נראה מדברי רש"י ז"ל, דאשלישי שבבנו ושבבתו נמי קא מבעיא ליה. ומדפירש ת"ש שלישי וד', דהיינו שלישי שבבניו. ואינו מחוור, דאם כן היאך לא פשט ליה לאיסורא מכלתו דאין לה הפסק, כדתניא וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות, והשתא כלת רביעי שבבנו אסירא רביעי שבבנו ממש שריא, ונראין דברי הרמב"ן ז"ל, שפירש, דשלישי שבבן אשתו ובת אשתו ורביעית שבחמיו וחמותו קא בעי הא דזרעו לא. ובירושלמי [פ"ב ה"ד] גרסינן אברהם אסור בכל נשי ישראל, שרה אסורה בכל אנשי ישראל, הרשב"א ז"ל. מלשון הגמ' קשה לזה הפירוש, דקאמר שניות דבי ר' חייא וכו', שאם כן היה להם לפרש ומה שהקשו לפירוש האחר לא תקשה לך, דאיכא למימר שאסור השניות הוא כגזרה ודבר שאין לו טעם, והנה תראה שאם חמותו היה (בסקילה) [בשריפה] ואם אמו מדברי סופרים בלבד, ונדות בישראלית מדברי תורה ובנדות גויה אין כלל אלא מדברי סופרים, ואף בשניות יש כן, אם כן אל תתמה. מגיד משנה [פ"א מהלכ' אישות ה"ד, ה"ו].
ומאי שנא מערוה. תימה, שנא ושנא, דערוה טעמא [משום] שמא יאמרו וכו'. וי"ל דהכי קאמר מאי שנא מערוה דלא שייך שמא יאמרו, כגון אשת אח מן האם, דעלה קיימינן, א"נ אחותו מן האם, דעריות שמצד האם בגיותו שריין ליה ואפילו הכי אסירן משום דילמא אתי לאחלופי בישראל, הכא נמי בעדות נמי נגזור דילמא אתי לאיחלופי בישראל. וכן משמע מתוך פרש"י ז"ל שפירש ערוה לכל מסורה ואתי למשרי נמי ערוה בישראל, (הרשב"א) [הרא"ש] ז"ל.
ובנו הוא לכל דבר. ליורשו וליטמא לו. ובירושלמי [פ"ב ה"ו] אפילו לפריה ורביה ולשניה. לומר, שאע"פ שנולד בעבירה גזרו ביה שניות, וקיים ביה נמי מצות פריה ורביה. והא דלא בעיא פשיטא כדבעינן גבי אחיו, משום דאיידי דקתני רישא הכי תנא סופא. אי נמי, גבי בן לא פשיטא הוא, דכיון דבעברה נולד לו סלקא דעתא אמינא לא קיים מצות פריה ורביה, ושניות נמי לא גזרו בו, ואפילו ליורשו וליטמא לו לא יהא כבנו, קא משמע לן. הרמב"ן ז"ל.
פשיטא אחיו הוא. פירוש, לא מנפשיה איפשיט ליה, אלא מבן הוא דאיפשיטא, דכיון דבנו הוא, דכתיב אין לו עיין עליו, אם כן פשיטא דאחיו הוא, וכדאסיקנא דמפטר פטר מזקק נמי זקיק, והיינו דלגבי בנו איבעיא לן מאי טעמא, והכא אמרינן פשיטא. והא דאמרינן פשיטא ואיתימא הכי נמי, [כלומר] דנגמר אחוה אחוה מבני יעקב, הכי קאמר, ואימא תיתי גזרה שוה ותיפוק דלא אחיו הוא לענין ייבום, ופרקינן כיון דבנו הוא אפילו לענין ייבום, אחיו הוא נמי אפילו לענין ייבום, כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף כב:</h2>
ואינו מטמא לאשתו פסולה. וקשיא לי, והא אלמנה לכהן גדול דפסולה לו ומטמא לה, כדתניא בתוספתא דמכילתין פ"ב [ה"ג], אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי היא כאשתו לכל דבר וכו', ויורשה ומטמא לה. איכא למימר דהתם לא גרסינן אלא יורשה ואינו מטמא לה, וגבי שניות מדברי סופרים גרסינן יורשה ומטמא לה, וכן מצאתי במקצת הנסחאות. והיא היא הבריתא שהביאו לקמן בגמ' בפרק יש מותרות בתחלתו [פ"ה ע"א]. הרשב"א ז"ל.
מבעי להו וכו' [לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו], לומר שאין מזהירין מן הדין. פרש"י ז"ל, לחייבו על אחותו בת אביו (או) ובת אמו באנוסת אביו וכו'. דהיינו, אחותו בנישואין כבר כתיב אחותו בת אשת אביך וכו', ואם אינו ענין לנשואה תנהו לאנוסה. ואיכא למידק, האי קרא דבת אשת אביך לגופיה איצטריך, לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו נשואת אביו, דאי מקל וחומר, הא אין מזהירין מן הדין, ואי מאחותך היא, הא מוקמת ליה לאחותו בת אביו ובת אמו אנוסה, ואי אמרת אי לאו אשת אביך מוקמינן האי אחותך היא לאחותו מאביו ואמו נשואה, (ו)אם כן אחותו בת אביו ואמו אנוסה מנין, וכיון שכן, בת אשת אביך מצרך צריך, והיכי מייתר להו לרבנן לחייבו שתים ולר' יוסי ב"ר יהודה למידרש מיניה פרט לאחותו מן השפחה ומן הנכרית. ותירץ (לרב) [הרב] בעל ההלכות ז"ל, דאיכא למימר אם כן לימא קרא אחותך מולדת אביך, בת אשת אביך למה לי, שמע מינה לרבנן לחייבו משום בת אשת אביו, ולר' יוסי ב"ר יהודה כדאית ליה. ויש לי לפרש, דאדרבה אי לא כתב בת אשת אביך, האי אחותך (הוא) [היא] דמייתר מוקמינן ליה בין באנוסה בין בנשואה, דהא לאו גבי נשואה ממש ולאו גבי אנוסה ממש [כתיב], דנימא אחותו מאביו ואמו נשואה דוקא או אנוסה דוקא, דסתמא כתיב, אם כן בת אשת אביך מייתר למידרשיה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ויש מי שפירש, דכיון דגלי רחמנא אחותו בת אביו או בת אמו בלבד בין מן (האירוסין) [האונסין] בין מן הנשואין, ורבה מאחותך היא אחותו משני צדדים, לעשותה כאחותו, לכל דבר ריבה אותה, ואפילו בין מן הנשואה בין מן האנוסה, ולפיכך מייתר להו בת אשת אביך. ולהאי פירושא, אפילו לא כתב רחמנא אחותך היא, נפקא לן אחותו מן האנוסה, מרבויא אחותו מב' צדדים בנשואה, לעשותה כאחותו, כדכתיב בת אשת אביך. ולאו דוק' סוגיין הכי. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף כג.</h2>
בין שאומרים לו [ל]אביך הוצא. פירוש לאו דוקא, שאם כן חייבי לאוין במשמע, אלא בין שהיא בבית אביך בין שהיא חוץ מבית אביך, דהיינו חייבי כריתות, והוצא מביתך בלא גט קאמר, לפי שאינה אשתך, ואלו חייבי לאוין לאו מולדת חוץ היא. וקשיא לי, כיון דרבי רחמנא אף חייבי כריתות כי תהיינה למה לי. ולאו קושיא, דלאו משום וילדו לו אצטריך אלא משום דקידושין תפסי בהו, דלא תיתי מק"ו דיבמה, כדאיתא בשלהי פרק האומר [קידושין ס"ח ע"א]. הרמב"ן ז"ל.
ואי אשמעינן נכרית משום דלא שייכא במצות. האי צריכותא לא הוה צריכא, דנכרית לא כתיבה בהדיא בקרא, ואי לא כתיב אלא חד קרא, מוקמינן לה בשפחה דאין לה חייס, אלא אורחיה דתלמודא בכל דוכתיה למעבד צריכותיה מתרוייהו, דאפילו אי כתיב נכרית בהדיא לא שמעינן שפחה מיניה. הרא"ש ז"ל.
נימא קסבר רבינא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. בחדושי הרא"ש ז"ל, הכי גריס רש"י ז"ל, וכן כתוב ברוב הספרים, אבל בקדושין בסוף האומר [ס"ח ע"ב], גרס רש"י ז"ל הולד ממזר [עכ"ד]. ומכאן נראה דהאי דכתוב בתוס' בפרש"י, טעות הוא, וכן נראה מהתוספות, דקאמרי וכן גרש"י התם, משמע דהכא לא גריס.
האי בשבעה גוים כתיב. תוס' וכו', מדאסר עמוני ומאבי מצרי ואדומי, מכלל דשאר גרים שרו. ואין לומר דמצרי ואדומי איצטריך לאשמעינן דמותרים אחר ג' דורות ועמוני ומואבי להתיר עמונית ומואבית, דאם כן לא הוה ליה למכתבינהו בלשון איסור. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כג:</h2>
ודוקא מיחלץ והדר יבומי. ואם תאמר נגזור דילמא מייבם והדר חליץ, כדגזרינן לקמן בפרק ארבעה אחין [ל"ב ע"א], גבי ג' אחים נשואים ג' נשים נכריות ומת אחד הם ועשה בה השני מאמר ומת, דקתני חולצות ולא מתייבמות, ומפרש בגמ' יבומי לחדא ומחלץ לחדא לא, גזרינן דילמא חליץ ברישא וקם ליה בלא יבנה. הכא נמי נגזור, דילמא מייבם ברישא וקא פגע באחות זקוקתו. ויש לומר, דשאני הכא דאימר דידיה קא מתרמיא ליה. ועוד, דגבי יבם אחד שייך למגזר טפי משני יבמין, הרא"ש ז"ל. והר"ש ז"ל הוסיף ואמר, טעמא דמלתא משום דהתם אי מחלף פגע באיסור דבר תורה, משום לא יבנה, אבל הכא אלו מיחלף לא פגע אלא באחות זקוקה שהיא מדבריהם.
הכי גרסינן ברוב ספרים, ומאי שנא מהא דתנן ארבעה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות, מתו הנשואים את האחיות, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. הכי השתא [אי] למ"ד וכו'. וכן נראית גרסתו של ר"ח ז"ל. וזה חולץ וזה מייבם קא קשיא ליה, אמאי לא גזרינן דילמא מייבם ברישא כדתנן התם שאין אחד מהם מייבם. ואין גירסא זו מחוורת בעיני, דהא אי סבירא לתנא דארבעה אחין יש זיקא, לא קשיא לן מידי, דהתם לאו משום גזירה יבומי ברישא הוא דאסרינן להו ליבומי, אלא משום (דקא) [דקמא] פגע ודאי באחות זקוקתו, ואם כן היכי מקשה בהדיא מאי שנא מהא דתנן, ומאן לימא לן דההוא תנא קסבר אין זיקא. ורש"י ז"ל גורס אם קדמו וכנסו לא יוציאו מאי שנא מהא דתנן ארבעה אחים וכו', הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו. וזו הגרסא היא הנכונה, הרשב"א ז"ל. אבל התוס' והרא"ש ז"ל הקשו לגרסת רש"י ז"ל, ונראה דפריך אהא דקתני מתניתין אחד חולץ ואחד מייבם, ולא גזרינן דילמא מייבם והדר חליץ, וגבי ארבעה אחים [קתני] חולצות ולא מתייבמות אבל חולץ והדר מייבם לא, דילמא מייבם והדר חליץ. ומיהו הך פירכא ליתא לדר' יוחנן דאמר לקמן פרק ארבעה אחים [כ"ז ע"ב], אחיות איני יודע מי שנאן, כלומר, שיהו שתיהן צריכות חליצה אלא אחד חולץ ואחד מייבם, ע"כ מהרא"ש ז"ל.
<h2>דף כד.</h2>
ספק חלוצה לא גזרו בה [רבנן. פירוש לא גזרו בה] בדיעבד לאפוקי מספק, וכן פרש"י ז"ל, [אבל] לכתחלה גזרו ודאי, ותדע לך, דהא כולה מתניתין ספק חלוצה היא, ואפילו הכי תנן, היה לו אח אחד חולץ לשתיהן, ולא שרינן ליה למיחלץ חדא וליבומי אידך. תמיהא לי, כיון דלא גזרו בספק חלוצה אם כן ליתני אף באח יחידי אם קדם וחלץ לאחת וייבם לאחת לא יוציא דדילמא דידיה מתרמיא ליה, מאי אמרת החלוצה היתה זקוקה וזו אחות חלוצתו, הא אמרינן הכא דבספק חלוצה לא גזרו בה רבנן. ואיפשר לומר, דדוקא באיסור כהונה דלאו גרידא לא גזרו בספק חלוצה אטו גרושה, אבל באחות אשה דאסור כרת גזרו אף ספק חלוצה, הרשב"א ז"ל. הקשה הרא"ש ז"ל, וספק חלוצה לא גזרו, והא לקמן בפרק החולץ [ל"ו ע"ב] וכו', כמו שכתוב בתוס'. ור' מאיר הלוי מחלק, בין היכא שודאי חלצה מיבמה אלא שהחליצה היתה מספק, [ד]כיון שהצריכוה רבנן חליצה מיבמה לא ידעי דמשום ספק היא ואתי למישרי חלוצה לכהן, ובין היכא דשמא לא חלצה מיבמה, ע"כ.
אף שם האמור כאן [ל]נחלה. תוס' וכו', דהשתא לא שייך למימר דהכי קאמר אמרו ליה ליבם, כדקאמרינן בסמוך, פירוש, דהכא לא שייך לבי"ד למימר שיאמרו ליבם, שאין ביד היבם לתת לו נחלת המת. הרא"ש ז"ל.
הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו. פרש"י ז"ל, הכא גבי תרי כתיב מיעוטא דאשת אחיו שלא היה בעולמו, אלמא דמיית גדול משמע. וקשיא לן מנא ליה, דילמא דמיית קטן, ואלמלא שמעט רחמנא אשת אח שלא היה בעולמו, היינו אומרים אם נולד ייבם, דכל היכא דאיכא בכור תתקיים מצות ייבום אפילו על ידי פשוט. ואיכא למימר, כיון דקרא דוקא בשמת קטן, כי כתיב נמי והיה הבכור, דוקא הוא דקאמר רחמנא ליבם איהו, ואם כן למה לי דמיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ואינו מחוור. אלא הכי משמע פירושא, כי ישבו אחים יחדיו שנים שהיה להם ישיבה [אחת] בעולם, [ולא שני אחין שלא היתה לאחד מהן ישיבה בעולם], דמיעוט בשני אחים כתיב, כלומר, שהנולד אחד מהם. אלמא אפילו ליכא בכור איכא מצות ייבום, הרמב"ן ז"ל. וכמדומה לי, שהפירוש שעשה הרב מעצמו, עשאו הרשב"א ז"ל פירוש לפרש"י ז"ל. וזה לשונו, רש"י פירש הא מיעט רחמנא, כלומר, הכא גבי תרי כתיב מיעוט דאשת אחיו שלא היה בעולמו, אלמא דמית גדול משמע ותו ליכא בכור לקמן. פירוש לפירושו, דכיון דכתב רחמנא כי ישבו אחים, דמשמע תרי, וכתיב בהו [כי ישבו, אלמא הכי קאמר], אלו שנים אחים כי תהיה ישיבתם בעולם אחד, ומת אחד, ייבם השני, אבל אם לא תהיה ישיבתם בעולם אחד, אלא שבשעה שמת ראובן לא היה לו אח ואחר כך נולד שמעון אחיו, לא ייבם, אלמא דכותיה אילו היה שמעון בעולמו אע"פ שהוא הקטן, מייבם. ע"כ. והראב"ד ז"ל פירש, הא מיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא, אלמא אין לך אח מצד האב שאינו מייבם אלא זה בלבד. ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר הא לא מיעט רחמנא אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ועוד, דהא מיעט רחמנא כל שאינו בכור מדכתיב והיה הבכור, הרשב"א ז"ל. נראה לי שזהו הפירוש שהבין הרמב"ן ז"ל על רש"י ז"ל, אשת אחיו שלא היה בעולמו, גבי תרי [אחים] כתיב וכו'. פירוש דאיכא תרי אחריני אחי פשוט וגדול ומש' [הכי] מקשה ליה דילמא דמיית קטן וכו', דאל"כ לא קשה ליה מידי.
ואימא כי איכא בכור ליהדר (הגדול) [אגדול]. פירוש, על הבכור שהוא הגדול, כי ליכא בכור או כשאין הבכור רוצה לייבם לא להדר אגדול וכלן שוין, ולא שייך לשנויי הוקשה ישיבת אחים [זה] לזה, כיון דאין כאן אלא מצות חזור וכל מי שייבם זכה, קרינא ביה הוקשה ישיבת אחים זה לזה וכו', הרא"ש ז"ל. הכי גרסינן, מצוה בגדול לייבם, לא רצה הולכין אצל הקטן, לא רצה הולכין אצל כל האחים, לא רצו חוזרין אצל גדול, דמשמע הגדול אחריו, הרא"ש ז"ל. כבכור, מה בכור בכורתו גרמה לו וכו'. פירוש, דמאי טעמא אמר רחמנא בכור לייבם, מפני שהוא גדול, מסתברא נמי שאם אין כאן בכור או אין הבכור רוצה לייבם, חשיבות המצוה הוא בגדול, הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כד:</h2>
מה בכור אינו נוטל בראוי וכו'. פרש"י ז"ל, מה הבכור אינו נוטל בראוי ליעקב אביו מירושת יצחק אלא מנכסי יעקב בלבד שהיו מוחזקים בידו בשעת המיתה, אף היבם הנוטל לפי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בראוי כבמוחזק. נראה שהוא ז"ל סובר, דייבם נוטל בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת אע"פ שמת אביהם לאחר שמת אחיו, דומיא דבכור. אבל הראב"ד ז"ל ור"ח ז"ל פירשו בראוי לאח המת ובמוחזק לו, כגון שמת יעקב וירשוהו בניו והחזיקו בירושה ועדיין לא חלקו, ויצחק אבי אביהם עדיין בחיים, וראויים בני יעקב ליורשו אחר מותו, ומת ראובן ואחר כך מת יצחק, וייבם שמעון אשת ראובן, נוטל חלק ראובן מנכסי יעקב אביהם שהוא מוחזק (יעקב אביהם) ואינו נוטל חלק ראובן מנכסי יצחק אבי אביהם שהיה ראוי ליירש, הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב, פרש"י ז"ל, אף (י)יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו של זה, חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בראוי כבמוחזק בנכסי אבי אביו שמת אחר אביו. ופשטיה דתלמודא נראה לי לפרש, יקום על שם אחיו, שנוטל כל הנכסים הנמצאים ביד אחיו, ולא הנכסים הראויים ליירש מאביו. והא דקאמר בפרקא [קמא] דב"ב [י"ב ע"ב], פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה [אחד מצרא] יבם מאי, אמר אביי היא היא, מאי טעמא בכור קרייה רחמנא, רבא אמר אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור ואין (חלקו) [חלוקתו] כבכור. התם מיירי כגון שמת אביו בחייו ומת הוא קודם שחלקו הנכסים, ע"כ.
הא גיורת מיהא הויא. מדקתני אם כנס לא יוציא, דאי סלקא דעתך ספק גיורת היא, אע"פ שכנס יוציא, דאוקמה אחזקתה עד שיודע לך במה נתגיירה. אי נמי יש לומר, דמדקתני לא יכנוס קא דייק, כלומר, הוא לא יכנוס אבל ישראל אחר יכנוס. ואסיקנא, כולם גרים הם. ואם תאמר, והא אמרינן בכל דוכתא [כקידושין ע"ה ע"ב], דמאן דסבירא ליה גרי אריות הם שעושים אותם כגוים גמורים. יש לומר, דהיינו גרי אריות דכותיים שהיו עובדים אלהיהם, כדכתיב [מ"ב י"ז] את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וישלח ה' בם את האריות אבל שאר גרי אריות, גרים גמורים הם, שמחמת יראת האריות היו מתגיירים לגמרי. הרשב"א ז"ל.
ואמר רב אסי משום ולזות שפתים הרחק ממך. פרש"י ז"ל דאתי לאחזוקי לקלא קמא. [מיהו כנס לא יוציא] והכי נמי אמרינן לקמן [כ"ו ע"א] ברננה לא מפקינן. וקשיא לי, [הא בעדים] מפקינן, והא סופא דמתניתין אוקמה רב בעדים, רישא בלא עדים וסופא בעדים, אם כן לפלוג וליתני בדידה. ועוד מצאתי בתוספתא [פ"ד ה"ה] הנטען מאשת (אחיו) [איש וכו'] גוי ועבד הבא על בת ישראל אע"פ שחזר הגוי ונתגייר עבד ונשתחרר הרי זה לא [יכנוס] ואם כנס לא יוציא. ישראל הבא על השפחה ועל הנכרית אע"פ שחזרה שפחה ונשתחררה גויה ונתגיירה, הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא מדקתני גבי אשת איש נטען וגבי שפחה הבא, שמע מינה דוקא קתני שבא עליה בודאי בעדים [ואף על פי כן לא יוציא. לפיכך נראה שיש לפרש במתניתין, אפילו איכא עדים] ומשום לזות שפתים דידה ודידיה אסור, שלא יאמרו לשום זנות נתגיירה זו ולשם זנות נשאה זה. והא דקאמרינן לקמן [כ"ו ע"א] ברננה לא מפקינן, הכי קאמר, משום רנון קול לעז שאין בו איסור גמור לא מפקינן. הילכך גבי חכם שאסר את האשה בנדר, כיון שגרשה בעלה גירושין גמורין בלא תנאי, שאפילו נמצא הלעז אמת שאיפשר היה לו לחכם להתיר, אין הגט בטל, לא מפקינן לה מיניה, הרמב"ן ז"ל. ונראה לי לדחויי, דנקט גבי ישראל הבא, משום רישא, גוי ועבד הבא על בת ישראל.
אמר רב אסי הסר ממך. יש שרוצים לומר, שהנטען על הפנויה לא יכנוס משום לזות שפתים. ונראה דמצוה לכנוס דאמרינן באונס ומפתה ולו תהיה לאשה, ואף על פי כן נראה לחלק בין ודאי ובין לעז. הרא"ש ז"ל.
(כשיש) [כשאין] לה בנים. פרש"י ז"ל מראשון. ובהלכות הריא"ף ז"ל פירש מן הנטען, ולא נתברר לי טעמו, שאפילו זנתה עמו ודאי ונשאה [נטען] אין הולד פסול, שלא מצינו פסול בולדות ואפילו נפגם לכהונה לא הוי. ויש לומר, הולד מזוהם, וכדי שלא תוציא עליהם לעז זוהמא בעלמא אין מוציאין מידו, הרמב"ן ז"ל. וכתב עוד הרשב"א ז"ל, כשיש לה בנים מהנטען, וכן מצאתי בגרסת הבריתא עצמה בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל, ע"כ.
הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש"י ז"ל, תצא מבעל, כלומר, וכל שכן מבועל, דכל שאתה אוסרה לבעל אתה אוסרה לבועל, וכן כתב רב אחא ז"ל בשאלתא דפנחס [שאילתא קל"ד]. ונמצא לפי פירוש זה, דלרבי בדבר מכוער מפקינן בין מבעל בין מבועל, ואפילו בקלא דפסיק מפקינן. ודוקא כשאין לה בנים, אבל יש לה בנים עד דאיכא עידי טומאה, וכדקתני בבריתא, ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה בנים תצא. ודבר רחוק הוא לומר, דקלא דלא פסיק ודבר מכוער קרי עידי טומאה, והילכך הא דאמרינן בסמוך, קלא דלא פסיק ודבר מכוער תצא [כרבי], נראה כשאין לה בנים קאמר, ולאו כרבי ממש קאמר, אלא תצא כמו שאמר רבי דתצא בלא עדים. והא דלא פריש התם ואי איכא עדים אפילו יש לה בנים, היינו טעמא משום דלא אצטריך למפסק אלא במאי דפליגי, אבל כשיש לה [בנים] דשוו בה כולהו עד דאיכא עידי טומאה, לא איצטריך [ליה] לפרושי. כן נראה לי. עוד נראה לי דאיפשר לפרש, דלרבי אפילו בקלא דפסיק, כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא, דדבר מכוער היינו עדי טומאה, שהדבר המכוער מעיד לפנינו. אי נמי, עידי טומאה זו, כלומר ששנים מעידים שראו דבר זה המכוער. ואי ליכא בנים אפילו ליכא דבר מכוער תצא ובקלא דלא פסיק, ואי [קלא דפסיק ו]ליכא דבר מכוער אפילו ליכא בנים לא תצא, הרשב"א ז"ל.
[מכאן לשון הרא"ש], בשאלתות דרב אחאי פסק בפרשת פנחס דבדבר מכוער [בשני עדים] וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל. ורבינו תם ז"ל חזר לפרש כפסק השאלתות דהאי דקאמר רב ובעדים, היינו דאיכא עדים מדבר מכוער. משום דקשיא ליה, הא דקאמר כי אתא אחר אפסקיא לקלא מאי הוי, ואי בדאיכא עידי טומאה לא הוה קרי ליה [ל]טומאה קלא. ופלוגתא דרבי ורבנן ברוכל בדבר מכוער, בלא עדים אלא בקול. ומיהו בבעל שראה דבר מכוער, לא משוינן לה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי, אלא בדבר מכוער בעדים, דאיכא לעז טפי שיצא הקול ויתפרסם.
[מדברי רבינו מאיר ברא"ש], והא דפריך מהא דתניא במה דברים אמורים כשאין לה בנים [מן הראשון], שפיר פריך דעל כרחך מיירי כשאין עידי כיעור, דאי איכא עידי כיעור אפילו יש לה כמה בנים תצא כמו בעידי טומאה. והא דקתני באו עידי טומאה, היינו אפילו לא ראוה שנבעלה אלא ראו רק דבר מכוער, עידי טומאה קריה ליה. ואיבעית אימא הני מתנייתא רבי היא. הכי קאמר, הני מתנייתא דאסירי בלא עדים שראו דבר מכוער, רבי היא, דאמר אפילו בלא עדים אלא שהבעל [לחודיה] ראה רוכל יוצא וכו', אסור לקיימה [ותצא], ופליגי רבנן עליה ואמרי דלא מפקינן לא [מבעל ולא] מבועל. ומסיק דהלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרבי, הלכתא כרב בקלא דפסיק, כלומר, הא דקאמר רב ובעדים, שראו עדים דבר מכוער דוקא, אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן, היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחוד. ומיהו רב ורבי איירו בכל ענין, אלא אנן קימא לן כרבי בחדא וכרב בחדא. ואל תתמה הא דאמר רב בעדים סתם ומפרשי ליה בעידי כיעור, דסתם עדים עידי טומאה משמע, ואילו בעדי כיעור קאמר רב הוה ליה לפרושי. דיש לומר, דרב קאי אמתניתין, דקאמרא הנטען על אשת איש, דנטען משמע לעז בעלמא, וקאמר רב דעל אותו לעז יש עדים שראו דבר מכוער ויצא הקול שזינתה.
[מדברי הרא"ש על רבינו מאיר], מתוך לשון השאלתות, שכתבו, ואי איכא דבר מכוער בב' עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה מבעל ובועל דתניא רוכל וכו'. נראה לי, שלא כוונו לדברי רבינו תם ז"ל, שפירש דלרב מפקינן בעידי דבר מכוער מבעל [ומבועל] דאם כן (ודאי) [מאי] האי דקאמרי, ואי איכא כו' [דבר מכוער בשני עדים] וקלא דלא פסיק, תרוויהו למה לי, והלא בעידי דבר מכוער בלא קלא מפקינן, ובקלא דלא פסיק בלא עדי דבר מכוער [מפקינן] רק שהבעל ראה דבר מכוער. לכן נראה לי שהשאלתות מפרשי דברי רב בעידי טומאה, ובריתא איירי [בעידי] דבר (אח') מכוער, רבי סבר דבעידי דבר מכוער מפקינן מבעל, ורב סבר (דמתניתין) [כמתניתין] דאין מוציאין מבעל אלא בעידי טומאה, ופסיק תלמודא הלכתא כרב בקלא דפסיק שאם יצא לה שם מזנה בעיר (דקלא) [בקלא] דפסיק וגם יש עדים שראו דבר מכוער אין מוציאין מבעל, וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק ובעידי דבר מכוער, אבל בראיית הבעל אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן. והאי דקאמר, כי אתא אחר אפסקה לקלא [אגב דבעי למימר אלא לאו דליכא עדים ואתא אחר אפסקיה לקלא], נקט נמי בתחלה קלא. ועוד, דאלישנא דמתניתין קאי דקרי ליה נטען, דמשמע טעינת דברים בעלמא, להכי נקט קלא. ובהכי רווחא שמעתתא, דלא מסתבר כלל דלימא רב ובעדים סתם אי לא איירי בעידי טומאה, כל אלו דברי הרא"ש ז"ל. המרדכי האריך הרבה בזה, ותרץ כל הקושיות הנופלות על השאלתות. וסוף דבר כתב, דברי השאלתות מיושרים, שכל דבריהם דברי קבלה וכדי [וכדאי] לסמוך עליהם כמו התלמוד.
<h2>דף כה.</h2>
הואיל ומכוער הדבר. ואם תאמר, לערבינהו וליתנינהו לכלהו, ובתר הכי לימא הואיל ומכוער הדבר וכו', ואמאי תנייה בכל חד וחד. ויש לומר דחד חד שמעינהו תנא דבריתא והכי גרסינהו. וכהאי גונא פריק בפרק קמא דקדושין [ו' ע"א], תנא תלת תלת שמעינהו וגרסינהו.
המוציא את אשתו וכו', אם כנס מהו שיוציא. פירש רש"י ז"ל, אליבא דההוא לישנא דמפרש לה למתניתין משום קלקולא, וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל, שכתב שם בפרק השולח. ולא ידעתי דמיון בין ענין [נטען] דהכא לבעל שהוציא מרצונו ושלא ברצון חכמים, אלא אם יחברם הדמיון מצד שאסרו חכמים כאן וכאן שלא יכנוס, וכיון שעבר וכנס שלא ברצון חכמים, יוציא. ולא דמי לנטען מן השפחה שאם כנס לא יוציא, דהתם ליכא אלא רננה בעלמא, כלומר קול לעז שאי איפשר לבא לידי איסורא ולא לידי קלקול הולד, אבל מוציא אשתו משום שם רע, שאם אתה מתירה לו איפשר דאתי לידי קלקול, כמו הנטען דאיפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא, אם אמת היה הדבר הזה כמו שנחשד, ואמור רבנן (לא) כאן וכאן לא יכנוס ואם עבר וכנס יוציא. אבל הראב"ד ז"ל פירשה, אליבא דההוא לישנא דמפרש לה למתניתין התם, משום שלא יהיו בנות ישראל [פרוצות] בעריות. וכי קא מדמינן לה הכא לנטען, קודם שנמצאו דברים בדאים. ואסיק דאפילו הכי אם כנס לא יוציא, דקים ליה בקלא דליתיה. וזה הענין יותר מחוור לפי סוגיית[ינ]ו, הרשב"א ז"ל. נראה לפרש הכי, משום דסוגיין התם [גיטין מ"ו ע"ב] כלישנא דקלקולא אזלא. הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף כה:</h2>
רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו. קשה וכו', כמו שכתוב בתוס'. ויש לומר, דשאני התם דקיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד אלא שחכמים הצריכו קיום, הילכך לא פלגינן דבורא כדי לפסול השטר. אי נמי, אנוסין היינו אינו דבור שלם אלא צריך פירוש, או מחמת ממון או מחמת נפשות, הילכך לא שייך ביה פלגינן [דיבורא], אבל פלוני רבע או בא על אשת איש כי ההיא דסנהדרין [ט' ע"ב], דב[ו]ר שלם הוא, הילכך אמרינן ביה פלגינן דיבורא. הרא"ש ז"ל.
באומר אני הייתי עם הורגיו. פירוש, הא דקאמרינן הרגנוהו, לא היו שנים שאומרים כן, אלא הוא דקאמר הרגנוהו ולא היו שנים שאומרים כן. ורצה לומר, אני הייתי חבר עם ההורגים אבל לא נגעתי בו יד. ובהכי לא משוי רשיעא וכשר להעיד.
מסיח לפי תומו עדותו עדות. ואפילו גוי, והא דלא אוקי ר' יהודה ההוא מעשה דליסטים שאמר אמרו לאשת שמעון וכו', במסיח לפי תומו, דמדקאמר אמרו ליה לאשת שמעון, מתכוין להעיד ולהתיר את אשתו היה, וכהאי גונא לאו עדותו [עדות] וכדאמרינן בשלהי מכלתין (קכ"א ע"ב) [מתכוין להתיר] אי נמי [מתכוין] להעיד, בא לבי"ד ואמר מת פלוני זהו מתכוין להעיד. הרשב"א ז"ל.
והא לסטים קתני יוצא ליהרג קתני. מסתברא דלאו לר' יהודה [בלחוד] קא מקשה, אלא בין לרבנן בין לר' יהודה קשיא ליה, ותלמודא הוא דקא מקשה הכי לכולי עלמא, דהא אפילו לרבנן רשע דאורייתא פסול אפילו לעדות אשה אליבא דרב מנשיא דקיימא לן כותיה, והאי רוצח הוא, אלא ודאי לכולי עלמא קשיא ליה, ואליבא דכולהו קא משנינן, דנתפס על ידי לסטיות ובבית דין של אומות העולם קאמר. הרשב"א ז"ל.
עדים החתומים על שדה וכו'. [בכל הני דלא חשו חכמים אע"ג דשרו] מכל מקום בעל נפש ראוי להחמיר על עצמו כדתניא [חולין מ"ד ע"ב] וכו' בתוס'. והקשה רבינו מאיר, אם כן מאי מקשה טעמא דבי"ד הא בתרי לא, דילמא להכי נקט בי"ד דמותר לישאנה לכתחילה, [מדקאמר ישאנה דמשמע לכתחילה, אבל בתרי לכתחילה] לא, שהרי אמרו הרחק מן הכיעור [ומן הדומה לו]. ותי[רץ], דמדקדק מדקתני מפני שהם בי"ד, דהוו שלשה אבל בתרי כלל כלל לא ואפילו אסור גמור יש בדבר, דאי משום לאשמועינן דבתרי איכא כיעור ותו לא, ליתני מיאנה או שחלצה בפני שלשה ישאנה אחד, ומינה הוה דייקינן הא בתרי לא ישאנה משום הרחק מן הכיעור, אבל השתא דקתני מפני שהם בי"ד, על כרחך למידק דבתרי כלל כלל לא. הרא"ש ז"ל.
ירושלמי [פ"ב ה"י], קדש, אין אומרין [לו] שיכנוס אלא שלא יכנוס, כנס, אין מוציאין מידו. ו[מ]כאן נראה שכל כנס שאמרו בשמעתין היינו כנס ממש, ולא דמי לאותה שאמרו בכתובות פרק האשה שנתאלמנה [כ"ג ע"א], לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהיתרא הראשון, דהתם כיון דברשות בי"ד קדש אין מוציאין אותה מהיתרא, אבל כאן שלא ברצון חכמים קדש, (וכמו) [וכיון] שלא נשא[ת] ממש לא ישא. וגרסינן עוד בירושלמי, גירש מהו שיחזיר, פירוש, כגון שעבר וכנס וגירש מהו שיחזיר, אם אמרת כן לא נמצא לוזה על בניה וכו'. ונראה דוקא שהיו לה בנים מכניסה ראשונה, לפי הירושלמי הזה, הרמב"ן נ"ר. ואני מצאתי גירסא אחרת בספרים אחרים בירושלמי ברישא, קדש כמי שכנס, אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו. ולפי גרסא זו, הרי כנס כאותה שבכתובות, ואם אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו, דכיון שכנס אחר ההתראה קונסין אותו ומוציאין מידו. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף כו.</h2>
אלמא ברננה לא מפקינן. [והא דמפקינן] בנטען לאשת איש, פרש"י ז"ל, דשאני התם שהוציאה הבעל משום לעז זה והלך זה ונשאה. ולדעתו ז"ל קאי אכולהו, גם על מת הרגתיו הרגנוהו. ונראה דלא קאי כי אם על חכם שאסר את האשה וכו' כמו שכתוב בתוס'. הרא"ש ז"ל.
א"ה תלתא נמי. פי' ולמה שנה סדר המשנה הזו שכלם בג' אחים, וא"נ למה רבה באחים בכדי, ופרש"י ז"ל אי אמרת בשלמ' יש זיקה אשמעינן רבותא דאפי' בתרי נמי יש זיקא ויש לדקדק אחר פירושו, אי אמרת משום איסור לבטל מצות יבמין, נמי כ"ש דרבות' קמ"ל, דמ"ש ליש זיקא דפשיט' ליה האי טעמא, ולאסור לבטל מצות יבמים לא פשיט' ליה. ואיפשר דסמיך ליה אמאי דהדר א"ה אפי' חמשה נמי, ואי הכי דקאמ' לאו דוק', הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל כת' פי' לפרש"י ז"ל וז"ל דמשום דאיכא מ"ד דבחד יש זיק' ובתרי לא, אצטריך לאשמועינן דאפי' בתרי יש זיק', אבל למ"ד אסור לבטל מצות יבמין לא אצטריך, משום דקס"ד דמאן דחייש לבטול מצות יבמין אפי' לספיקא חייש, וכדאמ' בריש פ' כיצד [לעיל י"ח ע"א] מאן דחייש אפי' לספיקא חייש ומאן דלא חייש אפי' לודאי לא חייש. ופרקינן דלמ"ד נמי אסור לבטל מצות יבמין איכא רבותא טפי בהא. וכן כתב נמי הרמב"ן על פרש"י ז"ל.
<h2>דף כו:</h2>
מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם וכו'. הגרש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל, וכת' עוד דמוכח דיש זיקא משום דליכא למ"ד חליצה פסולה צריכא לחזר אלא לדברי האומר יש זיקה. והרשב"א ז"ל הקש' לגירס' התוספו' אם אית' דמקמייתא דזה חולץ לאחת וזה חולץ (לאחת) לשניה הוה דייקי' דיש זיקא ועלייהו קיימינן מאי קא מקשה קמייתא נמי הא לא הוה ליה למימ' אל[א] א"ה תרוייהו ליחלוץ להאי ותרוייהו ליחלוץ להאי.
דנפול בזה אח"ז. הקש' הר' אברהם מברגיי"ל וכו', ותי' וכו' כמו שכתו' בתוס'. והרמב"ן ז"ל תירץ להודיעך כחו דשמואל [הוא] דאצטריך, שאע"פ שחליצת שמעון חליצה כשרה לגמרי וחליצת ראובן פסולה לגמרי, למפטר נפשה פטרה, וללישנא קמא דשמואל דקאמר [אא]מצעי', צריך היה לומ' שלש, שאלו ב' זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואפי' לשמואל דחליצה מעליא בעינן.
לדברי האו' יש זיקא קאמ'. ולא מסתבר, כמו שכתו' בתוספות, אבל יש זיקא וצריכא לחזר חשיב ליה חדא, אע"ג דשמואל ס"ל יש זיקא ואין צריך לחזר, מ"מ מ"ד צריך לחזר טעמיה משום דיש זיקא. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כז.</h2>
אלא צרה דלאה תפטר דחליצה כשרה היא. הא דקרי לה חליצה כשרה, משום דכיון דאין זיקא, אפי' למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, מכל מקום כיון דראויה להתייבם, ומשום גזירה שמא ימות בלחוד הוא, לא קרינן לה חליצה פסולה. אבל למאן דאמר יש זיקא, אפילו תמצא לומר דזיקה דרבנן היא, מכל מקום כיון שעשאוה כאחות אשה דאו', כל דתקון כעין דאורייתא תקון, וחליצה פסולה היא. הרשב"א ז"ל.
לא אלימא זיקא לשוויי לצרה כערוה. פרש"י ז"ל דלא גזרו אלא בה אבל לא בצרתה. לכאורה משמע מדברי[ו] ז"ל שאפי' לייבום שריא, ואינו מחוור בעיני, מדאמרינן לקמן אי כב"ש יבומי נמי תתיבם, אלמא לדידן לא תתייבם, אלא לא אלימא כערוה ומעולה היא טפי מינה קאמר כנ"ל, הרשב"א ז"ל. יבומי נמי תתייבם. תו' וכו' הוה מצי למנקט יבום, פי' למאי דפריש' (ז"ל) דנפיל בזה אח"ז אבל לפי' האחר לא מצי. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כז:</h2>
בעלת הגט עדיפא. תו' ריב"ן פי' וכו', ולפי' לא יהא וכו', ועוד בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה קשה (לפי') לפי פרושו, הרא"ש ז"ל. הא דאמרינן בעלת הגט עדיפא משום דאתחיל בחליצה. איכא למידן אדרבא כיון שהתחיל בחליצה גריעא טובא משום דאקלישא זיקתא ונגרעה. והא נמי דאמרינן או דילמא בעלת מאמר עדיפא דקרובה לביאה, אדרבא מההיא טעמא גריעה ולא עדיפא. וראיתי (בתוך) [בתוס'] שפירש בעלת הגט עדיפא, כלו' נעשה בה מעשה גדול וכו', ופי' נכון הוא להלכה, אלא דלשון עדיפא לא משמע שפיר הכין. הרשב"א ז"ל.
הא דאמ' רב הונא אמר רב חלץ לראשונה הותרה אבל לא צרתה, נראה דאליבא דמ"ד יש זיקא קאמר, והך מימרא דרב כמימריה דלעיל דאיתמר לדברי האומר יש זיקה, והיי[נו] דאמרי' אבל הכא זיקה דרבנן היא. ויש מפרש' משום שאסור לבטל מצות יבמין, ולא גרסי' אבל צרתה לא, אלא שתיהן נפוק, ומשום בטול מצות יבמין לא הויא חליצה פסולה כלל, ודקאמרי' זיקה דרבנן היא, ה"ק מחיים היא דאסירא משום דקא מבטל לה לזיקא ואסור לבטל מצות יבמין, אבל מתה (מתורת) [מותרת], וכן פריש רחז"ל ורש"י ז"ל. [הרמב"ן ז"ל].
הא דא"ר יוחנן כל יבמה שאין אני קורא וכו', פי' שאין אני קורא מדרבנן, ומ"ה לא חמירא עליה כשל תורה, וחולצת ולא מתייבמת. והאי דקאמר רב אבל הכא זיקה דרבנן היא, לאו למימרא דלר' יוחנן זיקה דאורייתא היא, אלא ה"ק, אבל הכא זיקה דרבנן היא לכ"ע, ובזיקה דרבנן לא נחמיר כל כך. [הרשב"א ז"ל].
ורב לית ליה האי סברא וכו'. והא דלא מקשה ממתני', תו' וכו'. א"נ אי ממתני' הוה אמינא היכא דלא (אתחזינא) [איתחזיא] ליה בנפילה ראשונה, אבל היכא דאתחזיא ליה בנפילה ראשונה ולא אידחיא מביתא לגמרי שריא. אי נמי מתני' הוה אמינא הא מני ר' אלעזר היא דאמר מכיון שעמדה עליו שעה א' באיסור נאסרה עליו עולמי', אבל רבנן לא. הרמב"ן ז"ל.
איתיביה ר' יוסי ב"ר חנינא וכו'. לעיל פרש"י ז"ל דפריך אף לרב ולא מתרץ. וקשה לי דהא קשיא דרב מתרצתא היא מעצמה לקמן, כשמקשה ולימא ליה גזרה שמא ימות וכו', דמ"ה חולצ[ו]ת שתיהן ולא חליץ לשנייה ומייבם אידך לראשונה, משום דקא סבר אסור לבטל מצות יבמין וגזרי' חליץ ואח"כ מיבם אטו מיבם ואח"כ חליץ, ואיפשר לדחוק לפי' רש"י ז"ל דרב לית ליה האי גזרה דגזרינן חליץ וכו' אטו מייבם וכו'. ואי הוה מפרשי' דרב לדברי האומר יש זיקה קאמ' לה, הוה א"ש מאי דפרש"י לא מתרץ.
<h2>דף כח.</h2>
ולימ' ליה גזרה דילמ' קדים וחליץ ברישא. תמיה ואי אמ' ליה הכין אכתי לר' יוחנן מי ניחא, דא"כ לדידיה נמי איכא האי גזרה דלמא מייתא ראשונה ברישא ומייבם לה לשנייה. וי"ל דהכא דתרוייהו רמיין קמן איכא למגזר משום איחלופי דהני ממש, אבל בדר' יוחנן דליכא למיגזר בהני ממש דהא שנייה מתה, משום איחלופי בעלמא לא גזרי', כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
ולימא ליה גזרה קדים וחליץ לראשונה ברישא. פרש"י ה"ג, משום דאיכא דגרסי ולימא ליה גזרה קדים וייב(ו)ם לראשונה ברישא, ולהאי גירס' א"ש לישנא דקדים דמשמע גזרה דילמא קדים וייבם לראשונה קודם שיחלוץ אידך לשנייה. אבל לא א"ש מאי דפריק ולא מתיבמות קתני לפי' רש"י ז"ל. ומשני וכו', פי' דלהאי גירס' הרי משני שפיר, אבל לגרסא אחריתי לא.
ולימא ליה ר' אלעזר היא. פרש"י וכו', תו' וקשה דהתם לא אתחזיא בשעת נפילה אבל הכא חזיא בשעת נפילה בשעת שמת הראשון, ונר' דהיינו ר' אלעזר דלקמן בפ' החולץ [מ"א ע"א] וכו' כמו שכתו' בתוס' הרא"ש ז"ל.
אלא שני אמ' אחא שנייה ייבם ואנא ראשונה מייבם. ומכיון שכנס הוא שנייה, פקעה זיקה מינאי, והויא לה ראשונה כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. ומהא שמעי' דזיקה דרבנן היא, דאי דאורייתא, ייבום דקמא לא פטר דהא צד ערוה ה[י](ו)א, ואכתי רמיא זיקא אשני, אלא ש"מ מ"ד יש זיקא מדרבנן קאמ', וכיון שקדם וכנ' קנה הראשון ופרחה זיקת שני לגמרי, דהא ר' יוחנן לית ליה איסור לבטל מצות יבמין, ומשום זיקא אתיא לה. הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף כט.</h2>
והאמר ר' שמעון לא חולצות ולא מתייבמות. וכיון דמדאורייתא חזיא לייבום זקוקה היא והויא להו כשאר שתי אחיו[ת] שנעש' צרות זו לזו. וא"ת מאי פריך אימא דעבדי' איסור מצוה כאסור ערוה לחומרה לאצרוכה חליצה לאחותה משום דלא הויא אחות זקוקה, ותירץ ה"ר משה דלא פריך (מהחותה) [מאחותה] אלא מאסור מצוה (דלמא) [דלא] תחלוץ ממה נפשך, אי לא משוית לה כאיסור ערוה שתיהן פטורות ואי משוית לה כערוה היא פטורה, ומשני משום איסור מצוה דעלמא, והדר תו פריך כיון דמצרכת לה חליצה ולא משוית לה כערוה אחותה מאי איכא למימר. הרא"ש ז"ל.
הא דאקשי' והא לגבי ערוה לא גזרינן. פי' ערוה שהיא אסור מצוה לא גזרינן. ופריק ערוה מגמר גמירי לה, דמשום ערוה הוא, אבל צרות (צרות) [ד]ר' שמעון לא גמרי, ואמרי' משום איסור מצוה דאית בה הוא. וזה הפי' הנכון, ולא כך פרש"י ז"ל. הרמב"ן ז"ל.
למעוטי האך דר' יהושע דלא עבדי' כוותיה. [אלא] אי כר"ג אי כר' אליעזר. איכא למידק והא טעמא דר"ג משום דאין זיקה ומותר לבטל מצות יבמי', וב"ה אמרו אם כנסו יוציאו. ואיכא למימר דנקט ר"ג לדברי האומר קל היה להם לב"ה בדבר הזה, ואע"ג דקתני יקיימו אין לכתחילה לא, דילמא לאו דוקא. והאי תירוצא לאו דוקא, אלא האי דאמרי' אי כר"ג, מדיוקא דהא מתני' קאמ', דמתניתי' קתני זו היא, למעוטי הך דר' יהושע דלא אמרי' אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו, הילכך דינא אחרינא הוא אי כר"ג אי כר' אליעזר, ומיהו ממתני' אחריתי שמעת לה דב"ה לאו כר"ג ס"ל, ואנן מדיוקא דהא מתני' קאמרי', הרמב"ן ז"ל.
הא דלא אוקימו טעמ' דב"ש בזיקה דחד (בכנוסה) [ככנוסה] וכדאוקימנא טעמיה דר"ש בריש פ' כיצד [י"ח ע"ב], משו' דא"כ מאי איריא עשה בה מאמר אפי' לא עשה בה מאמר נמי, וא"ת הוא הדין אע"ג דלא עבד בה מאמר והא דקתני עבד בה מאמר להודיעך כחן דב"ה, הא ליתא, דאדרבא כחן דהיתירא דידהו עדיף להו למתני, ועוד דלא אשכחן תנא דאית ליה זיקה ככנוסה אלא ר' שמעון ואליבא דר' הושעיא, ואיתותב, ובדעתא קלישא לא תלינן דברי ב"ש, הרשב"א ז"ל. וכמו שפירש התו' לעיל בפ' כיצד, עלה דההיא דר' יהודה בן בתירא.
<h2>דף כט:</h2>
זה יעשה מאמר ויקנה וכו' ר' אבין אית ליה אין זיקה ואחות זקוקתו דאסירא משום ביטול מצות יבמי'. וא"ת א"כ ניחוש דילמ' אדעביד האי מאמ' מיית אידך וקא בטלה מצות יב(ו)מי', וי"ל שיכולין לעשות מאמר שניהם בבת אחת ע"י שליח בענין שמפרש לקמן [ל"ד ע"א] גבי איסור בת אחת, ולהכי כתו' בכל הספרי' זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, ולכאורה בזה המאמ' של א' מהם סגי, אלא משום דחיישי' לבטול מצות יבמי', הרא"ש ז"ל. והרשב"א ז"ל כת' זה יעשה מאמר וכו', לאו דוקא שניהם, שהרי במאמר של זה הופקעה זיקת האחר ממנה, ולא תימ' דטעמייהו דב"ש משום דאסור לבטל מצות יבמי', וזה יעשה מאמר וכו' דוקא, ויעשו מאמ' שניהם ע"י שליח א' שלהן ג"כ קאמר דשניהם קונים בבת א', דהא לית', דלמ"ד אסור לבטל מצות יבמי', בשתי אחיות אין דין ייבום כלל, דסלקו מהן חכמי' תורת ייבום לגמרי כדאמרי' לעיל [כ"ח ע"א], משום דאיכא למיחש לביטול מצוה דקיל להו לאינשי, ואי שרית להו אתי לשוויי כל חד מנייהו שליח באפי נפשא, א"נ אתי לקדושי כל חד מנייהו בלא שליח ואיכא בטול מצות יבמי', וכדגזרי' במחלץ והדר יבומי משו' דילמא אתי לייבומי ברישא ומבטל מצוה, אלא מחוורתא משום זיקה הוא, כדפרש"י ז"ל, וזה יעשה וזה יעשה לאו דוקא, הרשב"א ז"ל, וכן כת' הרמב"ן ז"ל. ועוד כת' אם רצה לדחות בזו דמשו' אסור לבטל מצוה יבמי' הוא, יכול היה לומ' כן, אלא דעדיפא מינה פריך מינה ובה.
לא תימ' מאמר לב"ש וכו' וצרתה חליצה נמי לא בעיא. פרש"י ז"ל אחותה שנעשית לה צרה בזיקה. אלא דוחה ומשייר (האי) [הוא], דוחה מלאסור את אשתו בעלת המאמר עליו משו' זיקה, ומשייר דבעיא חליצה, הילכך לדבריו מיבם והלזו יוצאה, שאם יחלוץ אף זו תאסר משום אחות חלוצה, וק"ל הא דא"ר אבין אף אנן נמי תנינא ואס"ד לב"ש מאמ' דוחה וכו', ואדרבא מניה קשיא ליה, דאיהו אמ' דוחה מלאסור את בעלת המאמר עליו, ומתני' קתני דלא דחי ולכתחלה לא יכנוס. ויש ליישב פירושו בדוחק דאף אנן נמי תנינא ארישא דמלתיה קאמר דלא דחי דחייה גמורה, ולא קים ליה לר' אבין מהו דוחה, ואקשי' והא מתני' תצא משום אחות אשה, אלמא דחייה גמורה הוא דוחה, אלא יבמה דחזיא לכלה וכו', כלו' ודחייה דחייה גמורה ודר' אלעזר ליתא, ופירש יבמה דחזיא לכלהו, לומ' דמאמ' דהתירא דחי דאסור' לא דחי, ובדין הוא דלימא הכי כדאמרן מעיקרא, אלא רב אשי הכי מתני לה בהאי לישנא. ואין פירושו נכון. ואחרי' פי' וכו'. וזה הפי' טוב ויפה. הרמב"ן ז"ל. ולזה הפי' הסכים הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל, ולא כפי' רש"י ז"ל.
אלא לענין מסירה לחופה. פי' כל אשה אחר קדושי' אינה קרויה שארו עד שתכנס לחופה מדעתה, כדכתי' [דברים כ"ב] את בתי נתתי לאיש הזה, והיינו מסירה לחופה, ואם בא עליה בעל כרחה לא קנאה. הרא"ש ז"ל.
אלא לתרי מאי מפר. פרש"י ז"ל יפרו מיבעי ליה. ואי קשי' לך אמאי לא שני מאי מפר מפר בשותפותא, וכדאמ' רב נחמן בסמוך מאי מפר מפר בשותפות דאב. י"ל משום דבשני יבמי' אינו נופל לשון מפר, דהי מנייהו (מיקרי) [עיקר], הילכך יפרו מיבעי למימר, אבל לקמן (דאוריתא) [דאוקימנא] דעבד בה מאמר שייך למימר בה יפר הוא עם האב, ואפי' להאי נמי מקשה ר' אלעזר עליה דרב נחמן יפרו מיבעי ליה, הראב"ד ז"ל, הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל תי' דבשלמא בסמוך קאי גם על יבם אחד שיפר בשותפות עם האב, אבל הכא אין לפרש על ב' יבמי' מפר בשותפות מאחר דא"א לפרשו על יבם א'.
הא דקאמר ר' יהושע דמפר ליבם א' בשעשה בה מאמר היינו כשעמד בדין ופסקו לה מזונות והכי מסיק בנדרים ולהך מסקנא לא פליגי בזיקה כלל, הילכך לא יתכן מה שפרש"י ז"ל לעיל [י"ז ע"ב] דמ"ד אין זיקה אפי' בחד היינו ר"ע. ונ"ל דאפי' לפי מאי דבעי למימ' (דעיקרא) [מעיקרא] דבזיקה פליגי, לא מצי למימ' דמ"ד אין זיקה היינו ר"ע, דע"כ ר' אליעזר ור' יהושע דאמרי יש זיקה משום הכי מפר ע"כ היינו מדאוריתא דסברי זיקה ככנוסה מן התורה, דמשום זיקה דרבנן לא היו אומרים שיפר נדריה, ואהא קאי ר' עקיב' אין זיקה מן התורה, אבל אפשר דסבר דיש זיקה מדרבנן, הרא"ש ז"ל. וכתוב בתו' טעם כ"א [כל אחד] וא' במאי פליגי.
אי אמרת בשלמ' נשואין עושה משום הכי מצי מפר. הקשה הרשב"א ז"ל דלעיל פשי' ליה לתלמודא דלא עדיף מאמר מארוסה, והכא בעי למימ' דע"י מאמ' לב"ש מפר לבדו ועדיף מארוסה. והייתי רוצה לומ' דמיירי בעבד בה מאמ' ובא עליה בע"כ אחר מאמר, וע"כ הכי מיירי דאי לא בא עליה לא עדיף מארוסה, אלא דקשי' לי כ"ש דלר' יהושע יפר דכיון דסבר דמאמר אינו קונה קנין גמור כ"ש דמהניא ביאה בע"כ שהרי לא פרחה ממנו זיקת יבמי'. וצריך לומ' כמו שתירץ הוא ז"ל דתלמודא בעי למיפשט טפי ממאי דקאמרי רבה ואביי, דלדידהו פשיט' להו דלא עדיף מארוסה, ותלמודא בעי למפשט (טפי) דעדיף מארוסה ומצי מפר לחודיה, וסעד לדבריו דרבא נמי אית ליה הא סברא לקמן בפ' החולץ [ל"ט ע"א] דאמ' מאמ' לב"ש עושה ודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסי'. הרא"ש ז"ל.
אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מפר והא תנן וכו'. פי' ואפי' אם נשאת לראשון או שבגרה שאין לאביה רשות בה, לא נתרוקנה רשות לארוס להפר אלא חלקו. ואי קשי' לך ולוקמה בששהתה שלשים יום, כדתנן [נדרים ע"ג ע"ב] הבוגרת וששהתה ל' יום ר' אליעזר או' הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. לאו מילתא היא, דמשל יבם אע"פ ששהתה לא אכלה אלא א"כ עמד בדין לכנוס או לפטור וברח שפוסקי' לה מזונות משלו כדלקמן [מ"א ע"ב], ור' אמי דמוקי לה בשעשה בה מאמר, לא מוקי לה בשעמד בדין, דא"כ כיון שעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו, בלא מאמר הוא מפר, כיון דס"ל דיש זיקה, דהוה ליה כארוסה ששהתה, שר' אליעזר אומר יפר. הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף ל:</h2>
הניחא אי סבי' לה כרב אשי זו היא למעוטי מת ולא כנס ולא גרש. הכי גרש"י ז"ל. ופי' אי ס"ל כרב אשי דיש זיקה, אלא מיהו לא דאיק למתני' כרב אשי, דהשתא כנס ואח"כ גירש שריא אע"ג דנעשית צרת ערוה בנשואין, מת ואח"כ גירש שלא נעשית צרה לערוה אלא בזיקה לכ"ש, אלא לרבא זו היא למעוטי מת א' מבעלי אחיות ולא גירש את אשתו, נכרית אסורה, ואע"פ שלא נעשית נכרית צרה לערוה אלא בזיקה, ודייק לה למתני' הכי טע' דגרש שני אבל מת שני ולא הספיק לגרש אשתו נכרית אסורה, לפי שנעשו צרות בשעת מיתה כדאמרי'. ואיכא למידק דהא נכרית שנפלה לפני שני יבמין נשואין שתי אחיות [הרי"ז מתייבמת לא' מהם, וכדתנן ג' אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות] וא' נשוי נכרית ומת הנשוי נכרי' וכנס א' מבעלי אחיות את אשתו [וכו'], א"כ כשמת א' מבעלי אחיות ולא כנס למה נאסרה לאחיו השני הנכרית. י"ל מחיים כיון שהערוה עומדת עם בעלה הויא לה אידך צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא, אבל כשמת א' מבעלי אחיות כיון ששתיהן באו[ת] להתייבם הויין להו צרות ואסורות, דחשבי' לה לצרה כאלו נתייבמה אצל זה שמת ונפלה היא והערוה עכשו מביתו לפני האח הג'. ואינו מחוור לי, דא"כ אתה עושה צרות לאחר מיתה ואין צרות לאחר מיתה, וכענין שאמרו בירוש' בפירקי' [פ"ג ה"ג] וכו'. ועו' קש' לי דהא משמ' (דין) [דזו] היא דקת' במתני' למעוטי גירושי' אחרי' הוא דאתא, ולפי גירסתו של רש"י ז"ל ושאר המפרשי' אדרבא מיעט מי שלא גירש. ור"ח (ורש"י) ז"ל ורב אלפס ז"ל גרסי למעוטי מת ואח"כ גירש, וכן היא בס' ישן מוגה בישיבת הגאונים ז"ל, ולומ' דרבא כרב (אסי) [אשי] ס"ל לגמרי, וכותיה דאיק לה למתני', דאלו מת נשוי נכרית ואח"כ גירש א' מבעלי אחיות את אשתו וכנס את הנכרית ומת, הנכרית אסורה הואיל ונעשית צרת ערוה בזיקה. ואע"ג דאפי' [ב]כנס ולבסוף גרש שריא לרבא דמיתה מפלת, כבר כת' רבי' אלפסי ז"ל טעם הדבר דהת' גבי ערוה כיון דגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהנו בה גרושי' דכי נפלה לה צרה קמי יבם בהיתרא נפלה קמיה, אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהנו בה גירושין. וא"ת א"כ מאי האי דקא מקש' לרב נח' אי ס"ל כרבא זו היא למעוטי מאי, לדיד[י]ה נמי למעוטי מת ואח"כ גירש, דהא אמרת דאיהי עדיפ' מכנס ולבסוף גרש. לא היא, דלרב נח' כיון דלית ליה זיקה לאו צרות נינהו כלל. (שאינה) [ואינה] נראי' גרס' ר"ח ז"ל ורב אלפס ז"ל דאם איתא דרבא נמי מוקי לה כרב אשי למעוטי מת ואח"כ גירש דאסורה, א"כ מאי קאמ' רבא בפ"ק [י"ג ע"א] לעולם חד תנא וזו ואין צ"ל זו קתני, דהא רבא גופיה מודה בעקר מה שהקשינו משנה זו על משנתנו דפ"ק, והוה ליה למימ' שאני התם דיש זיקה וכשכנס לבסוף. ולפי' נר' גי' רש"י ז"ל ושאר המפרשי', הילכך מת ואח"כ גירש בין כנס בין לא כנס נכרי' שריא כרבא, דאע"ג דרב אשי דהוה בתרא דאיק ליה ממתני' דטעמ' דגירש' ואח"כ מת אבל מת ואח"כ גירש אסירא, אנן כרבא ס"ל בהא, משו' דכולה מכלתין בהכי רהטא דמיתה מפלת ולא נשואי' הראשונים, אבל מת שני ולא גירש אע"פ שלא כנס נכרית אסירא, דהויה לה זיקה ככנוסה כיון שמת שני. והראב"ד ז"ל נמי הכי כת' והוסיף בה דברים ואמ', דרבא ורב אשי בחדא שיטתא לגמרי קיימי, ומת ואח"כ גירש לרב אשי נמי נכרית שריא, דמדאמרי' דרבא כרב אשי ס"ל, רב אשי נמי כרבא ס"ל, והא דדייקי' טעמ' דגירש ואח"כ מת, לאו דיוקא דרב אשי היא, אלא תלמודא הוא דדייק הכי, ורב אשי לא אמר אלא זאת אומרת יש זיקה, כלו' מדקתני זו היא, וכן נר' מדברי הרב בעל ההלכו' ז"ל, כל אלו דברי הרשב"א ז"ל. והרמב"ן ז"ל הוסיף עוד ואמ' והא דלא דייקי' בגמ' רב אשי כמאן ס"ל, משום דאי ממאי דאמ' טעמ' דגרש ואח"כ מת אבל מת ואח"כ גירש אסירא פשי' דכר' ירמיה ס"ל, ואי ממאי דאמ' יש זיקה כתרוייהו מצי לתרוצי למתני'.
זרק לה קדושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו וכו'. פרש"י ז"ל כגון דקיימי ברה"ר בתוך ח' אמות מצומצמות. ולא ידעתי מי הזקיקו לרבי' ז"ל לפר' כך, דהת' בפ' הזורק [גיטין ע"ח ע"א] דאתי' לאוקומי מתני' דזרק לה גיטה כגון דקיימי בין ח' אמות מצומצמו', היינו מדקתני במתני' מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת, ועוד דההיא אוקמתא גופא אדחיא ולא קימ' התם [גבי] גט. אלא ספק קרוב לו ספק קרוב לה דהכא כשנסתפק הדבר לעדים אם היא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשומרו, או אם הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשמרו, כדאי' הת' בפ' הזורק בגיטי' [שם ע"ב]. הרשב"א ז"ל.
ואין עליו עדים. וטעמ' דפסול משום דחיישי' שמא יקדים הזמן ויחפה על בת אחותו ולמאן דלא חייש לחפויי משו' דזנות לא שכיח ומה שתקנו זמן משום פירות תקנו הא קשי' אמאי פסול וכו' כמו שכתו' בתו' הרא"ש ז"ל.
אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. איכא דקשי' ליה היכי אמרינן בחזקת היתר לשוק עומדת, והלא אסורה להם משו' אשת איש, וכשמת נעמידנה בחזקת איסור, ואע"ג דאסור קמא אסתלק ליה, דדכוותה אשכחי' בעלמא דמחזיקי' מאיסור לאיסור, כדאמרי' [חולין ט' ע"א] בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, ואע"ג דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אבר מן החי אפ"ה חוששי' לה משו' נבלה, אלמ' מחזקי' איסור מאיסור לאסור, ולאו קושי' היא דהתם אפשר שתצא מאסור לאסור כגון שנתנבלה, אבל הכא א"א שתצא מתחת בעלה שלא תהא מותרת לשוק, הילכך בחזקת התר לשוק עומדת לכשימות בעל, כן תירץ הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל כת' עליו, ואין לשון זה מחוור לי, דודאי איפשר שתצא מתחת בעלה ותאסר לשוק אלו היה גט זה קרוב לערוה ומת הבעל, וכיון שקרוב לה היה לא נעמידנה בחזקת היתר לשוק, וגבי קדושי' נמי דאקשי' אי הכי אימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת מספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה, הת' נמי הרי אפשר לצאת מתחת בעלה ותאסר ליבם אם היו קדושי' אלו קרובי' לערוה. ולשו' אחר נ"ל לפרש, דהתם גבי בהמ' כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש ענין המכשירה, הילכך כיון שאתה בא להתירה ולומר (הנעשה) [דנעשה] בה מעשה שהכשירה (עליה) [עליך] הראיה, ודכותה הכא כיון שזו מתחלתה צרה לערוה הות, ואלו מת בעל ממילא הותרה זו לשוק, והרי מת וקברו מוכיח עליו, כשאתה בא לאוסרה ולומר (הנעשה) [דנעשה] בה מעשה האוסרה (עליה) [עליך] הראיה, וכן הדין בקדושי' כי האי גוונא. זה [נ"ל]. ע"כ.
דקמית' קדושי' דבתריתא לאו קדושי'. פרש"י ז"ל וז"ל, אתי למימ' לאחר מיתתו כי אסרי' לצרה ליבומי דקמיתא קדושי' דבתרית' לאו קדושי' שאין קדושי' תופסי' באחות אשה וישאנה אחיו מאמו. וכת' רבי' מאיר מה שכת' הרב ז"ל וישאנה אחיו מאמו, משום דאחיו מאביו לא ישאנה לפי שהיא אחות זקוקתו, דאי דקמית' קדושי' א"כ בתרית' הויא אחות זקוקתו, ונ"ל דה"ה דהוי מצינן למימר שמא תנשא לשוק בלא חליצה אלא משום דבעי לאשכוחי אפי' איסור כרת. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף לא.</h2>
כיון דקא מצרכת חליצה וכו'. פרש"י ז"ל מידע ידיעי דקדושין דבת אחיו לאו קדושי' ודאי, וצ"ל שהיתה בת אחיו מאנוסתו והשנייה אחותה מן האם, דאלו היתה בת אחיו מאשתו היתה גם השנייה ערוה לו, וממה נפשך צרתה מותרת לשוק. הרא"ש ז"ל.
אי הכי בגירושין נמי וכו', פי' ניתני ספק קרוב לה ואי חיישת וכו' כמו שכתו' בפרש"י ז"ל לא תחוש להכי דמדלא מיבמה צרתה מידע ידיעי דחומרא בעלמ' הוא. וקש' לי מה הוכחה יש באיסור יבום, בשלמא גבי קדושי' החליצה היא הוכחה טובה, דאם איתה שקדושי ערוה קדושי' לא היתה הצרה צריכה לחלוץ, וכיון שרואין שהיא חולצת יד(י)עי שפיר שספק יש בדבר, אבל גבי גירושי' מה הוכחה היא זו שאינה מתייבמת הרואי' סבורים שאינו חפץ לקחתה, וכי כל היבמות מתייבמות, הרואים שחולצת יאמרו דודאי מגורשת היתה. י"ל דאביי לפי סברתו הוקשה לו דהא איהו גופיה פריך לעיל חומרא דאתי לידי קולא היא ובעי למימ' שתתייבם ולא נחמיר עליה לאוסרה ליבם משו' דאתי לידי קולא, ולא אמרי' שהרואה אותה שאינה מתייבמת יתלה בזה דאינו חפץ לקחתה אלא קול יש לדבר שאסרו אותה להתייבם, א"כ הכא נמי מידע ידיע במה שאסרו אותה להתייבם דחומרא בעלמא הוא כנ"ל. הרא"ש ז"ל.
נפל הבית וכו'. תימא אמאי חשיב הכא בחזקת היתר לשוק טפי מליבם, בשלמא לעיל הרי מת הבעל והערוה עומדת לפנינו וממילא מותרת בשוק אם לא שנולד בה ספק, אבל הכא לא נתברר מעולם שהותרה לשוק במיתת הבעל דהא מתו שניהם ומאן לימא לן שהבעל מת תחלה. וי"ל וכו' כמו שכתו' בתו' הרא"ש ז"ל. מזה תבין לשו' התוס' שכת' כאן יש תמה.
ומתני' דהכא ממאי דבכת אחת דילמ' בשתי כתי עדים. בדין הוא דלימ' מתני' אנן מוקמי' לה בכת אחת משום דלא תנן בגירושי' ספק קרוב לו ספק קרוב לה, אלא לא אלימ' ליה הך קושי' לאוקומי בהא מתני' בהכי. הרמב"ן ז"ל.
ה"ג בכולהו נסחי, וכן הוא בס' ישן ספרדי מוגה בישיבת הגאונים ז"ל, אי בשתי כתי עדים וכו', ודילמא בשתי כתי עדים נמי ספקא דרבנן היא וכו'. ורש"י ז"ל דחה גירס' זו משום דהא דאמרי' לעיל תתיבם ואין בכך כלום רבה גופיה הוא דאמ' הכי והיכי מייתי וכו', ופי' דה"ק [דהכי קתני] אי בשתי כתי עדים ודאי תתייבם וכו' ותו תרי ותרי ספקא דרבנן היא וכו', ופי' דה"ק [דהכי קאמר] אי בשתי כתי עדים ודאי תתיבם ואין בכך כלום, דהעמידנה על חזקתה, דתרי ותרי ספקא דרבנן הוא ולא הוה תני במתני' ולא מתייבמות, ואקשי' ובשתי כתי עדים נמי היכי קא אמרת תתיבם והא איכא תרי דקאמרי קרוב לערוה הוה ואת הוא דאמרת תרי ותרי ספקא דאוריית' היא. ואין גירסתו מחוורת, חדא דמעיקרא ס"ל לרבה תרי ותרי ספיקא דאורית' והשת' אמרי' דס"ל ספק' דרבנן, ואי מהדר קא הדר ביה הוה ליה למימר הכי בהדיא, ועוד דאי קא הדר ביה מאי קא מקש' ליה קיימי עדים ואמרי וכו' ואת אמרת תתיבם, [אין] ודאי דספיקא דרבנן היא, ואי לאקשויי ליה מדידיה דאמ' ספקא דאורייתא היא, הכי הוה ליה למימר והא את הוא דאמרת ספיקא דאוריית'. ועוד מאי קא מקשה ליה ותו תרי ותרי ספקא דרבנן הוא מידי דהוה אנכסי דבר שטיא, דאיהו נמי ה"ק דספיקא דרבנן היא. לכן נרא' שגרסת הראשוני' מחוורת, ומאי דקאמ' תתיבם ואין בכך כלום, לאו מדנפשיה קא מייתי סייעת' אלא ממתני', דודאי חולצת דקאמרי' בספק קדושין חומרא בעלמא הוא, דאם תתייבם אין בכך כלום, דהא דומיא דספק גירושין קתני לה, ושלשה גטין ודאי כשרין הם דבר תורה, אלא שהחמירו בהם חכמים, משום דאם תתייבם אין בכך כלום. ואי מתני' בשתי כתי עדי' מדינא חולצת. ואקשי' דילמ' תרי ותרי נמי ספקא דרבנן הוא, ולעולם חולצת משום חומרא בעלמא, דמדינא מתייבמת ואין בכך כלום דבחזקתה קיימא. ועוד צריכא הוא יישוב, הרשב"א ז"ל, וכן נר' מדברי הרמב"ן ז"ל. והרא"ש ז"ל כת' פרש"י ז"ל אי בשתי כתי עדים לא הוה תני ולא מתיבמות, אלא תתיבם ואין בכך כלום, דכין דאיכא תרי עדים דמוקמי לה אחזקה מותרת ליבם, ופ"ה תמוה מאד דמשמ' אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום, אבל בכת אחת ניחא ליה דאינה מתיבמת, אדרבא בכת אחת כ"ש שתתייבם. ונר' דה"פ וכו' כמו שכתו' בתו' ע"כ. ונ"ל מכל זה תבין לשו' התו' שכתבו פי' הקו' דחוק, ונ"ל דזה התימא רש"י ז"ל התירו בלשונו, דכיון שיש שתי כתי עדים וא' אומרת קרוב לו הוה מסייעי לחזקתה ואלימא חזקתה טפי הואיל ואיכא עדות שלם בהדה. וכן נר' מדברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
<h2>דף לא:</h2>
זהו דקדושי' למעוטי' זמן. דלא נפקא מכלל משנתינו דט"ו נשים פוטרות מן החליצה ומן הייבום, אלא אף זו בכלל משנתנו היא דמקודשת גמורה היא ופוטרת צרתה לגמרי, אבל כתב ידו ואין עליו עדים, ויש בו זמן ואין בו אלא עד א' בקדושין, ודאי צרתה חולצת או מתיבמת דהני קדושין לאו קדושין נינהו, ולהכי לא קאמר זהו דקדושין למעוטי חד מהני תרי גווני דהוה משמע דהוא בכלל מתני' דט"ו נשים פטורות וכו', ואדרבא ליתיה וכדפרישי'. וכתב בכתב ידו דלא הוו קדושין, הכי משמע במ' קדושין [ס"ה ע"ב], וזה הבנתי מתוך דברי הרשב"א ז"ל.
והא (עובדא) [עבדא] דאיכא וכו'. פרש"י ז"ל, מכירת עבד ותקון רבנן זמן בכל שטרי מכר לידע מאיזה זמן יאכל פירות שדה ויקנה נכסי העבד, ואחרים פירשו משו' שמא עשאו אפותיקי ומכרו שבעל חוב גובה ממנו. ואין פירושו מחוור, דאטו תקון רבנן זמן שיהא שטר המכר נפסל בכך כדרך שתקנו בגטין, הא אין הדבר תלוי אלא ברצון הבעלים. אלא שטר שחרור קאמר, וה"פ והא עבדא דאיכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני נפשיה בשטרא, וכדתנן [קידושין כ"ב ע"ב] וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים ובשטר ע"י עצמו, ותקון רבנן זמן כדרך שתקנו בגטין, דחד דינא אית להו, כדילפי' ג"ש מלה לה, והשוו אותן חכמים בתקנותיהן, והתם נמי איכא משום פירי, ומשום זנות נמי, דדכותה גבי עבד כגון שהלך העבד ונשא בת ישראל, וזימנין דרחים ליה אדון לעבד דעבד ליה נייח נפשיה ומחפה על הבנים. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
זמנין דחזו בשטרא וכו'. וא"ת מאי נפקא מינה אי מסהדי ע"פ כתבם, והא אמרי' בגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד ועושין לו קיומו, וכן נמי אמרי' בפ' הגוזל קמא [ב"ק צ"ח ע"ב] גבי השורף שטרותיו של חברו פטור אי דאיכא סהדי דידעי מאי דהוה כתי' בשטרא לכתבו ליה שטרא אחרינא, אלמא כשעדים אחרים מעידין על שראו שטר חתום בכתב ידי עדים לא קרינא ביה מפיהם ולא מפי כתבם, כל שכן כשהם עצמם מעידים שחתמו על השטר. וי"ל וכו' כמו שכתו' בתוס' הרא"ש ז"ל.
ורחמנא אמ' מפיהם ולא מפי כתבם. פרש"י ז"ל ולא שיעידו מפי כתבם. ואיכ' דקשי' ליה לייתו שטרא קמי בי דינא ויתקיים וב"ד דנין בו כדרך שדנין בשטרות דעלמ'. ובפי' התורה כתב רש"י ז"ל שלא ישלחו אגרותיהן לב"ד משמע שלא יכתוב כל א' וא' עדותו באגרת וישלחנה לב"ד. ואין שמועה זו מתפרשת בכך. ותירץ הרי"ף ז"ל דלא דמי לשטרות דעלמא, דכל שטרא דלא נפיק מתותיה ידא דסהדי כמה דלא מסהדי ביה דמיא, דהא אי בעו כבשי ליה, הילכך לא גמרי' מינה. וא"ת והלא שטר קדושי' א"א שלא יצא מתחת ידם, שהרי קבלה קדושיה היא או שלוחה מיד הבעל, ואע"פ שהפקידתו אצל עדים, הרי זה כשטר היוצא מתחת ידי שליש. זו אינה שאלה, שכל שטר שאפשר לבעל דין לעכבו ברשותו, אם הפקידו אצל אחר או העמידו ברשות העדים עצמן יד שלוחו כמותו, אבל שטר זמן זה שאינו יכול זה לעכבו ברשותו, ומתחלה לא תקנו אותו חכמים אלא שיהא מונח ביד העדים עד שיבא אליהו, אין זה שטר אלא כזכרון עדות בעלמא [וכו']. והר"ם הספרדי כתב [פ"ג מהלכ' עדות ה"ד] דכל שטר מדברי סופרי' הוא שדנין על פיו, שאלו מן התורה מפיהם ולא מפי כתבם. ולאו מילתא היא דשטר גיטין וקדושין באורייתא כתיבי, ושאר שטרות נמי בקבלה כתיבי [ירמיה ל"ב] וכתוב בס' וחתום, ובפ' (כל) [השולח] (ה)גט תנן והעדים חותמי' על הגט מפני תקון העולם, והוינן בה [גיטין ל"ו ע"א] מפני [תקון] העולם דאורייתא הוא וכתוב בס' וחתום והעד עדים, אלמא מדאורייתא הוא בין בגיטין בין בשאר שטרות, כן כת' הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
שמא יאמרו בית א' וכו'. ויאמרו, פי' מאי נפק' מינה אם יעשו חליצה שלא לצורך, וקשיא לי נפקא ונפקא דאתי לידי חורבא כי יאמרו לאחר שנתייבמה האחת השנית צריכה עוד חליצה, ואי קדיש לה איניש דעלמא יאמרו דלא תפסי בה קדושין ואתו להתיר אשת איש לשוק. וי"ל דליכא [למיחש] דאף מי שטועה בזה להצריכה חליצה, ידע שפיר דתפסי בה קדושין, דמהיכן הוא יודע שאין קדושין תופסין ביבמה לשוק, מלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר [דברים כ"ה], דמשמע דפשטיה דקרא לאיש זר לא תהיה הא ליבם תהיה, וזאת דאסורה ליבם משום בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ליכא למדרש קרא דלא תהיה עלה. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף לב.</h2>
אמר רבא נתן גט וכו'. אבל היא אסירא, ולאו משום דקם ליה בלא יבנה לפסלה על שאר אחיו, דכיון דלא נתן גט אלא למאמרו נשארה זיקה ראשונה במקומה, וכשם שהיתה מותרת לאחי' קודם שיעשה זה מאמר מותרת עכשיו שנסתלק המאמר, אלא גזרינן דילמא אתי לאיחלופי בבעלת הגט, כלו' שנתן גט סתם וכ"ש אי פריש דיהיב גם הגט לזיקתו דההיא ודאי מדחיא ואסורה על כל האחים, ובלישנא בתרא אמרי' דאפי' היא עצמה הותרה ולא גזרי' בה אטו בעלת גט דעלמא, ומי' לאחי' דוקא הוא דהותרה אבל למי שנתן לה הגט ודאי אסירא ליה כיון דעבד בה מעשה כל דהו, מידי דהוה אממאנת ביבם דלדידיה אסירא מדרבנן ולאחי' שריא, והא דקאמ' רבא סתם הותרה אפי' היא ולא פי' לאחי', משום דאמתני' קאי שעשה מאמר ומת איהו וקיימי אחי' וכמו שפירש"י ז"ל. ובנימקי יוסף ז"ל כתוב פי' אחר. הותרה צרתה דקאמ' היינו כגון שהיו לראובן שתי נשים, וכשמת ראובן עשה שמעון מאמר בא' מהן וחזר ונתן לה גט למאמרו בפי', שאילו נתן גט סתם וכ"ש אם פי' גם לזיקתו נאסרו שתי נשי ראובן עליו ועל כל האחי', אבל עכשו שנתן גט למאמרו הותרה השנית, ובלישנא בתרא אפי' היא עצמה הותרה דמאי דעבד שקליה. וק"ל להאי פירושא דכיון דהאי מימרא דרבא לאו אמתני' קאי לא הוה ליה לתלמודא לאתויי הכא אלא לקמן בפ' ר"ג דהתם הוא עיקר אלו הדינין, ומיהו להאי פירושא אתי שפיר לישנא דהותרה צרתה דמשמע צרתה ממש.
ת"ר בא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה. פרש"י ז"ל בא עליה בחיי אשתו. ולפי פי' לאו אסיפא דמתני' קא מיפלגי, דהיינו ואח"כ מתה אשתו של שני, אלא ארישא דקתני ומת אחד מבעלי אחיות. אבל ר"ח ז"ל פי' אסיפא דמתני', וז"ל נפלה לפניו אחות אשתו ואחר שמת אחיו מתה אשת החי ונפלה לפניו אחות אשתו לייבום בא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה ע"כ. ולא ידעתי מפני מה חייב משום אחות אשה אחר שמתה אשת החי. אלא שכך מצאתי בתוספתא מפורש כדבריו דגרסי' התם בפ"ה [ה"ה] שני אחים נשואין שתי אחיות מת א' מהם ואחר כן מתה אשתו [של שני] הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת ואם בא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף לב:</h2>
אלא היכא [דנשא מת] וכו', מאי איסור מוסיף איכא, ור' יוסי ודאי אף בהא פליג, מדתניא ר"ש או' אינו חייב אלא משו' אשת אח בלבד. [הרשב"א ז"ל].
אית דגרסי איתמר זר ששמש וכו'. ור"ח ז"ל ורבנו גרשם ז"ל גרסי ובפלוגתא דאיתמ' זר ששמש וכו', והכי פירשו ז"ל ובפלוגתא דרבא ור' אבהו דפליגי אליבא דר' יוסי הכי נמי פליגי ר' חייא ובר קפרא אליבא דר' יוסי.
זר ששמש בשבת ובעל מום ששמש בטומאה וזר שאכל מלוקה חייב שתים. פרש"י ז"ל אסורי קא חשיב וכו'. ואחרים פירשו דמלקיות קא חשיב דכולהו לאו כתי' בהו, וקסבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו, ומשום הכי לוקה בשבת בדאתרו ביה למלקות ולא לקטלא, והוא הדין דהוה מצי למימ' בעל מום ששמש בשבת, וללישנא דתני בת אח[ת] משכחת לה כגון דהוה בעל מום מעיקרא ואייתי שתי שערות בשבת, אלא מילי מילי אתו לאשמועי'. ומיהו לא מצי למימר זר ששמש בטומאה, דכי כתי' [ויקרא כ"ב] וינזרו מקדשי בני ישראל וכו', אל בני אהרן כתי'. וא"ת הא איכא משום טומאת מקדש, הא אוקימנא במ' שבועו' [י"ז ע"ב] כשהפך בצנורא דליכא שהות כדי השתחויה, הרמב"ן ז"ל. זר ששמש בשבת וכו', וא"ת ואמאי לא נקט בתריה זר שאכל מלוקה אלא הפסיק בנתים בבעל מום וכו', י"ל דסמיך עבודה לעבודה, א"נ משום דהני תרתי הוא דאתנייהו ר"ש ובאסור כולל, וההיא דמלוקה בר קפרא הוא דקא טעי וערבה בהדייהו וכדאסיקנא לקמן.
<h2>דף לג.</h2>
במאי קא מיפלגי וכו'. קשה לי והא קאמ' התחיל ר' חייא לדון התחיל בר קפרא לדון וכל חד וחד יהיב טעמ' למלתיה. י"ל דקים ליה לתלמודא דהני טעמי אינם עיקר אלא הביאו סעד לדבריהם, ועקר פלוגתייהו בפלוגתא דר' יוסי ור"ש דשקיל וטרי תלמודא לפרושי אי איירי באיסור כולל או באיסור בת אחת, הרא"ש ז"ל. והרשב"א ז"ל כת', ע"כ עיקר פלוגתייהו לאו בהכי תליא, דא"כ חד מנייהו שקורי משקר וכדאקשי' לקמן, אלא רבי בטעמ' אחרינא תלה להו, ואינהו ניהו דקא מהדרי בתר טעמיה לדון שכן (ה"ה) [הוא] בהכרח, והיינו דקא אמרי' התחיל ר' חייא לדון התחיל בר קפרא לדון דאלמא אינהו ניהו דדנו הכי מדנפשייהו.
מלוקה באסור בת א' וכו'. תימא וכו' היתר זריקה שנינו [מעילה ה' ע"א] א"כ משנראה לזריקה קא נפיק מידי מעילה ואסור זרות לא חייל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים, י"ל וכו'. ונ"ל דהא דקאמ' בר קפרא היתר זריקה היינו דוקא בזבחים דאית בהו קבלת הדם. וכן מוכח בפ"ק דפסחים [י"ג ע"ב] דלא אמרי' כל העומד ליזרק כזרוק דמי, אלא לאחר שנתקבל הדם בכוס, אבל בעוף מליקה והמצאה כאחת הם, ולא שייך ביה היתר זריקה. הרא"ש ז"ל.
אלא קא מפלגי באסור בת אחת ואליבא דר' יוסי. פרש"י ז"ל וברית' משכחת לה בששוו שליח וכו', ובר קפרא סבר דלא חייב ר' יוסי אלא באסור מוסיף וכו', ולית ליה הא דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח, ואינו מחוור דא"כ אמאי איתותב בר קפרא מאידך ברייתא דלקמן, לימא דבר קפרא לית ליה האי ברייתא כי היכי דלית ליה ההיא, ועוד הקש' הרמב"ן ז"ל (נ"ר) דא"כ לא הוה ליה לר"ש למימ' אינו חייב אלא משום אחות אשה, דכיון דאסור בת אח[ת] הוא מ"ש אחות אשה דנקט, הכי הו"ל למימר אינו חייב אלא אחת. ועוד כל דאית ליה מוסיף כ"ש דאית ליה בת אחת, ואיכא מאן דאית ליה איסור בת אחת ולית ליה איסור מוסיף כדאי' לקמן בשמעתי', אלא איכא למימ' דקס"ד השתא דכי פליג[י] ר' חייא ובר קפרא למלקות, ובהא פליגי, ר' חייא סבר אע"ג דא"ר יוסי נדון בזיקה הראשונה שבאה אליו לומר שאין איסור חל על איסור בכולל וה"ה במוסיף, בבת א' מודה, ובר קפרא סבר אף בבת אחת פטור, ודכ"ע כי קתני מתניתא לעיל חייב שתים דברי ר' יוסי, לקברו בין רשעים גמורים ולא למלקות ולקרבן, הרשב"א ז"ל. והרמב"ן ז"ל הוסיף א"נ ר' חייא סבר ברית' לקרבן וכי אמ' מודה ר' יוסי בבת אחת ה"ה למוסיף וכולל אלא משום דבר קפרא נקט בבת אחת. ונ"ל כי אלו הקושיו' שעשו לפרש"י ז"ל מתוך דברי התו' יתורצו היטב.
באיסור בת אח' מחייב תרתי. תו' וכו', וברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אחות אשה בנשא חי ואחרי [כן] נשא מת איירי ולא פליג עלה ר' יוסי, א"נ פליג ר' יוסי ולקברו בין רשעים גמורים. א"נ הא דקאמר ר' חייא דבאיסור בת א' מחייב ר' יוסי תרתי ה"ה באיסור מוסיף, ונקט בת א' משום דמלוקה לא משכחת לה אלא בבת א', א"נ האי ברית' דקתני אינו חייב אלא משום אחות אשה איירי נמי בבת א', דקא סברא אסור אחות אשה חמיר טפי דאין לה היתר במקום מצוה לכן חיילא [היא] ולא אשת אח. הרא"ש ז"ל.
דאייתי שתי שערות בשבת. פי' ולאותה שבת עצמה, הא לשבת אחרת זרות קודם והדר ליה איסור כולל, וכן בעל מום טמא ואייתי שתי שערות ועבד באותה טומאה, הא טבל ממנה בעל מום קודם.
אלא לבר קפרא ר' חייא שקורי משקר. הקשה רבי' מאיר לימא דבר קפרא אמ' לך דכי אתנייה ר' לר' חייא חייב שתים לקברו בין רשעים גמורים אתנייה, והוא טעה והיה סבור לגמרי היה חייב שתים. (ותימא) [ותירץ] דאם איתא דבר קפרא מודה דקוברים אותו אצל רשעים גמורים הי"ל לפרש, שהאמורא יש לו לפ' דבריו, ומדקאמר סתם אינו חייב אלא אחת אפי' לענין לקברו אצל רשעים גמורים קאמר, ועוד [הקשה] מאי פריך ר' חייא שקורי משקר, מה בכך לבו אנסו, כדאמרי' בשבועות [כ"ו ע"א] רב כהנא ורב אסי מר משתבע דהכי אמ' רב ומר משתבע דהכי אמ' רב, [ורב] אמר(י') כחד מינייהו, א"ל אידך אנא לשקרא אשתבעי, א"ל לבך אנסך דאמ' קרא האדם בשבועה פרט לאנוס. ותירץ דהכא לאו אנוס הוא דכיון דאיכא פלוגתא דתנאי טובא באיסור כולל ואיסור מוסיף בעניני איסור חל על איסור לא הוה להו לאשתבועי. עוד הקשה לימא כי אתנייה לר' חייא אליבא דר' מאיר אתנייה דאמרי' לקמ' בשמעתין דאית ליה איסור כולל ומוסיף ובת אחת. ותי' א"כ אמאי אתנייה מלוקה דלא הוי אלא איסור בת אחת, ואי כר' מאיר אפי' איסור כולל (אלא לית) [אית] ליה, ולהכי מוקי לה בבת אחת ואליבא דר"ש. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף לג:</h2>
למאן שיירה אילימא לר' יוסי וכו'. הקשה ה"ר יוסף דילמ' לעולם לר' יוסי שיירה ומש"ה שיירה דאי הוה תני לה ה"א מה מלוקה בבת אחת אף כולן בבת אחת, אבל באסור מוסיף או כולל לא מחייב אלא חדא. וי"ל דמשום הכי לא הוה ליה לשיורה אלא ה"ל למתנייה לאשמעי' דר"ש אפי' באסור בת א' לא מיחייב אלא חדא, ואי משום דלא נטעי בדברי ר' יוסי הוה ליה לפרושי דזר ששמש ובעל מום ששמש איירי באסור כולל. הרא"ש ז"ל.
אי בהקטרה הא"ר יוסי הבערה ללאו יצאת. והקטרת אימורין הבערה היא ולא בשול. ואיכא למידק היכי ס"ד דמקשה חייב שתים דקת' בברייתא חטאו' קאמר, דהא זר ובעל מום לאו חיובי חטאות נינהו, דהא לית בהו כרת אלא מיתה בידי שמים, כדגרסי' בפ' אלו הם הנשרפים [סנהדרין פ"ג ע"א] אלו הם שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש וזר ששמש ובעל מום ששמש, (ולהאי פי' נר' דלא גרסי' חיובי לאוין), ואיכא למימר דהיינו דאהדר ליה רב אשי מידי חייבי חטאו' קתני, כלומ' ע"כ לא קתני אלא מלקיות או אסורין, [ולהאי פי' נר' דלא גרסי' חיובי לאוין], וכן פי' הראב"ד ז"ל. ואיכא למימ' נמי דקס"ד השתא דחייב שתים דקתני האי כדיניה והאי כדיניה, כלומר מלקות משום זרות וחטאת משום שבת, וא"ל רב אשי דתרויהו אסור קתני לקברו בין רשעים גמורים, וכן פי' הרמב"ן נ"ר. הרשב"א ז"ל.
משום אשת איש. ולא משום נערה המאורסה, דכיון שנכנסה לחופה לית בה דין נערה המאורסה, ועוד דבנערה המאורסה לית בה חיוב חטאת וכמו שאפרש לקמן ב"ה.
הרי אלו חייבין משום אשת איש וכו'. תמיהא לי אי לאפושי חטאות קא בעי היה יכול למנות הרבה יותר לפי' ר"ח ז"ל שגורס בגמ' מתוך שלש, א"כ ליחשוב בת אשתו, כגון שראובן ושמעון יש להם שתי נשים (אחרות) [נכריות] והם היו מתחלה נשואות לאיש אחר וילדו שתי בנות וקדש ראובן בת אשת שמעון ושמעון בת אשת ראובן, ועוד ליחשוב כלתו כגון שאותן שתי בנות עצמן קבלו בהן אביהן קדושין לבני ראובן ושמעון ומתו בניהם, גם לפרש"י ז"ל היה יכול עוד ליקח אחותו מאמו כגון יעקב נשא רחל ולאה והוליד מרחל ראובן ומלאה שמעון ומת יעקב נשאו רחל ולאה לחצרון וילדו שתי בנות ונשא ראובן בת לאה ושמעון בת רחל. וי"ל דלא נחת אלא להשמיענו איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת א'. ורבי' מאיר הקשה אי משום הכי אמאי אצטריך להשמיענו נדה הא בלאו הכי משכחת לה בכולהו, אשת איש ואשת אח הוו איסור בת א', ואחות אשה הוי איסור כולל להאי דקדיש בתרא, ולהאי דקדיש ברישא אסור אחות אשה קדים, וכי הדר קדש אחיו לשנייה אתו [אשת] איש ואשת אח וחיילי אאיסור אחות אשה באיסור מוסיף. ותיר' דאשמועי' איסור מוסיף אפי' בנדה שיש לה היתר תדיר. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף לד.</h2>
נדה איסור מוסיף מגו דאיתוסף איסור לבעלה וכו'. וכן פרש"י ז"ל, ור"ח ז"ל פי' מגו דאיתוסף לה איסורא בביאת מקדש ואכילת תרומה וקדשים איתוסף לה נמי הני איסורא.
טמא שאכל חלב וכו'. איכא רבוותא דפירשו הכא איסור בת אחת כגון דאיטמי קודם שיביא שתי שערות והשתא אייתי שתי שערות, דבההיא שעתא איחייב ליה באיסור חלב ואסור טומאה בבת אחת, ועוד אסתבר להו דהאי דאמרי' ור"מ אליבא דמאן אמתני' דיש אוכל אכילה אחת קימא, וקא מוקמי ליה להאי נותר כשהוציאו לשורפו דשריפתו מצוה כי היכי דלהוי טועה בדבר מצוה. ולאו הכין פירושא דמילתא דאי אמתני[תין] דכריתו' קאי התם הוה ליה לאקשויי הכי דהוי דוכתיה, ועוד דר' מאיר לא אמר אם הוציאו לשורפו ומנא להו לאוקומי ר' מאיר מימריה בהכי. אלא איכא לפרושי וכו' כמ"ש בהלכו' הרי"ף ז"ל. וכן פרש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל תמה ע"ז הפי' ואח"כ כתב שכך מצא בפי' גרס' במקצת ספרי' בכריתות [י"ד ע"א].
ר' מאיר אומר אם היה שבת וכו'. פירש"י ז"ל ומשום יוה"כ לא מיחייב דאין עירוב והוצאה ליוה"כ כדאי' בכריתות [י"ד ע"א], ומדמחייב ר"מ משום הוצאת שבת אלמא אית ליה איסור בת אחת, שכשקדש היום חלו עליו איסור אכילת יוה"כ ואיסור הוצאת שבת. ואינו מחוור דמאי איסור בת אחת איכא הכא, דזו אסור מלאכה וזו אסור אכילה, ולדברי הכל חלין, דאי לא תימא הכי, לבר קפרא דלית ליה איסור בת אחת, האוכל והעושה מלאכה ביוה"כ שחל להיות בשבת, על איזה אתה פוטרו על השבת או על יוה"כ. ועוד דמה שפי' שאינו חייב בהוצאה משום יוה"כ, איפכא משמע בכריתות, דגרסי' בפ' אמרו לו [שם], ונתני אם הוציאו חייב מ"ט קת' אם היתה שבת, אמ' רפרם זאת אומרת ערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליוה"כ, ממאי דילמא יש עירוב והוצאה ליה"כ וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת, ואסיקנא אלא הא דרפרם ברותא היא. ואפשר שהוא ז"ל סובר ברותא היא דאזאת אומרת קאי, לומ' דמהא ליכא למשמע מינה, אלא מיהו שמעינן מדרפרם ס"ל דאין עירוב והוצאה ליוה"כ, ולא דחי' ליה אלא בדילמא. ורי"ף ז"ל פי' וכו'. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
א"ל אינו מן השם. פי' לא חלקו עליו בחיוב ההוצאה, אלא א"ל זה החיוב מההוצאה אינו מן השם, כלו' אינו מטעם האכילה שמנינו אנחנו, היינו פי' התוספו'.
ואיבעית אימא באיסור בת אחת ואליבא דר"ש. תימ' מאי דוחקיה דתלמודא לאוקומה בבת אחת וכר"ש, ומאי קשיא ליה אם אוקימנא סתם מתני' כר"מ דאית ליה כולל ומוסיף ובת אחת, ונר' דקאי אהא דקאמר לעולם אליבא דר' יהושע ולא כדקאמרת דמוקמי' לה אליבא דר"מ ומשום הכי הוצרך לחלק בין זמנו בהול לאין זמנו בהול, אלא כר' יהושע אתיא ואליבא דר"ש דאמ' דר' יהושע מודה דטעה בדבר מצוה [ולא עשה מצוה כי הכא דחייב, דעד כאן לא פטר אלא היכא דטעה בדבר מצוה] ועשה מצוה, כגון שיש לו שני תינוקות למול א' בע"ש וא' בשבת ומל של שבת בע"ש ושל ערב שבת בשבת שעשה מצוה שכבר הגיע זמנו למול, אבל היכא דלא עשה מצוה כגון שמל [את] שלאחר השבת בשבת חייב והכא נמי לא עשה מצוה, ואי משו' דר"ש לית ליה איסור חל על איסור הכא מיירי בבת א' דר"ש מודה. הרא"ש ז"ל.
בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג וכו'. פרש"י ז"ל, משכחת לה כגון שנולדו הזכרים וכו' כמ"ש בפרש"י. ואיכא דק"ל דהא קטנים א"א להם לקדש וא"כ אלו שמסרו הקדושין בקטנותן לא עשו ולא כלום ואין הקדושי' חלין אף לאחר גדלותן. ואיכא דמתרצי לה דאתי כר"מ דאמ' [קידושין ס"ג ע"א] לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר מקודשת. ולא נהירא דלהאי לישנא אפיקנא לה מדר' מאיר ואוקימנא לה כר"ש, ולא מצית אמרת דבההיא מודה ר"ש, דע"כ פליג משו' דס"ל לר"ש אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, זה הבנתי מהרא"ש ז"ל. ועו' הקש' עליו הרמב"ן נ"ר דהא אינם נעשי' גדולים בשני' בלבד אלא א"כ הביאו שתי שערות לאחר הפרק, ואפי' הביאו קודם הפרק ועודן בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו, כדאי' בנדה פ' יוצא דופן [מ"ו ע"א], וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיביאו כלם כא'. ולי נראה דאי מהא לא תיקשי לרבי' ז"ל, דאפשר לאוקומי כגון שהביאו כולם באותו יום, ובדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים, דבכל חד וחד אמרי' מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול, כדאמרי' פ' עשרה יוחסי' [קידושין ע"ט ע"א] גבי קדשה אביה בדרך וכו'. ור"ח ז"ל גריס וכו' כמ"ש בתו', ותו לא איצטריכי' לאוקומא בדשוו שליח, אלא בשקבל אביה[ן] קדושי' מאנשים גדולים, כשהיתה כל אחת פחותה מבת ג' שנים שאינה ראויה לביאה, ואין איסור ביאה חל עליה עד שתהא בת ג' שנים ויום א' [וכו']. וה"ק בשופעו' מתוך שלש עד לאחר שלש ועוד נמשך מי"ב עד לאחר י"ב, ומה שחלק מתוך ג' לאחר ג' ומתוך י"ב לאחר י"ב, ולא קאמ' בשופעו' מתוך ג' לאחר י"ב, לפי שהיה במשמע שלא יהא חל אפי' חיוב הזכרים אלא בענין זה, לפיכך אמ' לחייב הזכרים בשופעו' עד לאחר ג' דיין, אלא דבחיוב הנקבות צריך שיהיו שופעו' עד לאחר י"ב. הרשב"א ז"ל.
הא דאקשי' והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, היינו טע' דלא אוקמוה בשהיו בעולות כגון שנבעלו באונס או ברצון [ביאת זנות] או שנתארמלו ונתגרשו מאחר, משו' דקתני סיפא ואם היו כהנות נפסלו מן התרומה ואוקימנא בשנתקדשו לאלו פחותות מבנות שלש, ואם נבעלו בזנות כבר נפסלו לפי דברי ר"ח ז"ל, אבל לדברי רש"י ז"ל אף זו קושיא, הרמב"ן ז"ל. והרא"ש ז"ל כת' וא"ת מאן לימא לן דאיירי בביאה ראשונה, ולגירסא שגורס מתוך שלש ניח'. ורבי' מאיר דקדק משו' דמשמע ליה דאיירי בבתולה, מדקתני ובשעת כניסה לחופה הוחלפו ואז משכחת י"ו חטאות, אבל קודם כניסתן לחופה לא דליכא חטאת משום אשת איש, דאז לא הויא אשת איש אלא נערה המאורסה, ובנערה המאורסה ליכא כרת ולא מיחייב על שגגתה חטאת, ולא חשיב לה נמי בל"ו כריתות. וא"כ ע"כ איירי בבתולה, דאי בעולה, מעיקרא נמי קודם כניסה לחופה הויא בחנק בהתראה ובלא התראה בכרת ומחייב על שגגתה חטאת. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף לד:</h2>
קא מרנני רבנן אבתריך. פי' לפי ששהית(ה) עשר שנים אחר בעליך רמי בר חמא, ועתה רואים אותך שאת יולדת ממני חושדי' אותך שודאי נבעלת.
<h2>דף לה.</h2>
חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה. רש"י ז"ל דקדק מדנקט במלתיה גדולה מכלל דבקטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין. ואין זה דקדוק דדילמ' ה"ק וכולן צריכות להמתין אפי' קטנה חוץ מגיורת דאפי' גדולה לא. ונר' לה"ר משה דהאי דקאמ' אבל קטנה בת ישר' וכו' כוליה מדברי שמואל ולאו תלמודא דייק לה. הרא"ש ז"ל.
הוא דאמ' כר' יוסי. פרש"י ז"ל לאו לגמרי ס"ל לשמואל כר' יוסי, דבאנוסה ומפותה ס"ל כר' יהודה דגזרי' בה. ואיכא למידק דמ"מ גיורת ומשוחררת גדולה ניחוש בדידהו ממש מחמת עצמן, וי"ל דבדידהו לא חיישי' דאינהו ודאי כיון דדעתן לאיגיורי מתהפכות יפה יפה, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה ובין זרע שלא נזרע בקדושה, אבל בת ישראל אנוסה ומפותה כיון דסוף סוף זרע כשר הוא חיישינן דילמ' לא נתהפכה יפה יפה כנ"ל. וזה דחוק מעט, דאדרבה בת ישר' חוששת טפי ומתהפכת יפה, אבל הרי"ף ז"ל [פסק] כר' יוסי אפי' באנוסה ומפותה, דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, ושמואל כר' יוסי ס"ל נמי בהא, דהא לא אמרי' סבר לה כר' יוסי בחדא וכר' יהודה בחדא, וחוץ מגיורת ומשוחררת גדולה דקאמר שמואל, דמשמע הא בת ישראל גדולה צריכה להמתין, היינו דוקא בנשואין ולומר דגיורת כיון דדעתה לאיגיורי אפי' מן הנשואין מתהפכת יפה יפה, וכן נמי במשוחררת כיון דשמע[ה] מאדון דבעי לשחרורה. הרשב"א ז"ל.
אשה מזנה מתהפכת, וכן גיורת ומשוחררת כיון דדעתה לאיגיורי, אבל יוצאה בשן ועין מודה בה ר' יוסי, ומעיקרא כי הוה מפרש טעמ' משום משמשת במוך והאי טעמ' לא שייך באנוסה ומפותה פריך שפיר מינייהו, אבל השתא דמפרש טעמא משום דאשה מתהפכת האי טעמ' שייך נמי באנוסה ומפותה, אבל לא ביוצאה בשן ועין (דלמא) [דלמה] תתהפך דהא ניחא לה שתתעבר כדי להוליד עבדים לרבה, הילכך מודה בה ר' יוסי. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף לה:</h2>
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת. הא דלא קתני החולץ למעוברת, י"ל דרבותא נקט, דאי תנא החולץ למעוברת ה"א בכי הא הוא דאם נמצא ולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה, מש' דהנהו דהוו בחליצה מידע ידיעי דחליצה מסופקת היתה מתחלתה, אבל אם נמצאת מעוברת אפי' היה הולד של קיימא פסלה מן הכהונה, ולא סמכי אהכרזה משו' דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה קמ"ל. ובגמ' דאיפליגו ר' יוחנן ור"ל בהחולץ למעוברת משום ר' יוחנן נקט, להודיעך כחו דאפי' חלץ למעוברת ידועה שמשעה ראשונה הויא חליצה של ספק אפ"ה הויא חליצה, הרשב"א ז"ל, והרמב"ן ז"ל.
ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון. כגון שכנסה תוך ג' חדשים למיתת אחיו ולז' חדשים ילדה.
צריכה חליצה מן האחים. או ממנו אי ס"ל כשמואל דאמ' [לעיל כ"ז ע"א] דחליצה פסולה למיפטר נפשה פטרה, וכן כת' הרמב"ם ז"ל [פ"א מהלכ' יבום ה"כ] שחולצת או ממנו או מן האחים. ויש לפרש דמשום דר"ל נקט מן האחים, ודוקא מן האחים אבל חליצה דידיה לא פטרה, דס"ל כרב דאמ' חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. הרשב"א ז"ל.
וביאת מעוברת שמה ביאה. שאם בא עליה קנאה להכי שמוציאה בגט בלא חליצה כמו לאשתו גמורה.
ובן אין לו עיין עליו. מדהוה ליה למיכתב א(י)ן לו כגון מאן בלעם, וכתב אין בתוספת יו"ד ש"מ למדרש ביה עיין, ואלפין בעיינין מתחלפין, והיינו ועיין עליו, כלומ' המתן עד שתראה אי מפלת אי לאו. ר"ח ז"ל ור"ג ז"ל.
אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה. הא דלא אקשי אם אינה חליצה אמאי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, משום דאיכא למימ' דהאי תנא סבר יש זיקה, וכיון שאין חליצתה כשרה עדיין זיקתו קיימת. הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל.
מדרבנן ולחומרא. וקש' לי א"כ אפי' יהא ולד של קיימא אמאי לא, וי"ל בוולד שאינו של קיימא דוקא הוא דאחמור, משום דאיכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידה, וגזרינן דילמ' אמרי חלוצה אינה פסולה לכהונה, ואהכרזה נמי לא סמכי', דכיון דליכא ולד דלוכח, חיישי' דילמ' איכא דשמע בחליצה ולא שמע להכרזה ואתי למשרי חלוצה לכהן וכדאמרי' לקמן, אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה, דהא איכא ולד דמוכח, ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ודילמא איכא דהוה בחליצה ולא שמע בהכרזה, התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דנולד במדינת הים, ואפי' בדיעבד לא סמכי' על ההכרזה ופסלי' לכהונה, כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
מאי יקיים (ו)יחזור ויקיים דלא סגיא. תמיהא לי מאי קא מסיים בה דלא סגיא, לא הוה ליה למימר אלא מאי יקיים יחזור ויקיים. וי"ל דלאלומי לפרוקיה קאמר לומ' דע"כ לא סגיא דלאו הכי, דאלו הרשות בידו לקיים קאמר, רצה יוציא רצה יקיים מיבעי ליה, הרשב"א ז"ל. נ"ל אע"ג דאיכא לדחות זה ההכרח, דנקט סיפא יקיים אגב רישא דנקט יוציא וכדאמרי' לעיל [כ"ו ע"א] יקיימו ולא קתני רצו, מ"מ לא דמי דבשלמא התם ליכא למטעי אבל הכא דאיכא למטעי רצה יוציא רצה יקיים מיבעי ליה.
בביאה כו"ע לא פליגי. ואיתיביה דלעיל דמשמע שהקשו זה לזה, לא היו דברים מעולם, וכה"ג בפ"ק דחגיגה [ז' ע"א] גבי ראיון בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל, ובנדה פ' המפלת [כ"ד ע"א] גבי פניו ממוסמסין, ובפ"ק דבכורות [ד' ע"ב] גבי אם קדשו בכורות במדבר, ובפסחי' בפ' תמיד נשחט [ס"א ע"ב] גבי שחטו למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים, ובמס' נזיר בפ' הריני נזיר מגלח [י"ז ע"א]. הרא"ש ז"ל.
אי חליצת מעוברת לאו שמה חליצה ביאת מעוברת לאו שמה ביאה, דאי משום ספק שמא יפגע באיסור אשת אח, היינו לכתחלה, הא בדיעבד אמאי לא נפטרה צרתה, ואע"ג דאיכא חייבי לאוין ועשה כאלמנה מן הנשואין לכ"ג דעולה לחליצה אע"פ שאינה עולה לייבום, ואי בעל לא קנה וצריכה חליצה. התם איסור דבר אחר גורם לה ורחמנא רבינהו, זהו לשון הרמב"ן ז"ל. התם הוא מריבויא דקרא דועלתה יבמתו השערה רבינהו לחליצה כדאית' בפ' כיצד [לעיל כ' ע"א], אבל הכא דמשום דמעוברת אינה ראוייה ליבום היא, א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא ולחליצה נמי לא חזיא. הרשב"א ז"ל (והרמב"ן ז"ל).
<h2>דף לו.</h2>
אלא אמר רבא ה"ק אליבא דר' יוחנן מתרץ הכי וליה לא ס"ל, דהא איהו גופיה מסיק לקמן הלכת' כר"ל, ולהאי תירוצא במתניתא דתניא כוותיה יהיב טעמא אמאי אינה פוטרת בביאה שמא יהא ולד של קיימא, וא"ת יהא פוטר העובר דהיינו הוולד, לכך אמר והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם והכל לעובר אמאי אינו פוטר, וא"ת רוב נשים וכו' לכ"א והוולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם, והכל לעובר אמאי אינו פוטר יהיב טעמא. והא דקאמר הכא עד שיצא לאויר העולם דמשמע הא יצא לאויר העולם מיד פוטר היינו דוקא בדקים לן שכלו לו חדשיו אבל אם לא קים לן חולצת וכדאית' לקמן.
<h2>דף לו:</h2>
משו' ר' אליעזר אמרו יוציא בגט. וחליצה נמי צריך דקי"ל כר"ל, ודלא כפרש"י ז"ל שפי' דבגט לחודיה סגי. ורבי' מאיר מיישב פי' רש"י ז"ל משום דלעיל אותביה ממתני' לר"ל ומשני יחזור ויבעול ויקיים א"כ הא דקתני יקיים היינו בתר בעיל' שנייה לאחר שהפילה ואהא קאי ר' אלעזר יוציא בגט גרידא אחר שחזר ובעל, הרא"ש ז"ל. נ"ל דלא נוכל לומ' דר' אלעזר פליג אדר"ל דא"כ הוה לן לאוקומה לפלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל כתנאי, וסיוע לרש"י ז"ל מדקאמ' יוציא בגט דמשמע דוקא בגט ולא חליצה, דאי לא, הוה ליה למימר יוציא סתם או יוציא בגט [ו]חליצה, הרמב"ן ז"ל כתב דיש ספרים דגרסי ר' אלעזר אמ' יוציא.
ר' מאיר ור' אלעזר אמ' דבר אחד. הקש' רבי' מאיר, והא רבנן דר' מאיר נמי אמרי יוציא כר' אלעזר. ותירץ דה"ק, ר' אלעזר דאמ' דבתר דהפילה וחזייא לה לייבומי בודאי אפ"ה כיוון דבא עליה באיסור והכניס עצמו בספק איסור אשת אח קנסי' ליה דיוציא בגט, ור"מ דקניס נמי אפי' אחר שעבר הזמן להוציא משו' דנשאה תוך כ"ד חדשים אמרו דבר אחד, אבל רבנן דר"מ לא אמרי להוציא אלא תוך כ"ד חדש, גזירה דילמא יבוא עליה, אבל אי עברי כ"ד חדש לא קנסי' ליה להוציא אע"פ שנשאה תוך כ"ד חדש, דקנסא לרבנן לית להו כלל. הרא"ש ז"ל.
אמר רבא ר' אליעזר ור' מאיר אמרו דבר אחד. כלומר דשניהם קונסין אותו בנושא מעוברת חבירו אפי' במקום דליכא משום תקנת ולד, ר' מאיר אומר בהדיא לא יחזיר עולמית, ור' אליעזר הא דאמר דאפי' לאחר שילדה ולד שאינו של קיימא יוציא, אע"ג דליכא משום תקנת ולד, ואילו לרבנן לא קנסינן ליה, אלא שיוציא משום תקנת וולד, ואם לא הספיק להוציא עד שילדה יקיים, דאי רבנן קנסי אפי' בשילדה כולהו אמרו דבר אחד וכתנא דמתני', הרשב"א ז"ל. נ"ל דמדקאמר הרב ז"ל ואם לא הספיק להוציא עד שילדה יקיים, משמע דתקנת וולד לא הויא אלא בעודו בבטן, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל.
ולא קתני יפריש. תו' וכו', אבל כלה בלא ברכה ומניקת חבירו תרוייהו אסורא דרבנן וכו'. ועוד או' רבי' מאיר דאם נשא מעוברת חבירו אפי' הדיר הנאת תשמיש עליו על דעת רבים עד שיגיע זמנו לכנוס דהשתא אסירא ליה מדאורייתא, אפ"ה צריך להוציא, דלא דמי לסוטה דשאני התם לפי שהוא שונאה ומאיסא עליה שהרי קינא לה ונסתרה הלכך לא חיישי' שמא יבא עליה, ומדקדק מהא דקאמר וכו' ואם כשאירס צריך ליתן גט לא אצטריך תו למימר לא תנשא, אלא משמע דה"פ לא תארס ואם אירסה לא תנשא אלא תשאר כמו שהיא עתה באירוסין, ומיהו יש ספרים דגריסי לא תנשא וכו' כמו שכתוב (בתוך) [בתוס'] הרא"ש ז"ל.
הא לא שהא ספיקא הוי ורבנן פליגי עליה בנפל מן הגג ואכלו ארי, אבל בפיהק ומת אפי' רבנן מודו דנפל הוי, כדאיתא בסוף פרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ו ע"א], ופסיק התם הלכה כרשב"ג. וא"ת וכו' כמו שכתוב בתוספו' (הרשב"א) [הרא"ש] ז"ל.
מת בתוך ל' יום. כלומר כל בתוך ל' יום ואפי' תוך שמנה, דבדיעבד קי"ל כרבנן ולא חיישי' לנפל, ובקצת הלכות רבי' אלפס ז"ל גירסא אחרת בשם בעל ה"ג, מת ביום ל', ואף ר"ח ז"ל כן גורס. ואינה מחוורת דמ"ש ביום ל', הא קי"ל [בכורות מ"ט ע"א] יום ל' כלפני ל' יום, ועוד דבדיעבד הא קי"ל כרבנן דלא חיישי כלל. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
אמר רבא אם אשת ישר' היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת, והכי קי"ל ודוקא בבן ח' ודאי שנגמרו סימניו שערו וצפורניו, וא"נ בסתם תינוקת שאינו ידוע אם בן ח' או בן ט' ולא נגמרו סימניו שערו וצפורניו, אבל בספק בן ט' ספק בן ח' ונגמרו סימניו שערו וצפורניו ולד מעליא הוא, ואפי' לכתחלה תנשא. אבל בן ח' ודאי ולא נגמרו סימניו נפל גמור הוא ואפי' נשאת לכהן תצא, ואם בן ט' ודאי כגון שבעל ופירש והלך לו למדינת הים מותרת לשוק לכתחלה, כדתנן בנדה פרק יוצא דופן [מ"ג ע"ב] תינוק בן יום א' זוקק לייבום ופוטר מן הייבום. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף לז.</h2>
תשתרון אף תרכא. כלומ' התרתם חלוצתו, אף גרושה אתם עתידים להתיר. הרא"ש ז"ל.
ערוקיה מסתייה. פרש"י ז"ל ולא בעי למכפייה למיתב גיטא דגלי בדעתיה שאין רצונו לכנוס עד זמנו, משמע מתוך פי' דלכתחלה נמי אמרי' ליה ערוק דסגי בגלוי דעתא שאין רצונו לכנוס, וכן הורה ה"ר יחיאל ב"ר יוסף מארץ האי. הרא"ש ז"ל. ועוד דקדקו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל מלשונו דדוקא קדש הא כנס וברח משמתי' ליה עד שיגרש, וכן כתב [הראב"ד ז"ל. ועוד כתב הרב ז"ל] שמפרישין אותן אחר צ' יום כימים שעמד עמה בתוך ג' דאם לא כן מה הפסיד כשבעל באיסור, ומתני' דקתני [ל"ה ע"ב] בא על יבמתו בתוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו אבל הרמב"ן נ"ר כת' שזו חומרא יתירה דאם איתא לא שתיק גמ' מיניה, ונראין לי דברי הרמב"ן נ"ר עיקר דה"ה לכנס דכיון שברח כדי שלא לגרש עירוקיה מסתייה, וה"ה למניקת חבירו ומעוברת חבירו. (והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל [פי"א מהלכ' גירושין הכ"ד] כתב דהמקדש תוך ג' חדשים אין כופין אותו להוציא בגט ולא דמי לכונס את המעוברת שיוציאה בגט מפני שזה ספק וזמנה קצר ויכולין להשתמר, ולדבריו משמתי' ליה הואיל ועבר אדרבנן ולאחר צ' יום מתירין אותו וה"ה לכונס, וכשברח ערוקיה מסתייה להצילו משמתיה. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
<h2>דף לז:</h2>
יחודי בעלמא הוא דמיחדי להו. פי' ומודעי להו דלא בעו אלא ליחודי, וכיון דידען הכי לא מחמדן, דאי מחמדן אסור הוא ליחד, כדתניא בפ"ק דכתובות [ד' ע"א] וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. ויש לפרש לעולם שלוחי משדרי ומודעי להו מעיקרא, ומיהו לא סמכי אבקיאות שמייהו, אלא ייחודי בעלמא מייחדי להו. הרמב"ן ז"ל.
ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא וכו' חולקים. קשיא לי לימא נכסים אלו בחזקת יבם קיימי, מספק אתה בא להוציאם מחזקתו אל תוציאם, וכענין שאמר לעיל גבי ספק קדושין וספק גירושי' פ"ד אחין [ל' ע"ב], אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת מספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, וי"ל כיון דרוב נשים לתשעה ילדן, ולד זה לראשון היה, אלא דמשום דרוב היולדות לתשעה עוברן ניכר לשליש ימיה וזאת לא הוכר לשליש ימיה איתרע לה רובא, כדאיתא לעיל, והילכך הוי ממון המוטל בספק וחולקין, כדרך יבמה יוצאה ממנו בספק זה. הרשב"א ז"ל.
אי שתקת שתקת וכו'. פרש"י ז"ל ומוזילנא גבך, משום דקשיא ליה לרש"י ז"ל דלימא ליה [לכי] תהדר, אבל הא דקאמר יקח לו דרך במאה מנה [או יפרח באויר] לא משמע כפירושו, אלא ודאי כל היכא דמצי מיהדר ואין שכנגדו נפסד בחזרתו דאלו לא לקחו היה דינא כמו עתה אמרי' כמוחזר דמי, וכן בפ"ק דב"ק [ח' ע"ב] וכו' כמו שכתוב בתו', משום דאינו מגרע כחה של האשה דדינה ליטול בזבורית, אבל בניזקין לא אמרי' הכי כיון שבא לגרע כחן. הרא"ש ז"ל.
נימא דר' אבא אמ' דקם דינא כרבנן, דאמרי או יקנה דרך או יפרח באויר, דאינו יכול לסתור שום דבר שמצא דקם דינא כמו שמצא, ור' ירמיה דאמר הדר דינא כאדמון, דאמר ילך לו בקצרה, דאינו מניח דרך שלו בולא כלום, ר"ח ז"ל ור"ג ז"ל. אע"ג דטעמיה דר' ירמיה מסתבר מיהו כר' אבא קיימא לן דאמר כרבנן דהלכתא כותייהו, ואע"ג דר' ירמיה מתקן דברי רבנן כטעמיה, שינויא היא ואשינוייא לא סמכי'. כן כתב ר"ח ז"ל.
<h2>דף לח.</h2>
ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם, וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא אסיקנא בכולהו דהוי מאן דחזי לירש ודאי ואידך ספק ולא שקיל מידי. והקשו בתוס' דהא תנן [ב"ב קנ"ח ע"ב] נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו, ואיכא מ"ד התם שהנכסים כולן בחזקת יורשי הבן שהן אחין מן האב, ולא בחזקת יורשי האם שהן שאר אחין בניה שלה, ולפום מה שאמרו כאן אדרבא הוו להו שאר בניה ודאין ויורשי הבן ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ותרץ רבינו שמואל ז"ל דהתם בדלית ל(י)ה בנים קאמר, אלא מאן יורשי האם אחים, הילכך אף הם לא היו ודאין בירושה כלל, אלא א"כ מת הבן הראשון. ואינו מחוור לפי שסתם שנו שם יורשי', ואם איתא הוה ליה לתנא לפרושי בהדיא. והרמב"ן נ"ר תירץ שהבן המת ודאי כשאר אחין בנכסי אמו, וא"א לו ליירש אותן שלא (יורש) [יורישם] לאחין מן האב שהן ודאין עמו, הילכך רואין כאלו הוא חי ודן עמהם, ומסתברא דשמעתין דהכא אליבא דר"ע איתמר, דאמר התם נכסי' בחזקתן, ופירש ר' אלעא נכסי בחזקת יורשי האם, ור' זירא דפליג עליה ואמר נכסים בחזקת יורשי הבן, הא כי סליק לארעא דישראל הדר ביה וקם בשיטתיה דר' אלעא ואמר ש"מ אווירא דארץ ישראל מחכים, וקי"ל כר"ע. הרשב"א ז"ל.
סבא וספק חולקין. ואי קשיא לך אמאי חולקין, והא סבא הוי ודאי דהוא אב דיבם, ואמאי מוציא ספק מידי ודאי, תריץ ספק וספק הוא, דהתם להכי חשיב ליה ודאי דאפי' לדברי הספק יש לו חלק באלו הנכסים ולהכי חולקין. ר"ג ז"ל.
וב"ה אומרין נכסי' בחזקתן. בפ' מי שמת וכו' כמו שכתו' בתו', ועוד אם ת"ל דפליגי הכא בנכסי צאן ברזל כי התם (איכא) [א"כ] למ"ד בחזק' יורשי האשה [הוו נכסי צאן ברזל בחזקת האשה לב"ש] טפי מנכסי מלוג, דנכסי מלוג [יחלוקו] ובנכסי צאן ברזל מודו ב"ש לב"ה, ולקמן בפ' אלמנה [ס"ז ע"א] ובכמה מקומות מוכח איפכא, אלא ע"כ הכא כ"ע מודו שהם בחזקת יורשי הבעל, ור' מאיר תירץ דלא קש' לפרש"י ז"ל, דלמ"ד בחזקת יורשי האשה כי היכי דפליגי בנכסי מלוג כ"ש דפליגי נמי בנכסי צאן ברזל, והא דלא תנייה משום דלא איצטריך, א"נ איכא למימ' דהא [נמי] תנייה דמה יעשה בכתובתה היינו מנה מאתים ונדונייא, דנדוניא מקריי' נמי כתובה בפ' נערה [כתובות מ"ז ע"ב] (כתובתה תחת) קבורתה [תחת כתובתה], וההיא ע"כ הוי פי' תחת נדונייתא, דאי כתובה ממש א"כ ארוסה נמי ליחייב בקבורתה, ונדוניא נמי שייר מדלא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל דיורשי הבעל עיקר כיון שהם באחריותו. הרא"ש ז"ל.
שומרת יבם וכו'. כך היא [גירסת] הספרים, וכך גירס' הגאונים ז"ל, וב"ה אומרים נכסי' בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב, ולא גרסי' וכתובה בוו', וכלל ופרט קתני, כלו' הנכסי' בחזקתן כיצד, כתובה בחזקת יורשי הבעל וכו', וכתובה היא כלל לכל הנכסים הכתובים בכתובה, דהיינו עקר ותוספת ונדוני', שהן נכסי צאן ברזל, ולהדין גירסא אתי שפיר הא דלא בעי בגמ' נכסין בחזקתן בחזקת מי כדאיבעיא להו התם בפ' מי שמת [ב"ב קנ"ח ע"ב] דהכא הא מפרשא מתני' בהדיא בחזקת מי, אבל רש"י ז"ל נרא' דגריס וכתובה, וכולה מתני' פרטי קתני, ואין בכלל כתובה דמתני' אלא עיקר כתובה ותוספת, ונכסים בחזקתן היינו נדוניא דהוו נכסי צאן ברזל, והא דלא בעו הכא בחזקת מי, דכיון דמתפרש להו התם סמוך אההיא. וגירס' הגאונים ז"ל נ"ל עיקר, חדא דאי נכסי' בחזקתן דקתני היינו נכסי צאן ברזל, מ"ט אפקינהו בלשון זה, לימ' נכסי צאן ברזל בחזקתן כדמפרש בהדיא שאר נכסים כתובה ונכסים הנכנסים [ו]יוצאין עמה, ועוד דהא ודאי לכאורה משמע דכתובה דרישא היינו כל מאן דכתיב בכתובה, דאי לא מ"ש צאן ברזל דשיירינהו ב"ש ומ"ש ב"ה דאיירו בהו, אלא ודאי הא דקתני מה יעשה בכתובה היינו כלל לכל מאי דאיכתוב בכתובה, וכיון שכן אף כתובה דאיירו ב"ה היינו כתובה דאידכר ברישא. הרשב"א ז"ל.
גירסת הספרי' אמ' עולא רישא שנפלו לה מן הארוסי' סיפא שנפלו לה מן הנשואי', וכן גירסת הגאו' ז"ל. ואינה מחוורת בעיני דא"כ אמאי לא פליג בהא רבא כדפליג אאביי, ולימ' כשנפלו לה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דידו עדיפ' מידה, ורבה נמי דאוקמה כולה מן הנשואין משמ' נמי דכעין נשואין דעולא קאמ', כלומ' שנפלו לה נכסי' מן הנשואי', לפלוג בה נמי רבא כדפליג אאביי. (מ"ט) [ועוד] מדקאמ' רב פפא דייק' מתני' כוותיה דאביי, משמ' דליכא מאן דאוקי סיפ' דנפלו לה כשהיא נשואה, דאי לא אמאי תלי לה כדאביי ולית ליה כדעולא, והכי ה"ל למימ' דייקי' מתני' כוותיה דאביי ועולא, אלא ודאי משמ' דליכ' מאן דאוקמה כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אלא אביי בלחוד, וגירסת רש"י ז"ל נראי' עיקר, דגריס רישא דנפלה ליה מן האירוסי' וסיפא דנפלה ליה מן הנשואי', ולעולם בין לרישא בין לסיפא בדנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם וכפשטה דמתני'. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף לח:</h2>
זיקת נשואה עושה ספק נשואה. אפ"ה לב"ה בחזקת יורשי האב דחזקה עדיפא, דיש לנו להחזיק נחלה בחזקת אותו השבט ואפי' נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, ולא כמו שפי' רש"י ז"ל דנפלו לה כשהיא שומרת יבם אבל כשהיא תחתיו דבעל מודה ב"ה דידו כידה, דהא (לקרא) [לקמן] מוקי לה אביי כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ולא אמרי ב"ה יחלוקו. הרא"ש ז"ל.
זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה. פרש"י ז"ל וה"ה דהוה מצי למימ' אינה עושה כלום, דהא לגבי נכסי' לאו מידי קא עבדא דהא מוכרת ונותנת לכתחלה, אלא דלא אפש' ליה למימר הכי, דהוה משמ' דאף חליצה לא תבעי. וא"ת הא ודאי אף לגבי נכסי' נפקא מינה, דהא משמ' דאי נפלו לה נכסי' בחיי הארוס אינה מוכרת לכתחלה אליבא דב"ה מיהא, וכן נר' דע' רש"י ז"ל, שהוא פי' רישא דנפלה ליה מן האירוסי' ומיהו הנכסי' לא נפלו לה עד שנעשית שומרת יבם, אלמ' משמ' דאי נפלו לה קודם שנעשית, לא תמכור לכתחלה לב"ה מיהא. ויש לי לומר דכיון דאף בארוסה ממש קא סברי ב"ה דאם מכרה ונתנה מיהא קיים, השת' דנעשית שומרת יבם מוכרת ונותנת לכתחלה, הואיל וזיקת ארוסה אינה עושה אלא ספק ארוסה. ומה שפ' רש"י ז"ל שנפלו לה נכסים לאחר שנעשת שומרת יבם, לאו משו' לתא דארוסה ממש פי' כן, אלא משו' לתא דסיפא, דהיינו דנפלה ליה מן הנשואי'. ומיהו לעיקר טעמ' נ"ל דע"כ אית לן למימ' עושה [ספק ארוסה] דאי אמ' אינה עושה כלום, א"כ אף אנו נאמ' בזיקת נשואה שלא תעשה כלום, דהא חד טעמא הוא בין בארוסה [בין בנשואה], משו' דמספק' לן בשעת נפילה אי ייבם אי יחלוץ. הרשב"א ז"ל.
דאי ס"ד ודאי נשואה וכו'. וכיון דאם מכרה בחייו הוא מוצי' מיד הלקוחו' כ"ש שאם מתה שהוא יורשה. ומכמה משניו' הוה מצי למידק דתנן ביש נוחלי' [ב"ב ק"ח ע"א] שהבעל יורש את אשתו, אלא סיפא דהך דלעיל ניחא ליה לאתויי. הרא"ש ז"ל.
דאי ס"ד ודאי נשואה עושה ב"ש [אומרים] יחלוקו וכו' והתנן וכו'. תמי' לי אמאי שבקי לב"ה ונקט ב"ש, אדרבא הל"ל בהא לימ' ב"ה נכסי בחזקת יורשי האב, והתנן אלו ואלו מודי' וכו', וטפי קשה מב"ה דמזכו כולהו נכסי ליורשי האב מדב"ש דאמרי יחלוקו, וי"ל דלרבות' נקט ב"ש, כלו' בהא לימא שיהא ליורשי האב כלום ואפי' לחלוק בנכסי' כב"ש. ובאוקמת' דרבה נמי דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו ולא אדכר לב"ה, היינו נמי משו' דרבה למאי דקאמ' עולא קא מהדר, ומדנקט עולא ב"ש, ואמ' בהא לימ' ב"ש יחלוקו, אמ' איהו נמי משום הא קאמרי ב"ש יחלוקו, וטע' דב"ה משו' דס"ל דכל שהנכסי' בספק חזקת משפחה עדיפ', וכמו שפרש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל.
לפלגו בחייה ולפירות. מהא משמ' דיבם אוכל פירות נכסי מלוג כשנפלו לה מיהא כשהיא תחתיו דבעל, וקש' לי דהא פירות תחת פירקונא תקינו, ויבם אינו חייב לפדות, וכדתניא [עי' כתובות נ"ב ע"א] נשבית אין היבמים חייבים לפדותה, ואפי' כנסה (סתם ש"מ) [משמע] שאינו חייב לפדותה, שהרי אין לה כתובה עליו, וכל שאין לה כתובה עליו אין לה תנאי כתובה, וא"כ היאך יאכל פירות וצל"ע. הרשב"א ז"ל.
והא הכא דיורשי האב ודאי ובעל החוב ספק. קש' לי אדרבא לימ' נכסי' בחזקת הבן קיימי, מספק אתה בא להוציאם אל תוציאם מחזקתם, כמ"ש בפ' ד' אחי' [לעיל ל"א ע"א] גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו, וי"ל דשאני הכא דיורשי האב יורשי' ודאי ממה נפשך, אפי' מת האב ראשון הם יורשים את בנו, והילכך בין מת האב ראשון בין מת הבן ראשון הן יורשי' ודאי, אלא שבעל [חוב] בא מכח שעבוד, לפיכך אם אית' דלב"ש אין ספק מוציא מידי ודאי, לא היה לו לבעל חוב לחלוק בנכסי' כלל, דמחוסרי גוביינא הן, וכמו שפרש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ולותביה אביי מהא. וא"ת ע"כ אביי לא אסיק אדעתיה הך מתני', דאי הוה דכיר לה ע"כ הוה צריך למימ' שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, דאי משו' ספק מוציא מידי ודאי היכי עדיף מודאי לגבות כל כתובתה, [וי"ל דוודאי הווה ידע לה, ומה שגובה כל כתובתה] לפי שהיא באה בטענת בריא וטענת היורשי' ספק, הלכך פריך שפיר לותבה מיהא דספק מוציא מידי ודאי אפי' לגבות הכל. הרא"ש ז"ל.
דילמ' משום חינא. משו' הכי תקינו רבנן כתובה מספק משום חנה, דכיון שיודעת דאפי' מספק נוטלת כתובה משמשת לבעלה ויעלה חן בעיני בעלה, ואנן בעי' דתהא נושאת חן בעיני בעלה. כן פי' ר"ג ז"ל.
לא פליגי. לרש"י ז"ל דפי' בפ' האשה שנפלו [כתובות פ' ע"ב] דכי היכי דפליגי התם בפ' מי שמת [ב"ב קנ"ח ע"ב], הכי נמי פליגי אמתני' דהכא וכמו שכתוב בתוס', הא דקאמ' הכא לא פליגי בכתובה, צ"ל לר' אלעזר דאמ' [שם] בחזקת יורשי האשה ומודו ב"ש לב"ה דהוי בחזקת יורשי הבעל היינו דוק' מנה מאתים, אבל בנכסי צאן ברזל פליגי ב"ש ואמרי יחלוקו, דאי בנכסי צאן ברזל נמי מודו ב"ש דהוו בחזקת יורשי האשה (ב"ש) [כ"ש] שיודו בנכסי מלוג דהוו בחזקת האשה טפי והיכי קאמרי יחלוקו, ולר' יוחנן ולר"ל ב"ש מודו נמי בנכסי צאן ברזל, ואפש' דהא דקאמ' רש"י ז"ל בסמוך ואע"ג דשמעי' ליה לאביי בכתובו' [פ"א ע"א] וכו', לא אצטרי' לשנויי הכי אלא לר' יוח' ולר"ל, דאילו לר' אלעזר לא קשה מידי, דהא דקאמ' הת' נתנה כתובה לגבות מחיים היינו דוק' במנה מאתים ותוספת דהוו מעיקר' בחזקת הבעל.
<h2>דף לט.</h2>
וקסבר אביי ידו כידה. נר' שרש"י ז"ל פי' ידו כידה ידו של בעל לב"ה כידה, והילכ' כי מתה היא בחיי הבעל ירית לה בעל, אבל כי מת איהו בריש', אע"ג דנפלה לה קמי יבם, כיון דאין לו בה אלא זיקה, ידו גריעא מידה, וכיון דהוחזקו נכסי' במשפחה דידה, אע"ג דאיכא יבם, כולהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשי' אותה, וב"ש סברי ידו עדיפ' מידה, וכשמת הבעל (הות) [נחת] לי' דרגא ויד היבם כידה ויחלוקו, ורבא אמ' אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע לא פליגי דידו עדיפ' מידה, והילכך כשמת הוא ונפלה קמי יבם מחתי' ליה חד דרגא ויחלוקו, וה"ה והוא הטעם לנכסי צאן ברזל דיחלוקו, והיינו דתנן במתני' נכסי' בחזקתן, כלו' הואיל והללו באין ליירש והללו באין ליירש יחלוקו. אבל הרי"ף ז"ל נר' שפי' לפי מה שכת' בפ' הכותב [כתובות מ"א ע"ב מדפיו] ידו כידה, דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשה, כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסי', וכי איכא יבם מספק' לן אם במקום בעל קאי [ושקיל להו לכולהו נכסי, אי לאו במקום בעל קאי] ולא שקיל ולא מידי, הילכ' יחלוקו, וב"ה סברי דיבם לאו במקום בעל קאי וכולהו ליורשי האב נינהו, ורבא סבר דיד הבעל עדיפ' מידה לענין זה, דכשמתה נתרוקן זכותה לו, אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו לה, הילכך כי איכא יבם איהו ירית לה כבעל וכולהו בחזק' יורשי הבעל נינהו, ואפי' ב"ה מודו בה, וה"ה לנכסי צאן ברזל כלם בחזקת יורשי הבעל נינהו. [וכפירוש הרי"ף ז"ל פירש ג"כ רבנו גרשם ז"ל]. ירוש' [פ"ד ה"ג] נפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ועשו פירות משנעשית שומרת יבם כמי שנפלו לה משנעשית שומרת יבם. כל אלו דברי הרשב"א. (וכפי' הרי"ף ז"ל פי' ג"כ ר"ג ז"ל).
אע"ג דקשי' מתה וכו'. בה"ג פסיק כאביי וכו' כמו שכתו' בתוס'. ויש פוסקי' כרבא משו' דמוקי רישא וסיפא בחד גוונא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם, וגם רבה נמי סתר לעיל דברי עולא משו' דקשי' ליה לפלגו בחייה ולפירות, הרא"ש ז"ל. וגם הרי"ף ז"ל פסק כרבא בפ' הכותב.
ואי לית ליה כתוב' מראשו'. פי' דאין נכסי' לראשון להשתעבד לכתובתה, דליכא לפרושי לית ליה כתובה מראשו' כלל, דאסור לאדם לשהות את אשתו שעה א' בלא כתובה. ר"ח ז"ל ור"ג ז"ל.
ביאת קטן וחליצת גדול. פרש"י ז"ל דהאי קטן לאו קטן בשני' כקטן דמתני', אלא קטן דאיכ' גדול טפי מיניה קאמ' וכו', ואין ראייתו מחוורת בעיני, דדילמא מתני' בקטן פחות מבן ט' שאין ביאתו ביאה והילכך צריך שיהוי, אבל קטן מבן ט' ולמעלה מנלן דצריך לשהויי. ול"נ להביא ראיה מדאמרי' תנן לא רצה מהלכי' על כל האחי' מאי לאו לא רצה לייבם אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחי' וש"מ ביאת קטן עדיפ', ואם אית' דבביאת קטן ממש פליגי, מאי ראיה דילמא הני אחי' דמתני' בגדולי' אלא דאיכ' גדול טפי, אלא ש"מ דמאי קטן דאמרי' גדול אלא דאיכא גדול מיניה כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף לט:</h2>
דכוותה גבי גדול לא רצה ליבם ולא לחלוץ. אי אמרת בשלמ' לא רצו לייבם אלא לחלוץ וחליצת גדול עדיפא, ניחא דחוזרי' אצל גדול לחלוץ, אלא אי אמרת לא רצו לייבם ולא לחלוץ ולא אמרי' חליצת גדול עדיפ', דכותה גבי גדול לא רצה לא ליבם ולא לחלוץ אמאי חוזרי' אצל גדול, וה"ה אפי' רצה לחלוץ מצי למיפרך אמאי חוזרי' אצל גדול כיון דלא אמרי' חליצת גדול עדיפ', אלא אגב דקאמר לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ נקט נמי לא רצה לא ליבם ולא לחלוץ. הרא"ש ז"ל.
(גטנר) [ננטר] ליה דילמא אתי חליץ, לרבותא נקטי' כלו' דילמא ייבם ולפחות דילמא חליץ. וליטעמיך בקטן עד שיגדיל ננטר דילמא (אתי חליץ) גדיל וחליץ. מגופי' נמי הוה מצי למפרך דנינטר עד שיבא גדול דילמא אתי ומיבם, אלא אגב דלעיל כי פריך מקטן אמ' וליטעמיך ובגדול, הכא נמי כי פריך מגדול אמ' וליטעמיך ובקטן. הרא"ש ז"ל.
אמר רב ואין כופין. פרש"י ז"ל דאמשנה אחרונה קאי, כלומ' אע"ג דחזרו לומר דמצות חליצה עדיפא דדילמא מתכוין לשם נוי ולשם דבר אחר וקא פגע בערוה, אפ"ה לא כייפי' לחלוץ. וק"ל א"כ למה להו לרבנן למיפתח בייבום תחלה וכו', ועו' ק' לפרש"י ז"ל שפי' אע"פ שמצות חליצה קודמת (ו)אין כופין לחלוץ דהא סוגיא דתלמודא לקמן בפ' מצות חליצה מוכח דלמ"ד מצות חליצה קודמת כופין לחלוץ. הרא"ש ז"ל.
והרי"ף ז"ל פסק שכותבין אגרת (מצד) [מרד] על שומרת יבם, משו' דהלכ' כמשנה ראשונה, שהרי חזרו לומ' מצות ייבום קודמת, וכן פסקו הגאוני' ז"ל וכן עיקר, ולכל הראיות שהביאו בתו' להפך זה אין לחוש, דמסקנ' דשמעת' בדוכת' עדיפ' דהא אסוקי סלק' גמ' בהכי ודבתראי היא. ובה"ג ז"ל כתב הכי, וכי אמרה לא ניח' ביבם לית לה כתובה, דכי אמו' רבנן אית לה כתובה, ה"מ כי נפלה קמי מוכה שחין דלא חסמינן לה, אבל אי לאו מוכה שחין הוא חסמי' לה, ואי לא מיבמה פקעה כתובתה, ואית רבנן דפליגי ואמרי מ"מ מיבעי למיתן לה כתובה, בין דנפלה קמי מוכה שחין בין דלא נפלה קמי שחין, ושדרו ממתיבת' דסור' דלית', ועבדי' לה ככלתיה דרב זביד, כי תפיסה לא מפקי' מינה וכי לא תפיסה לא יהבי' לה. ע"כ. ומשמ' לי דלהך סברא דאבא שאול, הבא על יבמתו אנוס [ו]מזיד לא קנה, דהא איהו דריש יבמה יבא עליה למצוה, ואנן דרישנא [לקמן נ"ד ע"א] בעל כרחה, והיאך אפשר שיהא זה כפוגע בערוה והולד ממזר ורחמ' רבייה לקני', אלא ודאי לאבא שאול לא קני. מעתה הדבר מוכח שהלכה כדברי חכמי' מכמה סוגיות שבפ' הבא על יבמתו, דכלהו מודו בהו דקנה, כז"ל [כל זה לשון] הרמב"ן ז"ל.
ועל ראייתו של רש"י מריש מכלתי' [ד' ע"א] תמה הרשב"א ז"ל וז"ל, לא ירדתי לסוף דעת רבי' ז"ל בראיה זו, דמהא שמעי' דאין כופין אותה, אבל לכוף אותו לא שמענו, והדברי' צריכין תלמוד, ולולי שיצאו מפי קדוש היו נראי' לי בהפך, מדתניא בפ' מצות חליצה [לקמן ק"ו ע"א], חליצה מוטע' כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושת פסולה גט מעושה כשר, ובודאי חליצה מעושה מן הדין ע"י חכמי ישראל קאמ' דומיא דגט מעושה, דאלו גט נמי אי שלא בדין אינו גט, וכדאית' התם בגטין [פ"ח ע"ב] וצל"ע. ע"כ.
<h2>דף מ.</h2>
האוכל אכילה גסה ביוה"כ, שלא נהנה, ומיירי שאכל בליל י"ה סמוך לסעודתו שאכל ושבע, דהשתא אינו נהנה.
אי לאו מצה היא מצות אמר רחמ'. תמי' לי אמאי שבקי' ללא תאפה חמץ דנקט ברישא, והל"ל אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמ' רחמנא, וניח' לי דחמץ משמע חמץ ברור, וחלוט אפי' תמצא לומ' שאינו מצה, חמץ ברור אינו, להכי נקט מצות אמ' רחמ', כלו' מצה ברורה. הרשב"א ז"ל.
יקום ע"ש אחיו אמ' רחמנ' והרי קם, כלו' ואע"פ שגירש מיד אחר כניסה, וכמו שפרש"י ז"ל. ירוש' [פ"ד ה"ז] היו שתי יבמות ועשה מאמר לזו ובעל לזו מה נפשך אי במאמ' יזכה אי בביאה יזכה, א"ר יוסי מאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן לא זכה בנכסי אחיו. ע"כ בירוש'. ולא אמרי' בכי הא הרי קם, ואינו דומה למשנתינו ששנינו הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו, כלומר אע"פ שגירש מיד, דשאני התם [ד]הרי קם ואלו ירצה לקיים יקיים, אבל הכא דאינו רשאי לקיים לא. הרשב"א ז"ל.
מידי יבום בנחלה תלה רחמנא. פי' בנטילת נחלה, אבל בראיית נחלה תלה רחמ' כדאי' לעיל [י"ז ע"ב]. הרא"ש ז"ל.
פוק קרי קראיך לברא. משום דהוה ליה קראה ר"ל דעל פסוק א"ל הכי.
ואלא כמאן כרבנן פשיט'. תמי' לי מילת', דפסקו בה עולא ור' יצחק נפחא כר' יהודה, מאן דפסיק כרבנן מתמהינן עליה פשיטא, ובירוש' [פ"ד ה"ז] נמי פסק כר' יהודה רב וריב"ל ור' הושעיא. ונ"ל דרב נחמן משום דתנא תנא קמיה אין הלכ' כר' יהודה, ולא תני הלכ' כרבנן, ארגיש ביה דאיהו לא הוה ידע דאיכא מאן דפסק כר' יהודה, ואיהו איפכא תני לה, ואיהו הוא דאפכה משו' דקש' ליה כדפריש ואזיל, ומשו' הכי א"ל למאי דסבירא לך למאי איצטריכו לפסוק הל' כרבנן פשיטא, אלא לדידך הלכה אתניוך ואת הוא דאפכת ולמאי דאפכת שפיר אפכת. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מ:</h2>
מותר אדם בקרובת צרת חליצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. פרש"י ז"ל כגון ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרתה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן, וקש' לן שאפי' בעריו' אין צרה אלא מאח כדאמרי' בריש מכלתי' [ג' ע"ב] וכ"ש בזו, ועו' חלוצה עצמה שנישאת לאחר מן השוק ולו אשה אחרת ומת, וכי אין אותה נכרית מותרת לו, וא"כ מצינן חומר בקרובה יותר מן החלוצה עצמה, וא"ת שהחלוצה עצמה אוסרת צרה שלא במקום מצוה, וכי אפשר לו' כן שחמורה חלוצה יותר מן העריות, אלא ה"פ ראובן חלץ ללאה ורחל אחותה נשואה לאחיו מאביו ולו אשה אחרת ומת, כשם שרחל חולצת ולא מתייבמת כך צרתה, אבל קרובת צרה חליצתו אפי' במקו' מצוה מותרת, כדאמרי' בפ"ד אחי' [לעיל כ"ז ע"א]. הרמב"ן ז"ל.
קש' למקצת תלמידי' אמאי תני ר' חייא שמונה, ד' מדברי סופרי' וד' מדברי תורה, ותנא דידן לא תני במתני' זולתי ששה ושבק ב', אבי אמו ובן בתו, ופרקינ' להו דתנא דידן תנא אבי אביו ובן בנו דאינון עיקר, והנך תרין דטפילי להון דאינון גזרה לגזרה שבקינן דאינון תלו בהנך. הגאון רבי' נסי' ז"ל.
אב ובנו אחיו ובן אחיו מדברי תורה, אע"ג דבנו נמי היינו איסור דבן אחיו, מ"מ נ"ל שרוצה לשנות כל הקרובי' האסורי' אע"פ שיש מהם שהם משום שם אחד, ורבנו מאיר פי' דבנו על האב קאי דהיינו אחיו, והדר קתני אחיו דהיינו אחיו מאמו, [ותנא אחיו מן האב] ותנא אחיו מן האם, הרא"ש ז"ל. ודוחק לפי' רבי' מאיר ז"ל, דא"כ בן אחיו לא קאי אאחיו אלא אבנו, דאי קאי אאחיו אסורא הוא משו' אשת אחי אביו מן האם והוי מדברי סופרים, והיכי קאמ' מדברי תורה.
<h2>דף מא.</h2>
מ"ש ריש' ומ"ש סיפ' הך דאזלה בהדי' לבי דינ' גזרו בה רבנן הך דלא אזלה בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן. כך היא גיר' הספרים וכן בספרי הגאונים ז"ל וכן גרש"י, ופי' הוא ז"ל בגי', כשלאה חולצת הולכת עמה רחל אחותה, וסבורי' העם לומר שרחל הוא שחלץ ואם בא לישא צרת רחל יאמרו שצרת חלוצה מותרת, אבל כשלאה חולצת אין זלפה צרתה הולכת עמה, ולפיכך אם בא לישא אחות זלפה לא אמרי' שאחו' חלוצה נסיב, ואף ר"ח ז"ל פי' כן, ואינו מחוור, דא"כ אחות חלוצה תאסר לעולם, דהא אתו למימ' שזו היא חלוצתו וחלוצה מותרת לחולץ, ואנן תנן אחותה בזמן שהיא קיימת. ויש מתרצי' דכל דתקון כעין דאורית' תקון, וא"א להחמיר ולאסור בחלוצה טפי מבגרושה, ואילו אחות גרושתו לאחר מיתת גרושה שריא, היינו הרמב"ן ז"ל. ורבותינו בעלי התו' גורסי' הך דאזלה בהדי' לבי דינא והך דלא אזלה בהדי' לבי דינא, כלו' לאה שהלכה עמו לב"ד ונעשה בה מעשה גזרו בה לאסור קרובותיה, אבל צרה דידה דלא אזלה לב"ד ולא נעש' בה מעשה לא גזרו בה לאסור קרובותיה, ולפי פי' זה נראה דלא גרסי' מ"ש ריש' ומ"ש סיפא, דבריש' דהיינו מותר אדם בקרובו' צרת חלוצתו מאי רישא וסיפא איכא, אלא ה"ג מאי שנא, ואמאי דסליק מיניה קאי, דקא דחי ותסברא חלוצה דאורית' היא, קא מהדר' ומאי שנא דלא גזרי' בה כדגזרי' בחלוצה עצמה. וא"נ יש להעמיד גירס' הספרים וה"ק מ"ש [רישא] דרישא דהיינו החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה, ומ"ש רישא דסיפא דהיינו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. הרשב"א ז"ל.
המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. אחיך הגדול לאו דוקא, דה"ה לגדול שקידש שאומרי' לו המתן עד שיעשה אחד משאר האחי' מעשה, וגדול דנקט מסתבר דלרבות' נקטי', לומר דאע"ג דקאי גדול דמצוה עליה רמיא, אפ"ה יש זיקה לשאר האחין, וקטן נמי לא יכול לכנוס עד (שיצאה) שיעשה אחיו הגדול מעשה ויסלק זיקתו של זה. הרשב"א ז"ל.
הלכה כר' יהודה בן בתירא. וטע' דר' יהודה בן בתיר' משו' דקסבר יש זיקה, וכדאי' בריש פרק כיצד [לעיל י"ח ע"ב], והא דפרישו טע' דר' יהודה משו' זיקה ולא פרישו משו' דאסור לבטל מצות יבמין, דלמ"ד אסור לבטל מצות יבמין כיון שקדש את אחותה נתבטלה המצוה ונדחית יבמה לגמרי, ומותר הוא לכנוס את אשתו, דאינו פוגע באחו' זקוקה, אבל למ"ד יש זיקה הוא שאסור לכנוס, לפי דאלימ' זיקה שאין קדושי' שלאחר זיקה מפקיעין אותה, והלכך אסור לכנוס דנמצא פוגע באחות זקוקה. הרשב"א ז"ל.
מ"ט דרב משום דהויא יבמה שהותרה. אע"פ דבפ' ד' אחין [לעיל כ"ז ע"ב] שרי רב אפי' בנאסרה, דקאמ' מתה ראשונה מותר בשנייה, היינו גבי זיקה דרבנן, אבל הכא באחו' אשה דאורית', דוקא משום דהותרה. הרא"ש ז"ל.
הא דאותביה רב המנונא לרבא מברית' דג' אחי', ולא אותבי' ממתני' דד' אחין [כ"ו ע"א] ב' מהן נשואי' ב' אחיו' ומתו הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, כדאותיב מינה ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן בריש פ' ד' אחי' [כ"ז ע"ב], משום דאיכ' למימ' דכבר דחאה ר' יוחנן ואמ' אחי' איני יודע מי שנאן, ורב המנונא בתרא הוא ודילמ' ידע להא דר' יוחנן, א"נ משום דאי מההיא ה"א דהתם דבחיי אחותה לא, משו' דאסור לבטל מצות יבמי', אבל הכא דלאחר מיתה וליכ' משו' בטול מצות יבמי' שרי, א"נ הת' משו' דאיכא למיגזר דילמא חליץ לראשונה ומייבם לשנייה, אבל הכא דליכא למיגזר שרי. והתם בריש פ"ד אחי' דאותי' ממתני' ולא אותיב מהא ברית', משו' דמתני' לא מתוקמא לה כר' אלעזר כדאי' התם, אבל ברייתא דאיכא לאוקומ' כר' אלעזר לא בעי לאותבי' מינה, הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כת' תימא דלא פריך מהא ברית' לרב דלעיל פ"ד אחי' ולישני ר' אלעזר היא כדמשני הכא, ורבי' מאיר תירץ משו' דרב מצי לשנויי דמיירי הכא דשהה הרבה מיום שמת אחיו הראשון וקנסי' ליה לפי שהיה לו לכונסה בשעה שעשה בה מאמר ולא כנסה, ומילת' דרב דשרי לעיל אפי' מתה הראשונה מותר בשנייה כגון שלא הספיק לכנסה עד שנפלה השניה, אבל הכא פריך שפיר דהא לעיל (חזיא ליה) נמי פשע טפי שקדש את אחותה, ע"כ.
הדר אמר אימור דאמ' ר' אלעזר דבשע' נפילה לא חזיא ליה, דאע"ג דר' אלעזר סבר דנשואי' הראשונים מפילין, מ"מ כיון דגרשה נאסרה על האחי' באותה שעה לגמרי, ואע"פ שהחזירה, כשנפלה עכשו לפני יבם לא נפלה בהיתר גמור, אבל זו בשעת נפילה נפלה לפניו בהיתר גמור, אע"פ שנאסרה בנתים, כיון שחזרה והותרה לעולם אימא לך [דשריא], שאלו לרבנן חזרה להיתרה הראשו' אפילו לר' אלעזר כן, דלא שמעי' ליה דפליג בהא, וכיון שכן ברית' אמאן תרמיה, אלא ודאי איכא למימר דבין לרבנן בין לר' אלעזר כיון שנאסרה בשעת זיקה נאסרה עולמית, ואמרינן דודאי אשכחן לר' אלעזר דאסר אף בהא, וכיון שכן נוקי בריית' כוותי', ולעולם רבנן דפ' ב"ש [ק"ט ע"א] פליגי עליה בהא כדפליגי בההיא דפ' ב"ש. ושמואל מתרץ לטעמיה דלא פליגי רבנן אלא בההיא, אבל בהא מודו לה. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מא:</h2>
מצריכה כרוז לכהונה. פי' לכתחלה אין מורידי' אותה לידי כך, דדילמ' איכא מאן דהוי בחליצה ולא שמע בהכרזה ואמרי קא שרו חלוצה לכהונה, מיהו בדיעבד ודאי לא חיישינן להא ושרי' לה, וכדתנן במתני' [ל"ה ע"ב] בזמן שהולד של קיימ' לא פסלה מן הכהונה, וספרי' דגרסי' נמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה וקא מפסיד לה לתרומה, לית'. הרשב"א ז"ל.
ארוסה גרושה מאי איכא למימר. מארוסה לחודה הוה מצי למפרך, אלא אגב דנקט נשואה גרושה נקט נמי ארוסה גרושה. הרא"ש ז"ל.
ארוסה גרושה מאי איכא למימר. קשי' לי, דהא לאקשויי עליה דר' יוחנן קא אתיא הכא, והאי קושיא אפי' לר"ל נמי אית', וי"ל דמעיקר' אקשי' לר' יוחנן בלחוד, דאלו לר"ל גזרה היא דגזרי' ארוסה גרושה אטו נשואה, דכיון דאפש' דאתי לידי אסורא דאורייתא בנשואה גזרי', אבל לר' יוח' דלא נגע בדאוריית' כלל לא שייך למגזר בה אי לאו דבדידה איכ' טעמ'. ופריק אלא משו' דר' יוסי, כלו' אלא כולה מתני' משו' כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה היא, והילכך נשואה דאינה עולה ליבום דדילמא [נגע] באסור אשת אח לחליצה נמי אינה עולה, וארוסה נמי גזרה אטו נשואה דלכ"ע כיוון דאפשר למנגע באיסור דאורית' גזרי'. ואפשר דהאי פרוקא נמי לר' יוח' בלחו' הוא דאיצטריך, הא לר"ל לא צריך כלל, דבן אין לו עיין עליו בין ליבום בין לחליצה משמ', ולנמצאת שאינה מעוברת נמי לא צריך ליה לר"ל, אלא טע' משו' גזרה היא, אבל לר' יוחנן אצטרי' להאי טעמא. והא דא"ל ר' יוסי לההוא גברא אם לא יחפוץ האיש, ולא קאמ' ליה משו' דכתיב ובן אין לו ושמא תמצא מעוברת וכדריש לקיש, משו' דההוא גברא לאו חבר הוה, ובן אין לו עיין עליו לא משמ' להו לאינשי אלא לבסוף כר' יוחנן, הילכך אוקמי' במילת' בעלמ' וקרא עליו אם לא יחפוץ כפשטיה דקרא הוא, כן נ"ל. ומי' אכתי קשיא לי, דאי לר' יוח', מאי קאמ' משום שאינה עולה ליבום אינה לחליצה, א"כ אפי' עבר וחלץ לא תהא חליצה, ואלו לר' יוחנן אפי' בהחולץ למעוברת קאמ' דשמה חליצה. ואיכא למימר דהתם בדיעבד ודבר תורה, והכא מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמא, ותדע לך מדאמרי' בסמוך אלו יבא אליהו ויאמ' האי לא מעברא מי משגחי' ביה, ואלו בריש פרקי' [לעיל ל"ה ע"ב] אמרי' אם יבא אליהו ויאמר האי דמעברא מפילי מפלה בת חליצה ויבום היא, אלא דהתם לדבר תורה ודיעבד, והכא מדרבנן ולכתחלה. ואכתי קש' לי, אם אית' דלכתחלה מודה ר' יוח', מאי קא דייק לעיל בריש פרקי' [ל"ו ע"א] כר"ל, מהא דתנן מי שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך הרי זו לא תחלוץ ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה, ואמאי תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט', ומאי קושי' שאני הת' דלכתחלה, וי"ל דהיינו הא דקא דחי ליה התם בר מינה דההיא דהת' היינו טע' שמא יהא ולד של קיימ' ונמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה, כנ"ל, הרשב"א ז"ל. והרמב"ן ז"ל פי', לר' יוח' אצטרי' האי טעמ' למפלת ולשאינה מעוברת, ולר"ל למפלת לא צריך, דבן אין לו עיין עליו ליבום ולחליצה משמ', אלא כי אצטריך לנמצאת שאינה מעוברת, ומדרבנן בעלמ' הוא, זה נ"ל. ובתו' מפרשי' ענין אחר. ע"כ.
הא דמותיב רב חנניא הספקו' חולצו' ולא מתייבמות, איכ' למידק, אדמותיב מברית' לותביה ממתני' דבפ' כיצד [לעיל כ"ג ע"ב] דקת' לה בהדיא, תירץ הראב"ד ז"ל דאגב ארחי' בעי לפרושי לברית', הרשב"א ז"ל. ומההיא דספק קדושין וספק גרושין דלעיל [ל' ע"ב] הוה מצי למפרך, ורבי' מאיר תירץ דלא אלימ' למיפרך מינה, דאיכא למימ' התם נולד הספק בערוה ואיכא למימ' שמתה הערוה אחר מיתת בעלה, ואין הדבר יכול להתברר היטב כי לא ידענו מי היה שם שנשאל את פיו אבל הכא שאותה שנולד בה ספק היא לפנינו יכול להתברר הדבר יותר ע"י שנשאל את פיה ומי ומי העומדי' שם. הרא"ש ז"ל.
אילימא ספק קדושי', תו' וכו' ובספק גירושין הוה מצי לאוקומה, ורבי' מאיר תירץ דאי בספק גירושין לתני הספיקה חולצת ולא מתיבמת, כדקת' בתוספתא [פ"ב ה"ד] החרשת והשוטה מתייבמת ולא חולצת, אסור מצוה ואסור קדוש' וכו', עקרה וזקנה וכו', וכולהו קתני בלשו' יחיד. ובתר הכי קתני הספקו', ומדלא קתני בלשו' יחיד דומיא דהני ש"מ דמיירי בכי האי גוונא דאיכ' תרי ספקו', והיינו כגון שקדש א' מב' אחיו', ומעקרא נמי כי קאמ' אילימ' ספק קדושי' ה"פ ותוקמה כגון שקדש אחיו א' מב' נכריות ואין ידוע איזו קדש. הרא"ש ז"ל.
אם יבא אליהו וכו' מי משגחי' וכו'. כת' רש"י וכל הנך דאמרי רבנן חולצות וכו' התם משו' דלא אפש' הוא וכו', וכיון דבת יבום הוא מדאוריית' תחלוץ, אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ע"כ. והאי דלא משני הכי בקדש א' מב' אחיות, משו' דאי בשהוכרו ולבסוף נתערבו דילמא אי משהי' לה רמו סהדי אנפשייהו ומדכרי, ואפי' תמצא לומר דבאו' אחת מכם מקודשת לי קא מיירי, וכדאביי דאמ' [קידושין נ"א ע"א] קדושי' שאין מסורי' לביאה הוו קדושי', דליכא לברורא, מ"מ ניח' ליה טפי לשנויי בקושט' דהאי בת יבום היא אלא דאנן הוא דלא ידעי' מאן ניהו, דנפק' מינה דאפי' הוכרו ואיכ' עדי' במדינת הים דידעי מאן ניהי לא משהי' לה כלל עד דאתו עדי', דבת חליצה וייבום היא. הרשב"א ז"ל.
עמד בדין וברח ניזונת משל יבם. פרש"י ז"ל משו' דקנסי' לה. והרמב"ן ז"ל פי' משו' דהויא לה כארוסה שהגיע זמנה לינשא ולא נשאת שאוכלת משל ארוס, וכן נר' מדברי הראב"ד ז"ל שפי' בפ' דיני גזרות, אינה אוכלת משל בעלה ולא משל יבם, דהויא לה כארוסה דיבם, אבל כאן פי' כדברי רש"י ז"ל, וגרסי' בירוש' בכתו' בפרק אע"פ [פ"ה ה"ד] חלה כמי שברח דמי הלך למדינת הים כמי שברח דמי, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל, דחלה אמאי קנסי' ליה, ודוק' בשעמד בדין וחלה, אבל אם חלה תחלה לא, דלא עדיפ' מארוסה שהגיע זמנה לינשא וחלה הבעל מעקרא דאינו מעלה לה מזונות, כדאית' בריש פרקי' [קמא] דכתובו' [ב' ע"ב], דאסיקנא דכל אנסה לא אכלה, והלך למדינת הים נמי לאחר שעמד בדין קאמ'. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מב.</h2>
מ"ש מגט דרב אמ' משע' נתינה. תו' וכו' ה"ה גבי חליצה סבורי' ששתיהן וכו', אע"פ שאין הנדון דומה לראיה דהא לכתחלה אין חולצי' תוך ג' חדשי', ואם במקרה אירע כך אין לחוש כ"כ כמו בגט שמגרשה בכל עת אע"פ שהיום בא עליה, מ"מ מדמה להו תלמודא משום שהחמירו בהבחנה הרבה. הרא"ש ז"ל.
אלא תמתין חדש א' ותנשא וכו', ופריק א"נ לתמניא ילדה וכו'. כת' רש"י ז"ל דה"ה דמצי לתרוצי א"נ לשבעה ילדה איכ' למימ' בר ט' לקמ' הוא ומעיקרא חדש א' איעברה קודם מיתתו, אלא הואיל ותריץ מילתא בחדא דאכתי איכא ספיקא סגי ליה בהכי. והרמב"ן ז"ל כת' דלהכי לא תריץ לה הכי, משום דמתני' מילת' פסיקת' קתני, ואפי' לא עמדה אצל ראשון אלא חד יומא, דליכ' למימ' מעיקר' חדש א' איעבר, אפ"ה לא תנשא עד שיעברו עליה ג' חדשים דא"נ לתמני ילדה איכא למימר בר בתרא הוא דאישתהויי אשתהי ואיעברה.
אלא סתם מעוברת למניקה קיימ'. והאי דלא פריש לעיל טעמ' דג' חדשי' מהאי טעמ' דדילמא נמצאת מעוברת וסתם מעוברת למניקה קיימ', איכ' למימ' משו' דכולי האי לא גזרי' בספק מעוברת אלא משום טעמ' דעדיף מהאי. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
<h2>דף מב:</h2>
סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. פרש"י ז"ל, שהרי מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בצדו. ואיכא למידק דהכא קרינן סתם ואח"כ מחלוקת משום מחלוקתו של ר' יהודה במן הצד. והת' בריש מס' ביצה [ב' ע"א] אמרי' וכו' כמו שכתו' בתו'. יש מתרצי' דסתמא ממש לא הוי למרמא מינה לר' יוח' דאמ' הלכה כסתם משנה, אלא דהוה ליה כרבי' אצל יחיד כיון שנשנית סתם בלשו' רבי', וכדאמרי' בפ' כסוי הדם [חולין פ"ה ע"א] ראה ר' דבריו של ר"מ בכסוי הדם ושנאו בלשו' חכמי', וכיון שכן כי פסיק הכא ר' יוח' כר' יהודה, ליכא למירמי עלי' מדידיה דפסק כסתם משנה, דלאו סתם גמור הוא, והוה ליה כאלו פסק הלכה כיחיד במקום רבים. והא דאקשי' הכא מכלל דיחידאה פליג עליה, לאו למימרא דאי פליגי עליה רבי' דלא פסקי' כיחיד, אלא משום דלאו אורחיהו למשבקי להו לרבים ולמפסק כיחיד, אי לאו דאיכא טעמ' דמוכח, הרשב"א ז"ל היינו תו', והרמב"ן ז"ל. ועו' תירץ הרמב"ן ז"ל דהא דאמרי' סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם, לאו למימרא דבשום מקום אין הלכ' כסתם, אלא כלפי שאמ' מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם כלומר שכן הלכ' לעולם, ועוד דפסקי אמוראי דלא כותיה בהדי', קאמ' בתר הכי דסתם ואח"כ מחלוקת אין אומרים הל' כסתם לעולם אלא פעמי' כך ופעמי' כך. ועוד כתב ז"ל גרסי' בירוש' בפ"ק דמגילה [ה"ד, וכאן פ"ד הי"א] בהא מילתא (למאי) [למה] הוא (דומה) [מורה] לה כיחידאה, ר' שמואל בר אויא בשם רב הדא דתימר כשאין מחלוקת אצל סתם אבל אם יש מחלוקת אצל סתם לא בדא הלכה כסתם, ר' יוסי בר בון בשם רב אחא הדא דתימ' ביחיד אצל יחיד אבל יחיד אצל חכמי' לא בדא הלכה כסתם. פי' אם שנה רבי סתם ואח"כ מחלוקת יחיד אצל יחיד הל' כסתם, אבל שנה ליחיד סתם ומחלוקת בלשו' חכמי', בין באותה משנה בין במשנה אחרת, אין הלכה כאותו סתם אלא כדברי רבים. וי"מ דהינו טע' דקרי למתני' סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם, משו' דר' יהודה ור' יוסי פליגי את"ק ורבים נינהו. ולאו מילת' היא עכ"ל. תו' וכו' אין לנו לומ' שחזר בו מן (הפסו') [הפסק] עד שנראה בפירוש שחזר בו, כגון סתם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכת', אבל בתרי מסכתי תלינן שהסתם היתה אחרונה. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף מג.</h2>
ה"ג רש"י ז"ל מה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס. ופי' לכבס, כבוס בעלמא שאינו גיהוץ, שאין שלשים של אבל אסורי' אלא בכלי' לבנים חדשי' מגוהצי', ולא אסרו עליו כבוס אלא בתוך שבעה לבד. אבל גירס' הגאונים ז"ל מקום שאסור לספר ולכבס [מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס] אינו דין שמותר לארס. וכן היא במ"ק בהלכו' הרי"ף ז"ל. ופי' שלשים של אבל שמותר לאשה לספר ולכבס אינו דין שמותר לה לארס. וכן כת' כאן ר"ח ז"ל. ועו' כתב רבי' ז"ל בהלכו', וש"מ שאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. והקש' עליו הרמב"ן ז"ל א"כ מאי ק"ו, לעולם אימא לך ל' של אבל חמורין משבת של ט' באב. ואע"פ שבזה מותר לארס בזה אסור, וספור וכבוס דאשה לאו משו' קולא וחומרא הוא, אלא התם היינו טע' דשארי' לה לאשה לספר ולכבס לאחר שבעה משו' דמנוולא, ובתוך ז' דליכ' נוול אסירא, וגבי ט' באב דלא מתסרי בכבוס אלא אותה שבת, אשה נמי אסירא דליכא ניוול, הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב, במקום שאסור לכבס גרש"י ז"ל ולא גריס לספר דהא אמרי' (במ' קידושי') [במו"ק ירושלמי פ"ג ה"ה] לגיהוץ ולתספורת ל' יום. והר' יעקב מאורליניש היה מפרש דאשה מותרת לספר, ומביא ראיה מהלכות גדולות שכתו' בהן ואשה מותרת בנטילת שער. ועו' הוה מצי למימ' דהכא אליב' דר' יוסי דאמ' תספורת שרי באבל כמו שכתו' בה"ג כמו שאסור לגלח במועד כך אסור לגלח בימי אבלו דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר. ומיהו לא זה ולא זה נר' דדילמא אי שרי באבל שרי נמי בט' באב. ועו' דנטילת שער דאשה היינו ע"י קפול סיד דספור לא שייך לאשה אלא מגדלת שער כלילית וגם ר' יוסי לא שרי תספורת וזהו הלשו' שכתו' בבה"ג כשם שאסור לגלח במועד כך אסור לגלח בימי אבלו ד"ר יהודה ור' יוסי מתיר, ובכל ל' יום אסור בתספורת א' ראשו וא' זקנו וא' כל שער שבו, וכשם שאסור ליטול צפורנים [במועד], כך אסור (במועד) ליטול צפרנים בימי אבלו דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר, והאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז', נמצאת דתספורת ראשו וזקנו דברי הכל אסור, ונטילת שער לאשה ד"ה מותר, והא דפליגי בגלוח נר' דבגלוח כל הראש איירי ולא בתספורת בהא שרי ר' יוסי דאינו עושה ליפות. ומ"מ בשמעתי' לא גרסי' לספר דגלוח כל הראש לא מקרי ספור. ורשב"ם היה אומר דמיירי בתכפוהו אבליו, דאמרי' [מו"ק י"ז ע"ב] הכביד שערו מקל בתער. וגם זה לא נר' דהאי לא מקרי ספור, ועוד בט' באב שרי בתכפוהו אבליו. כל זה לשונו.
<h2>דף מג:</h2>
אי הכי היינו ר' יהודה. קש' לי דאכתי איכא טובא בין ר' יוסי לר' יהודה, דר' יוסי קתני חוץ מן האלמנה, ור' יהודה קתני אפי' אלמנה. (א"כ) [איכא למימר] ולטעמיך והא ר' יהודה נמי אמ' [מ"א ע"א] חוץ מארוסה שביהודה שלבו גס בה, אלא מיהו בחוץ וחוץ סבירא להו כהדדי דטעמ' דמסתבר הוא, דאי לאו הכי הוה מקשי' ולית ליה לר' יוסי ארוסה שביהודה וכו' והא איכא למיחש, והכי נמי לר' יהודה איכא לאקשויי וכי לית ליה לר' יהודה מפני האיבול וכו'. ר"ג ז"ל, וכן דקדק רש"י ז"ל.
הא דאמ' רב אשי שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה ושאני בין אבילות דרבי' לאבלות דיחיד, פרש"י ז"ל ט' באב אבלות ישנה ואבלות הרבים הילכך קילא. (וקי') [וקשיא] לן דמ"מ קושי' דרב חסדא לא אפריק', דאנן ק"ו מכיבוס לאירוס קאמרי', ואכתי איתיה לק"ו, ומה במקום אבלות ישנה שאסור לכבס התירו לארס, אבלות חדשה שמותר לכבס אינו דין שמותר לארס, ועו' קש' לישנ' דגמ' דלא הל"ל תרי זמני שאני שאני, אלא שאני בין אבלות ישנה ואבילות דרבים לאבלות חדשה ויחיד. אלא ודאי תרתי אמ' וה"פ אבלות ישנה קילא ליה ולפי' הוצרכו להחמיר עליו לאסור את הכבוס, אבל באבילות חדשה דחמירא ליה לא הוצרכו להחמיר עליו כן, ושאני בין אבילו' דיחיד לאבלו' דרבים לומ', שהאירוסין אע"פ שאין בהם שמחה בלא סעודה, מ"מ החמירו ואסרום באבלות דיחיד, גזרה שמא יעשה בה סעודה או שמא יכנוס, אבל אבלות דרבי' אין לחוש לכך, שאם הוא יקל לא יקלו האחרי' באבלותם משו' שמחתו של זה, וכיוצא בדבר אמרו בריש פ"ק דכתובו' [ד' ע"ב] כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה, כלומר באבלות דידיה גזרי' שמא יתגבר עליו יצרו ואין היא מונעתו, אבל באבלות דידה לא גזרי', שאע"פ שיצרו מתגבר עליו ויקל היא מונעתו, דאבילות[ה] חמיר' לה. ומהא דרב אשי משמ', דארוסי' גרידי בלא סעודה אין אסורי' כלל, ואפי' בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה. ובירושל' בריש פ"ק דכתובו' [ה"א] גרס' ר' בא בר כהן אמ' קמי ר' יוסא בר אחא בשם ר' יעקב בר אידי אסור ליארס אשה בערב שבת, הדא דתימ' שלא לעשות סעודה הא לארס יארס, שמואל אמ' אפי' בט' באב שלא יקדמנו אחר בתפלה, מחלפ' שטתיה דשמואל תמן הוא אומ' [תהלים ס"ח] אלהים מושיב יחידים ביתה, במאזנים לעלות המה מהבל יחד [שם ס"ב], וכן הוא אומר הכין אלא שלא יקדמנו אחר בתפלה אפי' כן לא קיימ', ע"כ בירוש'. אבל באבלות חדשה, כל הנשים לא יתארסו עד צ' יום, חוץ מיום שמת בו בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו, כדאיפסיק' הלכתא לעיל, אבל באבלות דעלמא כגון לשאר קרובי' בין באיש בין באשה, כל ל' יום אסורי' בארוסי', גזרה שמא יעשה סעודה או יכנוס. והא דתנא בפ' ואלו מגלחי' [מו"ק כ"ג ע"א] ל' יום לנשואין, דמשמ' הא לאירוסין לא, איכא למימ' דהתם לרבותא נקט נשואין, דסד"א כיון דמקיים מצוה לשתרי קמ"ל דלא, וה"ה לאירוסין. וכענין שאמ' שם בגמ' (י"ח ע"ב) [גבי] ואלו כותבי' במועד, אין נושאי' נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה הוא לו, הא לארס שרי, לא מבעיא קאמ' לא מבעיא לארס דלא קא עביד מצוה אלא אפי' לישא דקא עביד מצוה אסור. א"נ איכא למימ' דמשו' סיפא נקט נשואי', דקתני סיפא [שם כ"ג ע"א] מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה ג' רגלים, דדוק' לישא אבל לארס שרי, נקט נמי רישא נישואין א"נ ההיא ר' יהודה היא דלית ליה [שלשים] לאירוסין, דאיהו איירי עלה התם, אבל אנן כר' יוסי קי' לן. כל זה לשון הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
ד' אחי' נשואין ד' נשים ומתו וכו'. איכא למידק אמאי תנייה הכא, לעיל בפ' ד' אחי' ה"ל למתנייה, ועו' מה ענין זה גבי מי שהיה נשוי ב' נשים וכו'. איכ' למימ' דדין מי שהיה נשוי וכו' אצטרי' למתני הכא דאיירי בדיני חליצה, ותנא גבי ד' אחי' לאשמועי' כי היכי דחליצה א' פוטרת הרבה יבמות כשהם מבית א', כך יבם א' יכול ליבם הרבה יבמות. וק' א"כ ליתני מי שהיה נשוי ברישא דהאי דינא הוא עיקר בפרקי', י"ל דתנייה סופא משו' דלהוי סמיך להיתה א' כשרה וא' פסולה דעלה קאי כנ"ל.
<h2>דף מד.</h2>
ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא. כך הגירס' במקצת ספרי'. ופריק, אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. ורבותי' בעלי התוס' ז"ל מחקוה לגרס' זו, משו' דמבית א' הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים נפק' לן דבחליצה דחד' מפטר' לשוק כולא ביתא. ועוד דא"כ צרה לא קיימ' אלא בלאו דומי' דחלוצה עצמה, ותקשי ליה לר"ל דמחייב על צרה כרת. והרמב"ן ז"ל תירץ ליישב גירס' הספרים, דקס"ד דכי אמ' רחמנא בית א' הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים, לאו למפטרה כולה בית' בחליצה דחדא קאמ', משו' דקש' ליה היאך חליצה של זו פוטרת צרתה, מה שאין כן בגט שאין אשה יוצאה לשוק בגרושי חבירתה, אלא לומ' לך דכשאינו אלא בית א' תלוי ברצונו אם ליבם אם לחלוץ שמא לא תמצא חן בעיניו, אבל כשיש שם ב' בתי' על כרחו ייבם א' מהן אי זו שירצה, הילכך יחלוץ לחדא ומייבם לחדא, ומיעטי' מכיון שלא בנה שוב לא יבנה, ולאו למימ' דלר"ל ליכא בצרת חלוצה אלא משום לא יבנה, אלא דודאי אפי' לר"ל מיעוטא הוא שלא יבנה אחר שלא בנה, וכיון שכן מוקמינן לה(א) [א]דינא כאלו לא הותרה ליבום, והויא לה אשת אח שלא במקום מצוה, אבל חלוצה מקום מצוה היא ודאי, ופרח מינה איסו' אשת אח לגמרי מסברא, כיון שעלתה עמו לחלוץ או לייבם. וא"נ י"ל דהשתא מפרש ואזיל הוא, אבל(ו) כיון (דאסיר) [דמסיק] כל העולה ליבום וכו' תו לא צריכן להך דרש', דכיון שאין שתיהן מתייבמו' א' פוטרת חברתה אפי' מחליצה בין בייבום בין בחליצה דידה, והדר מייתר קרא דכיון שלא בנה לחלוצה וצרה לר"ל כדקיימא קיימ'. וכן נר' ממה שכתו' בהלכו' רי"ף ז"ל דגרס', ונחלוץ לחדא וניבם לחדא אמ' קרא אם לא יחפוץ וכו' כל העולה ליבום וכו'. ומיהו נראה שר"ח ז"ל גורס כגרסתן של רבותי' בעלי התו', ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמ' קרא אם לא יחפוץ וכו' ומקצת ספרי' יש דגרסי ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, וכן הוא בהלכות הרי"ף ז"ל ובפר"ח ז"ל. ואי קשי' לן דאנן מדאורית' קאמרי' והא דרבנן היא. י"ל דה"ק וכ"ת (בה) [נהי] דמדאוריתא אינה עולה לחליצה, מדרבנן מיהא תעלה, כדי שלא יאמרו דיבמה יוצאה בלא כלום, ופריק אדרבא אם ייבם ויחלוץ יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ. ולישנא (קיימ') [קייטא] הוא, דהוה ליה לאקשויי כדאקשי' לעיל [ל"ב ע"א] ויאמרו, ויתרץ גזירה דילמא חליץ והדר מייבם וקאי עלה בלא יבנה כדאמרי' לעיל, אלא משום דאקשינן לה לעיל ופרקי' לה סמכי' עלה הכא, ואתי ליבומי בתר חליצה. כל זה לשון הרשב"א ז"ל.
יבמתו יבמתו רבה. קשי' לי דהא אפיקתי' לעיל פ' כיצד [כ' ע"א] לאלמנה מן הנשואי' לכהן גדול שעולה (בחליצה) [לחליצה] אע"פ שאינה עולה לייבום, ונ"ל דיבמתו יבמתו תרוייהו אייתרו להו, דהוה מצי למכתב יבמה יבא עליה והיה אם לא יחפוץ האיש לקחתה ועלתה השערה, כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
אמר רב יוסף כאן שנה ר' לא ישפוך. פי' רב יוסף מוקי למתני' בכשרה כשרה לעלמ' ופסולה לעלמא, אבל שתיהן כשרו' לו, כדאמרי' בפ"ק דמכלתי' [י"א ע"ב], והיינו דיליף רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו. אבל למאן דבעי לאוקומ' התם בכשרה כשרה ליה ופסולה ליה לא מצי למילף מינה מידי, דדילמא ה"ק כשהוא מייבם על כרחו מייבם הכשרה ולא הפסולה, אבל כשהוא חולץ יכול לחלוץ אפי' לפסולה. ולמאן דמוקי לה בפסולה ליה תקשי לן היכי מיפטר[א] כשרה בחליצת הפסולה, והא קי"ל [לעיל כ"ז ע"א] דחליצה מעולה בעי' למפטר צרתה. וי"מ אפי' בפסולה ליה ואפי' הכי דייק מינה לא ישפוך אדם מי בורו, משום דמשמ' ליה דמתני' דוק', כלו' אם הוא חולץ על כרחו חולץ את הפסולה ולא את הכשרה כדי שלא ישפוך מי בורו וכו'. ואי קשי' לך האי דקי"ל דאין חליצה פסולה פוטרת את המעולה, ה"מ בפסול זיקה. א"נ בשפסל זיקתו בגט או במאמ', אבל בשאר פסולי' לא, וכן דע' הרב בעל ההלכו' ז"ל. הרשב"א ז"ל.
אא"ב איירי בה היינו דקת' (מותר) [מודים] בנושא קרובת גרושתו. כלו' אי איירי בה ר"ע, היינו דקתני מודי' חכמים, כדי שלא תאמ' דרבנן אכולהו פליגי ולית להו הולד ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד כר' יהושע [לקמן מ"ט ע"א], אלא א"א לא איירי בה, פשי' אם חלקו בחייבי לאוין יחלוקו בחייבי כריתות. ואי קשי' לך ור"ע אמאי איירי בחייבי כריתו' כלל, השת' מחייבי לאוין ממזר מחייבי כריתות איצטריכי' למימ'. איכא למימר דרע"ק ה"ק המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו כנושא קרובת גרושתו, כלומר חייבי לאוין כחייבי כריתות. ודחי' דילמא לא איירי בה, ואפ"ה אצטרי' למתני מודי' חכמי', דלא תימ' דכר' יהושע ס"ל דאמ' אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד, קמ"ל דאפי' מחייבי כריתות. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
<h2>דף מד:</h2>
היא כשרה וכו'. לתרומה איירי כדמסיק, דלכהן אסיר' דגרוש' היא. ור"ח ז"ל פי' דקאי אקרובת חלוצתו וכו' לחודה, אבל מחזיר גרושתו מתחללת לתרומה אפי' לרבנן דאמרי בנה כשר. ולא נהי' דלקמן בפ' [אלמנה (ס"ט ע"א)] מוכח בהדיא דכשרה לתרומה, דפרי' ואימ' נבעלה לפסו' לה מחזיר גרושתו, ומשני זר אצלה מעיקרא בעינן. ורבי' מאיר מיישב פי' ר"ח ז"ל דודאי היא פסולה אפי' מתרומה משום דטומאה כתי' בה דכתי' [דברים כ"ד] לא יוכל בעלה הראשון וכו' עד אחרי אשר הוטמאה, ואפילו למאן דמוקי לה בסוטה [לעיל י"א ע"ב] מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואפי' למ"ד כיון דאיעקר איעקר ה"מ לפטור צרתה אבל היא גופ' פשיטא דאהני בה לשו' טומאה קצת לאוסרה בתרומה, כי היכי דמפלגינן לעיל בפ"ק [שם] לענין ייבום דאיהי חולצת וצרתה או חולצת או מתייבמת, דלדידה אהני ק"ו אבל לא אלים ק"ו למדחי צרה, והא דפריך לקמן ואימ' במחזיר גרושתו, היינו שתהיה באזהרת לאו בתרומה מקרא דכי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשי' לא תאכל. ומשני לאו זר מעיקרא אצלה הוא וליכא לאו, ומי' לעולם אסיר' בתרומה מהאי קרא מדאפקי' בלשון טומאה דהא סוטה נפק' לן נמי דמיפסלה בתרומה מלשו' ונטמאה. הרא"ש ז"ל.
היא תועבה ואין צרתה תועבה. תימ' היכי דריש [ר"ע] האי קרא וכו' כמו שכת' בתו'. ומורי ה"ר יחיאל הלוי תירץ דמוקי היא תועבה בסוטה שנסתרה כדאמרי' לקמ' [מ"ט ע"ב] הכל מודי' בבא על הסוטה שאין הולד ממזר. הרא"ש ז"ל.
שכן היא עצמה מתחללת. פרש"י ז"ל דכתי' ולא יחלל זרעו ולא כתי' ולא יחל, ומשמ' ב' חלולי' א' לה וא' לזרעו. ולעיל בשלהי פ"ק [ט"ו ע"ב] פי' דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו. ונ"ל דתרוייהו חדא הוא דמ[ד]כתב רחמנא ולא יחלל זרעו משמ' ב' חלולי' א' לזרעו והאחר אינו ידוע למי, כת' בעמיו לאשמועי' שאותו החילול האחר הוא באשתו דהיינו עמיו.
כיון דבא עליה עשאה זונה. תו' וכו' לאו דזונה איצטרי' לזונה מגוי ועבד (וכו'). ומי' קשה תינח לרבנן אלא לר' עקיב' כולהו מיפסלי מלאיש זר, וי"ל דמשו' גיורת ומשוחררת אצטריך וכו'. ומי' קא קשי דמשמ' בכל דוכת', דשם זונה גורם לפסלה לתרומה, ואנן מכי תהיה לאיש זר פסלי' לה ולא משו' שם זנות גורם לפסלה. וי"ל דאי לאו דאשכחנ' דאסר רחמ' זונה לכהן לא היו חייבי כריתו' אע"ג דחמירי בכלל איש זר, כיון דלא הוו זרים מעיקרא וכו', כמו שכתו' בתוס' הרא"ש ז"ל.
מאן מודי' שמעון התימני. אבל לר' יהושע אפי' פגום לא הוי, כדאמרי' בהדיא לעיל בשילהי פ"ק [ט"ו ע"ב], שאלו את ר' יהושע צרת הבת מאי היא, ואסיק' דתרתי בעו מיניה, צרות [מאי] אם תמצא לומר כב"ה [בני צרות דב"ה] לב"ש מהו, למאי נפק' מינה למיפשט ולד מחזי' גרושתו לב"ה, מי אמרי' ק"ו מאלמנה לכה"ג, ופשיט להו בני צרות מעידני לכם, ועו' דבהדיא אמ' להו לבני אלכסנדריאה, בת משולחת כשרה לכהונה, היא תועבה ואין בניה תועבי'. ואיתא בנדה בשלהי תינוקת [ס"ט ע"ב]. דלר' יהושע ודאי ק"ו אית ליה כדאי' בסמו', דאמרי' הכל מודין בחייבי כריתו' שהולד פגום, מאן מודי' ר' יהושע ק"ו מאלמנה לכ"ג, אלא דהכא מיעטי' רחמ' מדכתי' היא, ומשמ' ליה לר' יהושע דהיא מיעוט' בין לצרו' בין לבני'. והיינו דאמ' להו הת' לבני אלכסנדריא היא תועבה ואין בניה תועבי', ולא אמ' להו לית לי(ה) ק"ו, אע"ג דאינהו בהדי' אמרי ליה מי אמרי' ק"ו מאלמנה. וטעמ' כדאמרן, דאי אמר להו ק"ו לית לי(ה), הא ודאי אית ליה, אלא דהכא לית ליה משו' מיעוט' דהיא, והילכך קא פשיט להו ממקום שבא עיקרו של הכשר כנ"ל, אע"פ שראיתי למקצת מרבותי שכתבו בענין אחר, הרשב"א ז"ל.
והרמב"ן ז"ל כת' דלר' יהושע משמ' ליה מיעוט' דהיא בין לצרה בין לבניה. ולר' יוחנן בן נורי דאמ' בפ"ק דמכלתי' [י"ד ע"ב] אם כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש, מק"ו מאלמנה לא משמע ליה מיעוטא אלא לצרה אבל בניה תועבין, ואם משו' פירכא דשכן היא עצמה מתחללת [ס"ל נמי שאף זו מתחללת] דלית לה הא דאיתמר בפ' אלמנה לכ"ג [לקמן ס"ט ע"א], לאיש זר מי שזר אצלה מעיקר' לאפוקי מחזיר גרושתו וכן יבמה לשוק, אלא כל שזר אצלה אפי' בסוף מחללה, מ"מ איכ' אתמהה בהך סוגיין, היכי לא אקשי' לרב יוסף מדר' יהושע ולא מסייעי' ליה מדר' יוחנן בן נורי. ונר' שהוולד פגום דקאמ' ר' יוחנן ב"נ, מזוהם קאמ', משו' לעז שהוא מטפה אסור', אבל לא שיהא פגום לכהונה ממש. ומשו"ה לא מייתי' ליה הכא בשמעתי', ודר' יהושע לא מייתי' הכא, משו' דמיקל, ולדידי' לא קאמרי'. והא דמקשי' הכא מהך ברית' דקתני וחכמי' אומ' הוולד כשר, בדין הוא דלוקמה כר' יהושע, אלא משום דרבנן דפליגי עליה דר' עקי' במתני' שמעון התימני הוא, ואינון נמי רבנן דברית', וההיא דאמ' להו ר' יהושע לאנשי אלכסנדריא משום היא, מילת' בעלמ' אוקמינהו, ולא אמ' להו ק"ו ליתי', משו' (דגזרי' ניוהו) [דבורים נינהו] וזר אצלה מעיקר' לא משמע להו, ומיהו עיקר טעמי' לדידיה משו' פירכא דק"ו, והכי משמ' בפ"ק דמסכתי' [לעיל ט"ו ע"ב] דקאמרי לר' יהושע או דילמ' איכא למפרך מה לאלמנה וכו', ועלה קאמ' בני צרות מעידני לכם. ע"כ.
מאן הכל מודים שמעון התימני. ודוק' שמעון התימני, אבל ר' יהושע לא, דלא עדיפי ליה גוי ועבד מחייבי כריתות, ובהדי' פליג ר' יהושע במתני' בחייבי כריתות ואמ' אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד. ומי' אכתי הוה אפשר למימר דאפי' ר' יהושע מודה בה, דשאני חייבי כריתות דתפשי בהו קדושי' בעלמ', אבל גוי ועבד לא. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מה.</h2>
הא דאמרי' אבל הני דלא תפסי בה קדושי' כחייבי כריתו' דמו. עבד משו' דכתי' [בראשית כ"ב] עם החמו' כדאית' בקדושין [ס"ח ע"א], וגוי נמי ליתיה בקדושי', כן פרש"י ז"ל. ולא פי' כאן טע' לגוי, ובפ' אלמנה לכ"ג [לקמן ס"ח ע"ב] פי' ז"ל, מדכתי' [ויקרא כ'] אשת רעהו, פרט לאשת אחרי'. וא"ת דילמ' בנשי' דידהו דלא תפשי בהו קדושין, ההיא לא צריכא האי קרא, דהא נפק' לן מדוכת' אחריתי כדאי' בקדושין [ס"ח ע"ב], מואחר כן תבא אליה. ועו' אם אית' דבישראלית תפסי ליה בה קדושי', בגויה דכ[ו]תי' אמאי אין תופסין לו בה. ובשאלתות דרב אחא ז"ל [שאילתא כ"ה] מפיק לה מדאמרי' במ' סנהדרי' [נ"ז ע"ב], בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם, וכיון דלדידהו לית להו אלא קדושי ביאה, גבי בת ישראל אפי' [ביאה] נמי לא, דמקשי' הוויות להדדי, ומאן דלא קני בכספא לא קני בביאה. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
וכולהו אימוראי דמכשרי מודו דהולד פגום לכהונה, כת' הרמב"ן ז"ל, דכיון דגמר ק"ו מאלמנה, כאלמנה, מה אלמנה בנה חלל ואם בא על כהנת לוייה וישראלית בתו פסולה לכהונה, אף זה כן. ורש"י ז"ל שאמ' בנקבה, לאו דוק' נקט לה, ואינו נראה כן מדברי רש"י ז"ל, אלא בהדיא קא פריש, דא"א אלא בנקבה. ובנה דקאמ' משו' בתה נקט ליה, ובירוש' מפורש כן אם ילדה בת פסולה לכהונה, דגרסי' התם [פ"ד הט"ו], אע"ג דר' (יהודה) [יהושע] אמ' הבא על אחותו הולד כשר מודה שאם היתה נקבה שהיא פסולה לכהונה, אע"ג דר' שמעון בן יוחאי אמ' משו' ר' שמעון גוי ועבד שבאו על בת ישר' הולד כשר מודה שאם היתה נקבה שהיא פסולה מן הכהונה (ע"כ) אע"ג דרב אמ' גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר מודה שאם היתה נקבה שפסולה מן הכהונה [ע"כ]. וכן נ"ל ראיה מדאמרי' לקמן [בע"ב], עבדי' דר' חייא אטבלה לההיא גויה וכו' אמ' רב (אשי) [יוסף] יכילנא לאכשורי בה ובברת' וכו'. ואם אית' דמאן דפסיל אפי' בבנו פוסל, למה ליה למימ' בברת', לימא יכילנא לאכשורי בה ובולדה, דהוו בכלל ברה וברת'. ובשלמ' לדברי רש"י ז"ל, כיון דבכולה שמעת' איירי בברת', דבדידה הוא דאיכא לאפלוגי בין פסול ממזרות לפסול כהונה, משו' הכי נקט הכא ברתא, אלא אי ולדה ממש אמרו דפסול, כלו' בין הבת בין הבן, ובין בזה ובין בזה אמרו דפסול, ובכולהו איירי בכולה שמעתי', אמאי נקט הכא ברת' לימא ולדה. הרשב"א ז"ל.
כיון דבא עליה פסלה. דא"ר יוחנן מנין לגוי ועבד וכו'. קש' לי, לימ' גר עמוני ומצרי שני שנשאו בת ישר' יוכיחו, שביאתן בעבירה ובתה כשרה לכהונה, וכדא"ר יוחנן לקמ' בפ' הערל [ע"ז ע"א] בת עמוני ומואבי כבת מצרי שני ר' יוחנן אמ' כשרה, דריש מדכתי' [ויקרא כ"א] כי אם בתולה מעמיו, עמיו מעמיו הוי בתולה הבאה מב' עממין, ומאי ב' עממין עמוני שנשא בת ישראל וצל"ע. הרשב"א ז"ל.
א"ל אי הוי כיהושע ב"נ לא יהיבנא ליה ברתי. מדאהדר ליה הכין ולא א"ל פגום מיהא הוי ולא בעי' לעירובי בזרע פסול לכהונה, אלמא משמ' דלגמרי (מודה) [מורה] ביה להיתירא ואפי' לכהונה, ורב יהודה ורבא נמי דאמרי ליה זיל גלי זיל איטמר, ודאי משמ' (דמודו) [דמורו] ביה להיתר גמור, דאי לא, הוה אפשר דנפיק מינה חורבא אי מיטמר דתנשא בתו לכהונה. ולפי מה שאמרו בירוש' [פ"ד הט"ו] שכתבתי, וכדברי רש"י ז"ל שפי' בנה פגום לאו דוק' בנה אלא בתה, אין מכאן ראיה להכשיר לכהונה אם בת היא, אלא בנה מותר לגמרי כל שמותר לישר' דלאו ממזר הוא, ובתו של זה ודאי כשרה לכהונה. והא דאמרי ליה זיל איטמר, משום שלא יפסלוהו מחמת ממזרות קאמרי ליה, וכל פגום דאמרי' בשמעתי' אינו אלא לפגום הולד אם בת היא. והרמב"ן ז"ל כת', הצעה דשמעתי' הכי', דרב יוסף סבר דאסהידתיה דרב דימי דאמ' משמיה דר' יהושע ב"ל, דאע"ג דמכשר משוי ליה פגום לכהונה, מינה שמעי' לכולהו אמוראי דמכשרי פגום מיהא הוי, ואמ' ליה אביי סמוך אדרבין דאמ' דרבי גופיה מורי ביה להיתירא, והיתירא לגמרי משמע ואפי' לכהונה, ורב נמי ורב יהודה ורבא כולהו (מודו) [מורו] בה להיתירא לגמרי וכדאמרן, ולפי זה כיון דפסקי' הלכת' הולד כשר ולא אמרי' בהדיא פגום ולא כשר לכהונה, איכ' לספוקי אי כר' יהושע ב"ל ור' יוסף ורב דימי, אי כרבין ורב יהודה ורבא, הילכ' מספיק' לא מנסבי' בתו לכהונה, ואם נשא אין מוציאין מידו והולד ספק חלל, ע"כ, וזה לפי דרכו שכת' הוא ז"ל דמה אלמנה בנה חלל אף זה כן. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מה:</h2>
הכי איתא בנסחאי, ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב מה אשת אב לא תפסי בה קדושי', ומאן דמכשר סבר כאשת אב מה אשת אב דלדידי' לא תפסי בה קדושי' לאחריני תפסי בה קדושי' לאפוקי הני דלא תפסי בהו קדושי' כלל. וכתבו מקצת מרבותי דלא דייק שמעתי' להאי נסח' דכל שכן הוא, ומפני שמצאתי הגירס' בספרי' מוגהים בישיב' הגאונים ז"ל, אני אומר כי יש ליישבה יפה, דמאן דמכשר ה"ק, ע"כ ליכא למיתלי בתפיסת קדושי' אלא במי שיש לו קידושי' בעלמ', דכיון דאית ליה קדושי' באחריני והכא לית ליה, אלמ' משו' חומרא דערוה זו הוא והויא לה לגבי כאשת אב, אבל גוי ועבד הא דלא תפסי לה קדושין בבת ישר', דילמ' לאו משו' חומר הערוה, אלא דאינהו לאו בני קדושי' נינהו ואפי' בבת מינם, כנ"ל. אבל לרב האיי גאון ז"ל נמצא בתשובה, אנחנא הכי' גריסנ' מאן דמכשר סבר כאשת אב מה אשת אב שזרעו מייוחס אחריו הולד ממזר לאפוקי האי שאין זרעו מיוחס אחריו הולד כשר, והאי לישנא הוא בריר טעמי', ע"כ. ויש לי להקשו' להאי גירס', דבשלמ' עבד אין זרעו מיוחס אחריו דהוקש לחמור, אבל גוי זרעו מיוחס אחריו, כדאמרי' לקמ' בפ' הבא על יבמתו [ס"ב ע"א], ודכ"ע מיהא בגיותן אית להו חייס דכתי' [מ"ב כ'] בלאדן בן בלאדן. וניח' לי(ה) דבבא על בת ישר' אינו מיוחס אחריו, דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה, תו' וכו'. עו' נר' לחלק דדוק' לדון בכפייה (ביתך) [כי הך] דהכא דמנייה בפורסי דהוה מידי דשררה שייך למדרש כל שימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך, אבל לדין בעלמ' לא בעי' מקרב אחיך. הרא"ש ז"ל.
הא דאמרי' מי לא טבל לקרויו. איכא למידק, דהא א"ר יוחנן לקמן [מ"ו ע"ב], גר צריך שלשה משפט כתיב ביה, ואפי' לטבילה נמי, כדאמרי' לקמן, א"ל שהי כאן ונטבלינך למחר, ואמרי' עלה ש"מ גר צריך ג'. ורבי' אלפסי ז"ל כת' דההיא דר' יוח' לכתחלה דלא נהגין ליה מנהגי ישראל ולא נסבי' ליה בת ישר' עד דטביל בפני ג'. ועוד צריכה [תלמוד], דהא א"ל ר' יהודה לההוא דאתא לקמיה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי, אי אתה נאמן לפסול בניך, וקא פריש רב נחמן דה"ק ליה, לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי, ואמאי אדרבא לפי דבריו ישר' הוא. ועו' דאפי' לדבריו בניו כשרי' הם, אלא שבזו י"ל דאף הבני' לכתחלה פוסלין אותם, ועו' דאמרי' בקדושי' פ' האומ' [ס"ב ע"ב], גבי האו' לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, גר נמי לאו בידו דא"ר יוח' גר צריך ג' מי יימר דמזקקי ליה ב"ד, ואם אית' גר נמי בידו, דאי בעי מתגייר בינו לבין עצמו וגר הוא בדיעבד. וכת' הרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרי"ף ז"ל, דלכתחלה צריך ג' בין במילה בין בטבילה, ואלו נתגייר בינו לבין עצמו לגמרי אפי' בדיעבד אינו גר וגוי גמור הוא דמשפט כתיב ביה, אבל אי קביל עליה בפני ג' למול ולטבול והודיעוהו מקצת מצות כדינו, והלך ומל או טבל בינו לבין עצמו, גר הוא (לכתחלה) ולא פסלינן לזרעיה, אבל לדידיה לא מנסבי' בת ישר' לכתחלה, והשת' ניחי כולהו. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
וקדם וטבל לשם בן חורי', כלו' (ש)קודם שיטבילנו רבו לשם עבדות, ואינו צריך גט שחרור, דהא לא קני לגופיה אלא למעשה ידיו. ומינה נמי, דאי א"ל קודם טבילה זיל, לא צריך גט שחרור, דכל שאין לו קנין הגוף לא צריך גט שחרור, וכדאמרי' בקידושין [ט"ז ע"א], עבד עברי גופו קנוי, דאי לא לימ' ליה באפי תרי זיל. וכן דעת רבותינו הצרפתי' ז"ל, וכן דע' הרמב"ן ז"ל. וכת' הרב ז"ל, דמסתברא דאע"ג דקנה עצמו, חייב הוא לכתוב לרבו שטר על דמיו, וכאותה ששנינו בפ' השולח [גיטין מ' ע"ב] העושה (עצמו) [עבדו] אפותיקי ושחררו שורת הדין וכו', רשב"ג או' אין העבד כותב אלא המשחרר כותב, משום דמזיק שעבודו של חבירו, וקי' לן כותיה משו' דינא דגרמי, כ"ש לגבי עבד דמשתרשי ליה דמי (כהאי) [דהאי] דמחייב לשלומי ליה דמי, אע"פ שאינו כותב לו גט שחרור כלל. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מו.</h2>
הא דאמרי' הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, כת' רש"י ז"ל, דוק' הקדש מזבח דהויא קדושת הגוף ופקע שעבודא קמא, אבל קדושת בדק הבית לא מפקע, כדתנן [ערכין כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. (ור"ח) [ור"ת] ז"ל הקש' א"כ מכר נמי מפקיע, ומצינו נמי כח הדיוט חמור מכח הקדש, שאלו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו, ואלו הקדישו לבדק הבית ב"ח גובה ממנו, ומה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים. ולדידי לא קש' לי, דכי אמרי' הקדש מזבח מפקיע והקדש בדק הבית אינו מפקיע, בד[א]קני ליה מטלטלי אגב מקרקעי, דגבי הדיוט גבי מטלטלי ומקרקעי, כדאי' בפ' חזקת הבתי' [ב"ב מ"ד ע"ב], דמדינא טריף, ואין הקדש בדק הבית מפקיע את הדין, וגבי הקדש מזבח מפקיע השעבוד, אבל בדלא אקני ליה מטלטלי באגב, ההיא לאו משום הפקעה היא, אלא מדינא לא גבי, משו' דלית [ליה] קלא, ואפי' ממקבלי מתנה לא גבי, וה"ה להקדש וכ"ש ללקוחו'. ואי שיעבודא דאורית', בדין טריף ב"ח מהקדש דמים מקרקעי ומטלטלי דאגב, ומן התורה אפי' בלא אגב טריף, ואי שיעבודא לאו דאורייתא, כי טריף ב"ח מהקדש דמים מדרבנן הוא כתקנתא דטריף מן הלקוחו', מ"מ קדושת הגוף וכל דלית ליה תקנתא בפדיון, כגון אצטלא דמת (וחריץ) [וחמץ], מפקיעין שיעבוד מן התורה, דאיסורא דחייל לא פקע. ואי קשי' לדברי רש"י, והלא מת מפקיע מידי שיעבוד, כדאמ' לקמ' בפ' אלמנה לכ"ג [ס"ו ע"ב], בההוא איצטלא דמלת' דפרסוה אמיתנא. לא קשי', דמת נמי כיון דאיסורי הנאה נינהו, ולית להו פדיון, כקדושת הגוף דמי, דטעמ' דכולהו משו' דאיסורא דחייל שעה א' לא פקע, והני כיון דממונו דמקדיש הוא חיילא עליה ולא אתי שעבוד ומפקיע קדושה אלא קדושת דמים, דכיון דפדיון מפקע ליה, שיעבוד דומי' דפדיון הוא ומפקע, וכל דליתי' בפדיון בכלל הקדש הוא, כדאמ' הת' [כתובות נ"ט ע"ב] קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף הוא. פי' שאם אסר חפץ א' בלשו' קונם שוב אין לו פדיון. ומהקדש נמי גמרי', דמת איתקש להקדש, דגמר שם שם מעגלה ערופה במס' ע"ז [כ"ט ע"ב]. ור"ת ז"ל פי' בס' הישר, שכל הקדש מפקיע מידי שיעבוד, ואפי' מטלטלי שהקדיש לבדק הבית. והא דתנן בערכי' [כ"ג ע"ב] מוסיף עוד פרוטה ופודה את הנכסי' הללו, שאני מקרקעי דכמאן דגביא דמיא, כדאמרי' בפ' המקבל [ב"מ ק"י ע"א] גבי יתומי' אומרי' אנו השבחנו וכו', ארע' כיון דלגוביינ' קיימ' כמאן דגביא דמי'. וה"נ אמרי' בשנים אוחזין [שם ז' ע"א] גבי מקדיש מקרקעי, דכי יכול להוציאה בדייני' אע"ג דלא אפקה ברשות' דמרה קיימ'. והא דאמרי' בפ' אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב] קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו, הכי קאמר, כמקדיש גוף הידים דמו וחיילא עלייהו נדר מהשתא דמפקיע מידי שעבודא, אלא דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל במעשה ידיה ולא בידים עצמם, ואע"ג דמהשתא לא קדיש, לקמי' קדוש, זהו תורף פי' של ר"ת. ואין דבריו נכוחי' בכאן לפי דעתי, דכי (אירמ') [איתמ'] בפ' המקבל נכסי' בחזקת ב"ח קיימי, לא איתמ' אלא בדשוייה ניהליה אפותיקי מפורש, שאין היורשי' יכולין לסלקו, והיינו דאמרי' כיון דלגוביינא קיימ' כמאן דגביא דמיא. והכי מוכח שמעתתא התם, וכן פרש"י ז"ל. וההיא נמי דאיתמ' בפ' שנים אוחזי', אע"ג דלא אפק' ברשות' דמרה קיימ', דארעא דידיה היא, דשל לוה לאו כמאן דגביא דמיא, דמלוה לא מצי מקדיש ולא מזבין, ואע"ג דגבייה בחובו בסוף, דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה, כדאי' בפר' כל שעה [פסחים ל"א ע"א]. וה"ה דלוה מצי מקדיש ומצי מזבין, אלא דאי לא פרע ליה אתי וטריף. ואי קשי', ולימני נמי רבא מת וע"ז שמפקיעי', כההיא דפ' אלמנה לכ"ג [לקמן ס"ו ע"ב]. איכא למימר היינו הקדש, דמהתם גמרי' כדכתי' לעיל. אי נמי היינו חמץ, דהיינו איסורי הנאה. כל זה לשון הרמב"ן ז"ל.
מכר דמפקיע מידי שעבוד. היכא שעשה שורו אפותיקי ומכרו לא שייך למתני, דלא הוי מטעמ' דידהו אלא מתקנ' דרבנן משו' פסידא דלקוחו', הרא"ש ז"ל. ע"ז, פי' כגון שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו. ועי"ל דלא חשיב אלא הנך תלת' דשמעי' להו ממשניו' או מברייתו', אבל מת ע"ז ומכר דלא שמעי' להו ממשנה ובריית' לא חשיב. כן כת' התו' בפ' השולח.
מעשה בבלורית וכו'. רש"י ז"ל נראה שגורס, טבלו עבדיה לפניה, וכן בכל שמועתינו לפניו ולאחריו גרסי', ופי' לפניה קודם שנתגיירה היא. אבל הרי"ף ז"ל גורס, בפניה ושלא בפניה, ואפי' בעבד ישראל ממש, כל שבפניו אפי' בסתמ', ושלא בפניו עד שיפרש. ונ"ל קצת ראיה על זה מדמסרי' רב אסי למנימין עבדי' לרבינ' ולרב אחא ולא הטבילו בעצמו, כדי שלא יטבול סתם בפניו. ולפי' כל המטביל עבדו, ימסרנו לאחרים להטבילו שלא בפניו. הרשב"א ז"ל.
הא דאמרי' וצריך לתקפו במים פר"ח ז"ל, וכן בהלכו' הרי"ף ז"ל, כדי שתעלה לו טבילה. ואינו מחוור, דפשי' שאלו אין כל גופו בא במים לא עלתה לו טבילה, ותני' לקמן [מ"ז ע"ב] כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר. ונראי' דברי רש"י ז"ל שפי' צריך כשמטבילו לשם יהודית לעבדות צריך שיתקפנו במים לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות, שאפי' יאמ' לשום בן חורי' לא יהא ממש בדבריו, ע"כ. ויגיד עליו רעו, הא דמנימין עבדי' דרב אשי, א"ל רמו ליה אריסא בצוארי', הרשב"א ז"ל.
מסריה ניהלייהו לרבינא ורב אחא. פי' לדידהו מסריה שיטבילוהו עם אחר לשם עבדות, דכיון דעכשו מתחייב(ת) במצות צריך הוא לטבול בפני ג'. וכן [כתב] ה"ר משה הספרדי ז"ל [פי"ג מהלכ' איסו"ב הי"א] ואין העבד טובל אלא בפני ג' וביום שמקצת גירות הוא. ואיכא מ"ד לא בעי אלא שנים, ולאו מילת' היא. וכת' הר' יהודה הנשיא אלברגילוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד. ולאו מילתא היא, שהעבד הוא שעשה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצות הוא צריך לברך. ע"כ. הרמב"ן ז"ל.
יהבו זוזי אאנשי ומשתעבדי בהו עבידתא יתירא. פרש"י ז"ל, גוים היו וכשאין נותנין כסף גולגולתם למלך תופסי' אותם גבאי המלך, והני דבי רב פפא היו עשירים ופורעי' המס לגבאי המלך וקונים לעבדים מהם, וקא מיבעי' ליה אי הוי קנין דלכי נפקי מניה ליבעו גיטא דחירות', ופשט ליה דצריכי'. וי"מ דגיירם והטבילם בעל כרחם לשם עבדות, וקא מבעי' ליה אי עבדים נינהו ויכול לגיירם בעל כרחם, או שעבוד בלחוד הוא וגוים נינהו ואינם גרים בעל כרחם, כדאמ' לקמ' [מ"ח ע"א], וכל עבד איש ומלתה אותו, עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ואי קשי' לך, א"כ היה לו לשאול תוך זמן אם הם גרים אם לאו, י"ל דחד' דאית ביה תרתי קא בעי, דאי פשיט ליה צריכי גיט' דחירות, ודאי עבדי' נינהו דמלין אותן בעל כרחן ומטבילן לשם עבדות. וי"מ שהם בעצמם לוקחי' ממון מהן ופורעי' לגבאי המלך, וקא בעי אי הוי כגוי גופיה שמכר עצמו לישראל וצריך גט שחרור, או אינו אלא שעבו' בעלמא. ולדידי קשי' לי, אי גוים נינהו, היכי סתים לישנ' ואמ' דיהבני זוזי אאנשי, דהוה ליה למימ' דיהבי זוזי אגוים. ועו' מאי קאמ' ומשתעבדי בהו עבידת' יתירת'. ור"ח ז"ל פי', דגרים תושבים הוו. ולפי פי' זה אינו קשה. ואי לאו דמסתפינא אמינא דישראלים נינהו, והיינו דקאמ' ומשתעבדי בהו עבידת' יתירת', וכתוב בו [ויקרא כ"ה] לא תעבוד בו עבודת עבד, ומיהו אינשי דלא מעלי הוו, ובעא מיניה אי בעו גיט' דחירות' כיון דגבאי המלך מוכרין לו. ופשט ליה, דמורהקייהו דהני בטפס' דמלכא מנח, דעל כן הם באים לדור בארצו, וכאלו לקחם במלחמה שיש לו בהם קנין גוף, דכתיב [במדבר כ"א] וישב ממנו שבי, וזה שמכרן לו גופו קנוי לו כעבדים שנמכרו לו ע"י גבאי המלך, וכי נפקי גיטא דחירותא הוא דצריכין, כז"ל הרשב"א ז"ל. וקש' לי לפי' הרב ז"ל דבעי למימ' דבישראלי' קא מיירי, למאי הילכת' קא מבעי' ליה אי בעו גיט' דחרותא או לא, מאי נפק' לן מינה. ונ"ל לו' דהא מבעי' ליה גיט' דחרות' דגופו קנוי ואי א"ל באפי תרי זיל לא מהני דאי בעי למהדר ביה מצי הדר, או לא בעי גיט' דחרות' דאין גופו קנוי לו ואי א"ל באפי תרי זיל מהני דאי בעי למיהדר לא מצי הדר, וכן משמ' בקדושי' [ט"ז ע"א] דכל היכא דגופו קנוי לו לא סגי למפטר אלא בגט, דאמרי' הת' גבי עבד עברי בפ"ק ולימא באפי תרי זיל אמ' רבה זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי לו.
עבידת' יתירת' ל"ג יתירתא ולענין רבית גרסי לה באיזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב]. א"נ גרסי' לה הכא ומחמת עבידתא יתירתא אינם נראין כשכיר' אלא כבושי' לעבדי'. הרא"ש ז"ל.
שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. כת' רש"י ז"ל, כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינה. ותמי' לן, מנלן דאיכא מילה כשבאו ליכנס תחת כנפי השכינה, ובפ' ארבעה מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א] אמרי', בשלמ' מילה דכתי' [יהושע ה'] כי מולים היו כל העם היוצאים, א"נ מהכא [יחזקאל ט"ז] ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, אלמ' דמהכא לא משמ' מילה בשעת מתן תורה. ואפשר שבשעה שאמ' משה להם כל ערל לא יאכל בו [שמות י"ב], מלו עצמם או הטיפו דם ברית מן המולים, ועל מנת ליכנס במצוה זו מעתה תחת כנפי השכינה, ולקבל עליהם כל מה שיצום מלו עצמם. ותניא במכילת' [פר' בא פ"ה], היה ר' מתיא בן חרש אומ', הרי הוא או' [יחזקאל ט"ז] ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיע שעה שנשבע קב"ה לאברהם אע"ה שהוא גואל את בניו, ולא היה להם מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, שנאמ' [שם] שדים נכונו וכו', ערום ועריה מכל המצות, נתן הקב"ה להם ב' מצות, מצות פסח ומצות מילה שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, שנ' ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו', פי' אלו שתי דמים דם הפסח ודם המילה, וההוא קרא אחרינ' דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים, משמ' ליה כשיצאו מלו, מדכתי' כל העם היוצא. וה"ר משה הספרדי ז"ל כת' [פי"ג מהלכ' איסו"ב ה"ב] מילה היתה במצרים שנ' כל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו ע"ה, שכולם בטלו ברית מילה בהיותם במצרים חוץ משבט לוי, שנ' [דברים ל"ג] ובריתך ינצורו, ע"כ. וא"כ שבט לוי היאך נכנסו תחת כנפי השכינה, אלא הטיפו מהם דם ברית. ולי נראה דמדין מילה אינן חייבי' להטיף, ולא דמו לערבי מהול וגבעוני מהול, דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו, והכי אית' במס' ע"ז פ' אין מעמידי' [כ"ז ע"א], ואם תשיבני בני קטורה, לא נתחייבו אלא הם, זרעם לא. וכן בפי' [רש"י ז"ל] בפ' ד' מיתו' [סנהדרין נ"ט ע"ב]. הילכ' בני לוי נדונו כנשים, להכנס בטבילה תחת כנפי השכינה עם המילה שלהם. עכ"ל הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף מו:</h2>
וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. מפר"ת ז"ל קודם הזאה, דהכי אמרי' וכו' והכי תנן במ' פרה [פי"ב מי"א] אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום, ואותה טבילה דלפני הזאה אינה אלא לנקיות בעלמ', לפי' כשרה אפי' בלילה, ועו' יש טבילה כדי ליטהר מטומאתו והיא אחר הזאה וכו', כמו שכתו' בתו' הרא"ש ז"ל, ומכאן תבין לשון התוספו' שאמ' לענין טומאה וכו'.
ור' יהושע טבילה באמהות מנא ליה. ואע"ג דאית ליה (באין) [דאין] הזאה בלא טבילה, שמא הנשים לא היו בכלל הזאה, אי נמי משום ר' אליעזר אצטרי' ליה האי טעמ', דלית ליה אין הזאה בלא טבילה, ואפ"ה מודה דטבילה לחודה סגי, כדקאמ' לעיל בטבל ולא מל כ"ע לא פליגי. והאי דנקט ר' יהושע, משום דאיהו איירי בטבל ולא מל. הרא"ש ז"ל.
וש"מ אין מטבילין גר בלילה. כת' הרמב"ן, גר איני יודע אם הטבילו בדיעבד (מההוא) [מהו], שהרי משפט כתו' ותחלת דין ביום הוא. והר"ם ז"ל [פי"ג מהלכ' איסו"ב ה"ו] כת', ואם הטבילוהו הרי זה גר וכבר נתבא' לנו במ' בב' בת' [קי"ד ע"א] שאם דנו בלילה אין דיניהם דין, הילכך מטבילין אותו פעם אחרת ביום, ע"כ. ונר' דלכתחלה קאמ', דטבילה כגמר דין, כיון שכבר קבל ומל, דאי לא, כיון דקאמ' ש"מ גר צריך ג', פשיט' דצריך טבילה ביום ואם טבל בלילה לא עלתה לו, דהא ג' מדכתי' ביה משפט נפק' לן, אלא שמשום דטבילה כגמר דין אצטרי' לאשמועי' דלכתחלה לא סגי בלילה, כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
דילמ' דאקלעו. איכא למידק, כיון דגר צריך ג' מדכתי' ביה משפט, א"כ אדרבה נבעי מומחי', שהרי אפי' עשרה והם הדיוטות אין דיניהם דין דבר תורה. וא"א לומר דקרא אסמכת' בעלמא, דהא מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר, וליכא למימ' נמי דאנן שליחותייהו קא עבדי', כדעבדי' בגטי' ובקדושי' ובממון, וכדאי' בפ' המגרש [גיטין פ"ח ע"ב], דשאני התם דכל המקדש אדעת' דרבנן קא מקדש. וכן בממון הפקר ב"ד הפקר. אבל הכא היאך אפשר למשרי גוי בבת ישר', וכן כל שאר דיני דת משה ויהדות. וי"ל דכי גמירי ג' גמירי, מומחין לא גמירי. ואיפשר דנפק' להו דג' בלחוד כתב ביה רחמ' משפט ולא למומחי', מדכתי' [במדבר ט"ו] וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם, לו' שבכל הדורות מקבלי' גרים ואפי' בזמן הזה דליכא מומחי', ומהאי קרא הוא דנפקא לן בפ"ד מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א], דמקבלין גרים בזמן הזה אע"ג דליכא הרצאת דמים. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
ת"ל אתך במוחזק לך. הסכימו כל המפרשים, דוק' דמוחזק לן בגוי ובא ואמ' נתגיירתי, אבל במי שלא (יודע) [נודע] ובא ואמ' גוי הייתי ונתגיירתי נאמן, משום מגו דאלו אמ' ישר' אני, דומה למה ששנינו [כתובות כ"ב ע"א], אשת איש וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדי' שהיתה אשת איש אינה נאמנת. אבל הרמב"ם ז"ל [פי"ג מהלכ' איסו"ב ה"י] כת', בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואח"כ נושא אשת ישראלי', ואני אומ' שזו מעלה עשו ביוחסי'. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מז.</h2>
מכאן תבין לשון התוס' מהו דתימ' לא ליהימניה יש ספרי' דגרסי ליהמניה וה"פ ליהמניה כעד מפי עד ולא תועיל עדותן, קמ"ל דגלוי מילת' בעלמא הוא ומהימני. הרא"ש ז"ל.
יש לך עדי'. כלו' שנתגיירת בינך לבין עצמך. וא"ת אם יש לו עדי' לאו בינו לבי' עצמו הוא. י"ל משו' דג' בעי' דמדמינן ליה לגזלות וחבלות. הרא"ש ז"ל.
ואי אתה נאמן לפסול את בניך. תימ' דהכא אית ליה לר' יהודה פלגי' דבורא דהימניה ליה לגבי נפשיה ולא הימניה ליה לגבי בניו. ולעיל בסוף פ"ב [כ"ה ע"א] קאמ' ר' יהודה הרגתיו לא תנשא אשתו משום דלא פלגי' דבורא. ועו' קש' אמאי נאמן לפסול עצמו והא קרוב אדם אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ועו' מילת' דתמיה היא דאיהו גופיה פסול ובניו כשרי'. וי"ל דהא דפסלי' ליה ה"מ לאוסרו (בני) [בבת] ישראל דשוו אנפשיה חתיכא דאיסורא, או לענין שור של ישראל שנגח שורו של נכרי דפטור, אבל אם בא על אשה לא פסלה כדרך שאינו פוסל את בניו, וכה"ג אמרי' בקדושי' פ' האומר [ס"ה ע"א] הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ואע"פ שהוא אסור בקרובותיה אם בא עליהן לא פסלן, דלא מיתסר בהו אלא משוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף מז:</h2>
נתרפא מטבילין אותו מיד. וא"ת ולמה אין מטבילין אותו מיד קודם שימול משום דשהויי מצוה לא שהי'. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחילה דאי פריש נפרוש, ומי' אם טבל תחלה הרי זה גר. ותדע לך דהא אמרי' בפ' הערל [לקמן ע"ח ע"א], גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה, והרי קדמה טבילה למילה, ולא תימא דוקא נקבה, דא"כ הול"ל בתה אינה צריכה טבילה. פי' לפי', אליבא דמאן דדחי התם ואמ' עובר לאו ירך אמו הוא ומשו' טבילת עובר גופיה ואמיה לא הויא חציצה, אבל למ"ד עובר ירך אמו ליכא ראיה מהתם כלל. ולההו' לישנ' נמי אפש' דלאו ראיה היא, ובנה דקאמ' היינו בתה, ולכשתמצא לומ' דמילה קודמת עיכובא לא הוצרך לפרש("י), דמדקאמ' אינו צריך טבילה ע"כ מאי בנה ולדה. ויש כיוצא בה לעיל [מ"ה ע"א] גבי גוי ועבד הבא על בת יש' הוולד פגום ק"ו מאלמנה וכו' זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום, ומאי בנה בתה לפי פרש"י ז"ל, וכדאית' בירוש' [פ"ד הט"ו] שכתבתי שם. ול"נ דמילה קודמת עכובא, דאלו לא כן לעולם היתה טבילה קודמת משו' שהוי מצוה, אלא כיון שהטבילה כוללת עיקר גירות ולצאת מטומאת גוים וליכנס בקדוש' ישראל, לפי' צריכה לבסוף. דאפי' בלוקח [כלים] חדשי' מן הגוי צריכי' טבילה ומן הטענה הזו, וכמו שאמרו בע"ז בגמ' דבני מערבא [פ"ה הט"ו], ולגבי לוקח כלים ישנים אמרי' [שם ע"ה ע"ב] מגעילן ומטבילן, לו' דטבילה צריכ' לבסו'. אלא דאפשר דהתם אם הטביל [תחלה] עלתה להם טבילה, דלא כתי' עכובא. וכן כת' שם הראב"ד ז"ל. וכ"ש הכא דפורש מן הערלה כפורש מן הקבר כדאמרי' בפסחים [צ"ב ע"א], שהיא צריכה לבסוף. וב' טבילות לא הצריך הכתו', א' קודם מילה וא' לאחר שפירש מן הערלה, ואפשר נמי דלכתחלה דוק' ואי עבד עלתה לה טבילה. הרשב"א ז"ל.
גירס' הספרים כן, כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ (בגוי) [בגר] ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי. ופירו' כל דבר שחוצץ בטהרות חוצץ באלו. ואיכ' למידק, דהא אמרי' בנדה פרק בתר' [ס"ז ע"א], א"ר יוח' פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, וה"מ לטהרות אבל לבעלה לא כדר"ל וכו', אלמ' איכא בטהרות מה שאין כן בנדה. ומי' אין הכל מודי' באותה גירס', אלא כך היא הגירס' שם, ולית הלכת' בכל הני שמעתת' אלא כדר"ל, ולו' דבשום מקום ליתנהו ואפי' בטהרו'. ויש שאין גורסי' כאן ובנדה, וה"ק כל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובעל קרי. ול"נ שאין אנו צריכי' לכל זה, אלא ה"פ כל הדברי' שהוזכרו בנדה שחוצצין, חוצצי' בין באלו בין בנדה, וכאלו אמ' חוצצי' באלו כמו שחוצצי' בנדה. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מח.</h2>
(מ"ש) [מ"ט] דרשב"א בטבילת השחרור שלא לדעת, דכתי' עבד איש, פי' דאלו כת' רחמ' ועבד מקנת כסף ומלתה אותו, מניה נמי משמ' דטבילת עבדות בע"כ היא, ומדמיעט ואין אתה מל בן איש בע"כ, ש"מ טבילה דכותה ממעט, דהיינו משו' שחרור, וה"ק אתה מל בע"כ להכניסו ליש', כלו' שכופהו ומלו לשם עבדות ומשחררו ומטבילו כרשב"א, אלמ' טביל' עבדי' לשחרורן שלא לדעתן היא, וטבילת גרים לדעתן. ומסקנא עבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל. וכת' רבי' הגדול ז"ל, דכבר קבל עליו מעיקרא, ומשמ' מהא דבטבילת עבדות צריך לקבל. ומי' לא מיחוור, דהא אמ' רשב"א כופה ומטבילה לשם עבדות, ולא פליגי רבנן אלא שאינו חוזר ומטבילה, אבל בטבילת עבדות לא פליגי. ואפש' דרבי' הגדול ז"ל מפרש דכל פלוגתייהו דרבנן ביפת תואר בטבילה ראשונה, והיינו דאמ' רב פפא אימור וכו' ביפת תואר דלא שייכא במצות, מפני שאין טבילתה לשם עבדות כלום, הואיל והיתה בעל כרחה, אבל עבד דשייך במצות, כלו' שהטבילוהו מדעתו לשם עבדות, [אין] צריך לקבל, וכופה אותו ומשחררו ומטבילו. אבל רש"י ז"ל סובר, לדברי כולם, דכל טבילה עבדי' ע"כ היא. והא דאמרי' אימור דשמעת להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות, משו' שלא קבלה עליה מצות ולא (נהנה) [נהגה] בהן, אבל עבד ששהה אצלו כמה ימים ונוהג עליו מצות הנוהגות בעבד אין צריך לקבל, אלא מכיון שהורגל ונוהג עצמו בדת משה ויהודית, בין מדעתו בין שלא מדעתו, ישר' הוא וחייב במצות. וסיוע לדברי רבי' יצחק ז"ל, הא דאמרי' [בע"ב] ולא רצה למול מגלגל עמו, שאלו לדברי רש"י ז"ל יכול היה לכופו ולהטבילו בע"כ. אלא בשאינו רוצה לכופו, או שאינו יכול לו, שאינו רוצה להנהיג את עצמו כלל בדת משה וישר', ומה יעשה לו. תדע דהא רשב"א גופיה אמ' לקמן, אין (משקין) [משהין] אותו בא"י משו' הפסד טהרות, ולא אמ' שיכפוהו. והרמב"ם ז"ל [פי"ד מאיסו"ב ה"ט] כת' כדברי רבו ז"ל. אבל בירוש' דפ' הערל [פ"ח ה"א] וכו', משמע שהרוצה לכוף ולהטביל עבדו לשם עבדות רשאי הוא, וזה כפרש"י ז"ל. ושמא אותה הסוגיא כרשב"א. ובפרקי ר' אליעז' בהגדה מצי', ר' יוח' אמ' כל הגרי' הבאי' בישר' מוהלין בטובתן וברצונם וביראת שמים הם נימולים, ואין מאמיני' בגר עד שבעה דורות שלא ישובו המים למוצאיהם, אבל עבדי' נמולי' בטובתן ושלא בטובתן ברצונן ושלא ברצונן, ואין אמונה בעבדי' וכו'. מזה נר' שהוא דבר פשוט בטבילת עבדות דע"כ היא. ובתו' מפרשי כדברי רבי' אלפסי ז"ל דצריך דעת, ואומרי' דלרב ששת נמי בטבילות עבדות פליגי רבנן, אלא קס"ד דכי היכי דפליגי בטבילות עבדות פליגי נמי בטבילות השחרור, דהיינו מתנית' דא' גר וא' עבד משוחרר, אלא מתנית' דאין צריך לקבל הוא דמוקי רב ששת כרשב"א, והדר אתא רב פפא ופרכיה דלא פליגי אלא בטבילת העבדות כדפרשי'. עכ"ל הרמב"ן ז"ל.
ולענין טבילת עבד משוחרר, יש מי שאו' דכיון דאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה, והביאו ראיה מהא דאמרי' בקדושי' פ' האומר [ס"ב ע"ב], גר נמי לאו בידו הוא מי יימר דמזקקי ליה בי דינא, ואקשי' אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמ' לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך הכי נמי דהוו קדושי', ואי ס"ד צריך ג', הכא נמי מי יימר דמזקקי ליה. ואין משם ראיה כ"כ, דדיל' אין צריך ג' בדיעבד אלא לקבלה, אבל לאחר שקבל בפני ג' ומל וטבל בינו לבין עצמו הרי זה גר, וכמו שכתבנו למעלה משם הרמב"ן ז"ל, אבל לכתחלה בין בזו ובין בזו צריך ג'. והרב יהודה הנשיא אלברגילוני ז"ל כת' שצריך ג'. והרמב"ם [פי"ג מהלכ' איסו"ב הי"ב] כת', כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני ג' ביום. ומש' רבו' הצרפתי' ז"ל ראיתי, שאם שחררו רבו אע"פ שלא טבל אין טבילה מעכבת, ואם [קדש] בת ישר' קדושיו קדושי'. עכ"ל הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
<h2>דף מח:</h2>
הגר זה גר תושב. פרש"י ז"ל, שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות ומזהירו הכתו' על השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז. ואינו מחוור, דגר תושב היינו בן נח, והוא אינו מוזהר על השבת, אדרבא ארז"ל [סנהדרין נ"ח ע"ב] גוי ששבת חייב מיתה. ועו' דבכריתות פ' מחוסרי כפרה [ט' ע"א] אמרי', ר"ש או' א' גר תושב וא' עבד ואמה התושבים עושים מלאכה בשבת לעצמן כישר' בחול, ואמ' רב אידי בר גרשום אמ' רב אדא בר אהבה הל' כר"ש, ולא אמ' תורה שישבות הגר [ו]העבד אלא ממלאכתנו, ולא להם אסרה תורה אלא לנו, שלא לעשות מלאכתנו ע"י עבדינו ולא ע"י גר תושב, ואע"פ שאין אמיר' לגוי בעלמ' אלא שבות של דבריהם, הכא גזירת הכתוב הוא. ומכאן אנו למדין, דעבד העוסק במלאכת בעליו בשבת חייב להפרישו, לפי שהעבד לעולם עושה על דעת רבו, וכאותה שאמרו בשבת [קכ"א ע"א], קטן שבא לכבות אין שומעי' לו, ואוקי' בקטן העושה על דעת אביו, אבל בגר תושב אפשר שהוא מותר, לפי שאינו עושה אלא מדעת עצמו, וכמו שאמרו שם, אי הכי נכרי נמי בעושה על דעת ישר' אמאי אין אומרי' לו אל תכבה. ופריק נכרי אדעת' דנפשיה קא עביד. אלא שבאמירתנו אסור במלאכתנו דבר [תורה], מה שאין כן בגוי דעלמא. וצרכי חולה שאין בו סכנה הנעשים ע"י גוי בשבת, נר' ג"כ שאסור ע"י עבד ערל, דלא התירו אלא שבות של דבריהם, אבל של תורה שלא במקום סכנה א"א. ול"נ דלכ"ע נמי ואפי' לישר' אחר שאינו רבו אסור, דעבד ערל כגר תושב, מה גר תושב אסור אע"פ שאין רשותך עליו, אף עבד ישר' כמוהו אסור אפי' במלאכת מי שאין רשותו עליו, כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מט.</h2>
איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא. תימ' והא ר"ע גופיה אמר לעיל [מ"ד ע"א] בריש' דמתני' דמחזיר גרושתו הוי הולד ממזר, ואע"ג דלא הוי לאו דשאר. י"ל דתרי תנאי נינהו ואליב' דר"ע, וכן נר' מתוך פרש"י ז"ל. ור"ת ז"ל תירץ דמחזיר גרושתו נמי לאו דשאר הוא. והרמב"ן ז"ל תירץ דבמתני' תרתי קתני אי זהו ממזר כל שאר בשר וכל שהוא בלא יבא.
ור' יהושע לכתו' רחמ' או לא יקח או לא יגלה וכו', כך היא גיר' הספרים, והיא גירסתן של גאונים ז"ל, בפי' ר"ח ז"ל, ובהלכו' הרי"ף ז"ל. וה"פ אי כר"ש התימני ליכתו' רחמ' לא יקח, ואנא אמינא אשת (ב') אב בכלל היתה ויצאת מן הכלל ללמד על הכלל כלו שהוא חייבי כריתו', שבכרת כללן הכתו', דכתיב [ויקרא י"ח] ונכרתו הנפשות העושות, ולא במיתה כללן, היל' מחייבי כריתו' הוי ממזר, לא יגלה למה לי. א"נ ליכתו' לא יגלה בין לר"ע בין לר"ש, ומר מוקי לחייבי לאוין ומר מוקי לחייבי כריתות, תרוייהו למה לי, אלא לומר לך מחמור הוי ממזר מן הקל לא הוי ממזר. ופר"ח ז"ל, מן לא יקח ולא יגלה הוי ממזר, כלו' ולא אשכחן דכתי' לא יקח ולא יגלה אלא בחייבי מיתות ב"ד, שנ' [שם] ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה, מה שלא כת' כן לא בחייבי לאוין ולא בחייבי כריתו'. ונר' שהוא ז"ל אינו גורס מלא יקח עד לא יגלה, אלא מלא יקח ולא יגלה הוי ממזר, ופי' נכון הוא. ורש"י ז"ל גורס, ליכתו' רחמ' לא יגלה לא יקח למה לי, פי' וכו'. ואינו מחוור, דא"כ אדרבא לימא מלא יגלה הוי ממזר ולא יקח לרבות בלאוין, והכין ניח' טפי דלא יגלה סמיך ללא יבא ממזר. ועוד שאין הספרי' מודי' לגרסתו, כך הקש' עליו הרמב"ן ז"ל. וגם מן הירוש' נר' כדברי הגאונים ז"ל, דאיתמ' שם [פ"ד הט"ו] מה ראו לומ' הלכ' כשמעון התמני אמ' ר' יוסי בר' חנינא מקום שנכללו כל העריות להכרת יצאת אשת (הולד ממזר. וכפרש"י ז"ל הכל מודי' דנדה) אב ללמד על הממזר. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
<h2>דף מט:</h2>
הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר. פרש"י ז"ל, הכל מודי' דנדה ר"ש התימני, והכל מודים דסוטה ר"ע דמתני' המחזיר גרושתו [לעיל מ"ד ע"א], דלא בעי חייבי לאוין דשאר, והכל מודים בשומרת יבם דקתני בברית', היינו ההוא תנא דר"ע דהיינו ר' סימאי, דאילו לאידך תנא[י ד]ר"ע דבעי חייבי לאוין דשאר לא צריכי' למימר', ומאי שנא [הני] ה"ה לכל שאר חייבי לאוין דכוותייהו דהני. ואינו מחוור, דא"כ מתני' דהמחזיר גרושתו היינו ר' סימאי, ואנן לא אשכחן בקדושי' ובכתובו' דאית לי' כי האי סבר' אלא ר' סימאי. ועו' דאם איתא דרישא דמתני' תנא דלא בעי חייבי לאוין [דשאר], וסופא תנא דבעי חייבי לאוין דשאר, כל כי האי לא הוה שתיק גמ' מלפרושי הכין. ועו' דהא תנן בפ' האשה רבה [לקמן צ"ב ע"א] וכו', כמו שכתו' בתו'. ובפ"ק דמכלתי' [לעיל י"ד ע"א] אמרי' וכו', תו'. ועו' דהא גרסי' בסוטה בפ' היה מביא [י"ח ע"ב], אלא קתני שומרת יבם וכנוסה הא מני ר"ע היא דאמ' אין קדושי' תופסי' בחייבי לאוין. לפי' פי' ר"ת ז"ל, דסוטה חייבי לאוין דשאר היא, דזונה לא מיפסלא לקהל אלא משו' דהויא אשתו היא דנאסרה עליו ואשתו שארו היא. וכל הני שבאותה משנה דהמחזי' גרושתו חייבי לאוין דשאר נינהו, ומאן הכל מודי' דסוטה, אפי' תנא דר' עקיבא דבעי חייבי לאוין דשאר, משום דר' עקי' תרתי בעי, חייבי לאוין דשאר ודלא תפסי ליה קדושי', כר"ש התימני דבעי חייבי כריתות ודלא תפסי בה קדושי'. והכל מודים דיבמה נמי היינו דוק' ההוא תנא דשאר, ואע"ג דיבמה לשוק לאו חייבי לאוין דשאר היא, צריכ' דדילמא ס"ל דלא תהיה לא תהא בה הויה לזר קאמ' כרב, ואשמועי' דאפ"ה כיון דלאו מלאוין דשאר היא לא הוי ממזר, (כר') [דר'] עקי' תרתי בעי' וכדאמרן. וא"נ אתא לאשמועי' כשמואל דקדושי' תופסי' בה, ולעולם ר' סימאי לא מודה בשומרת יבם וכדאמרן. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
ועו' קש', לפרש"י ז"ל תקשי הך ברית' לרב (נחמן) [דאמר] לקמ' בפ' האשה רבה [צ"ב ע"ב] דאין קדושי' תופסי' ביבמה, ולשמואל דמספקא ליה, אמאי תפשוט ליה מהא, הרא"ש ז"ל. ואפש' לי לומ', דאע"ג דקאמר אין הולד ממזר, אפ"ה אפשר שיאמ' נמי שאין קדושי' תופסי' בה כרב, משו' גזרת הכתוב דקאמר לא תהיה לא יהיה בה הויה לשוק, כדאמרי' בחייבי כריתות אליבא דר' יהושע דאין הולד ממזר ואפ"ה אין קדושי' תופסי' בהן, והא דלא פשיט' ליה לשמואל מהך ברייתא, איפשר לומר דלא שמיע ליה. ועו' ניח' לי' לרש"י ז"ל שפי' דסוטה לא הויא לאו דשאר משום דהויא דומיא דשומרת יבם, וטעמ' דמודי' בהני משו' דכתיב בהו הויה, והיינו דמקשה ואביי לימני נמי שומרת יבם דהא כתי' ביה הויה כהני, ומשני מספקא ליה אי כרב ולית בה הויה והוי ממזר. והשתא א"ש דבכל הנהו דוכתי דקאמ' הולד ממזר מיבמה לשוק ס"ל כרב דאמ' דלית בה הויה, ומ"ה הולד ממזר, והך ברית' דקאמ' הכא דלא הוי הולד ממזר, ואע"ג דאית ליה דמחייבי לאוין גרידי הוי ממזר, הכא לא הוי ממזר משו' דכתי' ביה הויה, ולא ס"ל כרב, ובזה קושיות הרשב"א ז"ל נסתלקו והתו'. ולקמן אכתוב תירוץ קושיו' הללו בשם הרמב"ן ז"ל בפ' הבא על יבמתו בס"ד.
<h2>דף נ.</h2>
אלו שני דורות. להכי נקט שני דורות ולא שני בני אדם, משום דלעיל מהך קתני בתוספת' דעדיות [פ"א הי"א], אעפ"י שהימים והשעות כחוט השערה לפני הב"ה אינו מונה אלא הדורות, שנ' [ישעיה מ"א] קורא הדורות מראש, ואע"פ שנ' [בראשית ט"ו] ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, כתי' [שם] ודור רביעי ישובו הנה. הרא"ש ז"ל.
כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה. פי' כולה אינה צריכה, וליכא למימ' בה איידי דסופה תנא רישא ואיידי דרישא תנא סופא, דהא דקתני אשתו שמתה מותר באחותה וגרשה ומתה נמי מותר באחותה, פשיט' בחייה כתי'. וא"ת ללמד שאפי' גרשה אסור בה לעולם, כל שבחייה כדדרשי' בפ"ק דגמ' [ח' ע"ב], תנינא כמה זימני, ולעיל [מ"א ע"א] תנן אחות גרושה מדברי תורה. נשאת לאחר נמי פשיט', מה הוסיף ומה גרע באיסור שבה מפני נישואיה. יבמתו שמתה מותר באחותה פשיט', ואי לאשמועי' דבחייה אסור בה, הא תנינא כמה זימני יש זיקה ואסור לבטל מצות יבמי'. וא"ת ודילמא לאשמועי' דוקא באחותה אבל באמה אפי' לאחר מיתה לא, והאי רבותא היא באשתו דלא כתיבה בהדיא ומדרשא אתיא במס' סנהדרין [ע"ו ע"ב], וביבמתו קמ"ל דיש זיקה אפילו לאחר מיתה. איכא למימר סבירא ליה כמאן דאמ' [לעיל י"ז ע"ב] יבמתו שמתה מותר באמה. ורש"י ז"ל משמע שפירשה ארישא בלחוד, דקתני אשתו שמתה מותר באחותה, פשיט' זיל קרי בי רב הוא, עליה בחייה, ולא נהיר', דבכמה דוכתי תאני תנא מאי דכתיב בהדיא משום סופא ורישא. ולי נרא', שאין דברי רב יוסף אלא על מה ששנו נשאת לאחר ומת[ה], בין ברישא בין בסופא, שזו משנה של חנם, ואין לך כיוצא בה, דמה יוסיף ומה גרע כלל, ודבור שלא לצורך כלום לא תני ר', ואפי' אגב סופא ורישא, דהכי נמי מצי למתני הלכה למדינת הים ומתה מותר באחותה, הרמב"ן ז"ל. והרא"ש ז"ל כת', נר' דבבא (על) [של] יבמתו משנה היא שאינה צריכה, כיון דתנא באשתו כ"ש ביבמתו, ואע"ג דגבי יבמה איכא למידק באחותה אין באמה [לא], כדדייקי' בפ' כיצד [לעיל י"ז ע"ב], רב יוסף לית ליה ההיא (דזיקה) [דיוקא] דקא סבר אין זיקה, אבל בבא דאשתו צריכה שלא תדרוש כל שבחייה לדרשא אחריתי כדבעי למדרש בפ"ק [ח' ע"ב], ונשאת לאחר אצטריכא, דלא תימ' כי לא מתה נמי כיון שנשאת לאחר כמתה דמיא, מאחר דאסור להחזיר גרושתו משנשאת, והוה אמינא דשרי באחותה, קמ"ל דלא. ע"כ (לאוין דשאר).
אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר. פי' ר"ג לדברי ר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, שאלו לדברי חכמי' אפי' בעל וקדש צרתה קדושיו קדושי', כ"ש מאמר אחר מאמר. והא דלא איתמר בגמ' ארישא זו ד"ר עקי', משו' [ד]רבנן דרישא לא אמרי כוותיה, וא"נ ר"ג גופיה לא סבר לה כוותיה, אלא [איידי] דאמר לרבנן אין גט אחר גט, אמ' לדברי ר' עקיבא אין מאמר אחר מאמר. ויש מפרשי', לר"ג אפי' כדברי חכמים אין מאמר אחר מאמר, כיון דזיקה קיימת ומאמר דרבנן הוא, לא תקינו רבנן שנים, אבל חלץ ובעל שנפקעה זיקה לגמרי, ואי קדש קדושיו דאורייתא נינהו, בזה קדיש מודה ר"ג דהוו קדושי', אלא דר' עקי' פוטר. הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
<h2>דף נ:</h2>
מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גטין. וא"ת יתן גט למאמרו ותשתרי השנייה כדאמרינן בפ"ד אחי' [לעיל ל"ב ע"א] נתן גט למאמרו הותרה צרתה, ותירץ (הרמב"ן) [הריב"ן] כי קאמר רבא הותרה צרתה ולאיכא דאמרי אפי' היא ה"מ דיעבד, אבל לכתחלה לא אמרי' ליתן גט למאמרו להתיר צרתה או היא. ורבי' מנחם תירץ דרבא דוקא אמתני' קאי שמת העושה מאמר ואז הותרה לשאר אחי', אבל לדידיה לא משתריא, ולא אמרי' לגבי דידיה מאי דעבד שקל, וכן לגבי אחים נמי, וכן משמע מתוך פרש"י ז"ל שפי' לעיל [שם] נתן גט למאמרו ולא לזיקתו ואחר כן מת הותרה אשתו הראשונה להתייבם וכו', כדאי' לעיל בפי' רש"י ז"ל, עכ"ל הרא"ש ז"ל. והרמב"ן ז"ל כת' על זו הקו', אם תפרש הותרה צרתה לאחים, אבל לו אף צרתה אסורה, אכתי הא קתני סופא בין שני יבמים ויבמה א' שצריכה שני גטין וחליצה, והא ק"ל הותרה אפי' היא, ובין לדברי המפרש לאחים בין לדברי האו' אפי' לעצמו, יתן א' מהן גט למאמרו ויהא אחיו מותר בה. והכי נמי קשה הא דתניא בגמ' נותן גט לשניהם ואסור בקרובות שתיהן וחליצה לא' מהן וכן אתה או' בשני יבמי' ויבמה א'. ויש מפרשי' צריכות שני גטין אם בא להוציאן, וכן נותן גט לשתיהן דברית', ואם רצה לכנוס כונס א' מהן. וקשיא לי מדמקשי' בגמ' מיכדי [קסבר] ר"ג אין מאמר אחר [מאמר] ראשונה יבומי נמי תתייבם, ולא אמרי' ר"ג אם בא להוציאן קאמ'. אלא שיש לומ' דהכא כיון דבכל מאמ' נמי כך דינו, שאם נתן למאמרו הותרה, הכא תקנתא לא קתני, דלמאי הוה ליה למתני הכי, וכי איכא לאקשויי הכי [ל]ר"ג הוא, דמהדר אחר בטול מאמר שני, וא"כ הוה ליה לאשמועי' רבותא דראשונה דיבומי נמי תתייבם בלא גט למאמרו כלל. וזה הפירוק מספיק לשתי הדעות שהזכרנו, אבל לדברי המחמיר נ"ל שכשם שזיקת כל הבית נפסלת לאחי' בגט של א' מהן, כך (מאמרו) [מאמרן] נפסל בגטו של א' מהם, דזיקה דכלהו אגידא ומאמרן דכלהו אגידן, כיון דתרוייהו עבוד מאמר, הילכך אם כתב גט למאמרו, אף מאמר אחיו נפסל בין ממנה בין מצרתה, אלא שעדין צריכה גט משני אחין, שאין מאמרו של זה נפקע בגטו של זה לגמרי, אבל מ"מ הוו להו תרוייהו כבעלי הגט, ולא הותרה אלא לאחין. וכך אתה אומר ביבם אחד ושתי יבמות, שכיון שנתן גט למאמרו של א' מהן, אף מאמרה של שנית נפסל בגט זה, דשליחותא דהדדי עבדן, הילכך הויא לה נמי צרה כבעלת הגט, והיא אסורה לבעל גיטא, אבל אינו בדין שתאסר צרה דעלמא אפי' בבעל הגט, כשם שאין בעלת הגט נאסרת באחין. אלא הדין המחוור שנר' לי, בעל הגט של מאמר אסור בבעלת גטו, אבל הוא בצרה והיא באחין מותרין. עכ"ל.
בין יבם א' ושתי יבמות בין שני יבמין ויבמה א'. פרש"י ז"ל דהכי קתני, הדין האמור למעלה בין ביבם א' ושתי יבמות בין בשני יבמין ויבמה א'. חלץ ועשה מאמר וכו', איבם א' ויבמה א' קא מהדר, ואע"ג דתנייה לעיל, הדר תנייה הכא משום סופא דבעי לאפלוגי בין ביאה לחליצה. ולא ידענא ליה להאי פירושא, דהא סופא דקתני בין בתחלה בין באמצע ופלוגתא דר' נחמיא כולה, בין ביבם א' ויבמה א' בין בשני יבמות ושני יבמין היא. מיהו אית לן נוסח' בין בב' יבמי' או שתי יבמו' היא, ואית לן לפרושי בין דקתני כדברי רש"י, דעל השינוי למעלה הוא חוזר, אבל חלץ ועשה מאמ' וכו', הדר בכולהו בין ביבם א' ויבמה א' בין בב' יבמות בין לב' יבמין. וה"ק, חליצה בכולן אין אחריה כלום, [בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, ביאה בכולן אין אחריה כלום] בתחלה אבל באמצע יש אחריה כלום. ואחרי' פי' דאסופא קאי ומפרש לה ואזיל, ואע"ג דלא קתני כיצד, משום דהיינו הך. והכי קשי' להראב"ד ז"ל, מאי טעמא לא תנא בהך בבא דשני יבמין חלץ וחלץ בעל ובעל, כדקתני בב' יבמות. ותי' דלא איצטריך ליה למיתני בעל ובעל כדקתני, דודאי אשת איש [היא] וכיון דבעל ובעל לא מיתני ליה, חלץ וחלץ נמי לא תנא. ואי תימ' בעל ועשה מאמ' אמאי תנייה, סד"א ליגזור מאמ' דבתר בעילה משו' מאמ' דקמי בעילה, אבל בעל ובעל ליכא למיגזר בעילה דבתר בעילה משום מאמ' דקמי בעילה (או בעילה דבתר בעילה), דבבעילה קמייתא ודאי לא טעיא, אבל במאמ' דקמי בעילה איכא למימ' טעו, זה כת' הראב"ד ז"ל. אבל עדיין אין דעתי נוחה בפי' הזה, משום דאי הוה הדר תנא לפרושי דין שני יבמי' ויבמה א', הוה ליה לאהדרה בה נמי כולן אחר מאמ' וכלן אחר גט, ולמתני כיצד עשה זה מאמ' וזה מאמ' וכו', אלא ש"מ דלא בעי מחשוב כרוכלא, דיבם א' ושתי יבמות וב' יבמים ויבמה א', כי הדדי מיתנו ולא בעי מיהדר כלל. הרמב"ן ז"ל.
חליצה בין בתחלה בין באמצע. פרש"י ז"ל, בין מאמ' לגט כגון גט לזו וחלץ לזו וחזר ועשה בה מאמ'. והקש' הקדו' מרודואש דכה"ג לא מקריא חליצה באמצע כיון שהמאמ' שעשה אחריה אינו כלום, אלא מאמ' לזו וחלץ לזו מקריא חליצה באמצע כיון שיש גט אחריה ואין אחריה כלום זיקת יבמי' שיתפוס בה מאמ'. הרא"ש ז"ל.
וכל הכי תחלוץ ותיזיל. פרש"י ז"ל בניחותא, כלומר מאי איכפת לן כל ימיה תחלוץ. [ואינו מחוור בעיני, חדא שאין הלשון הולמו, דהכי הוה ליה למימר תחלוץ ומה בכך, אי נמי תחלוץ] ותיזיל, דלשון כל הכי לשון תימ' משמ'. ועוד אמאי לא איכפת לן שאם אתה אומ' חולצת מתיבמת. ולי נר' דבתמיה קאמ', כלומ' וכי כ"כ תחלוץ ותיזיל, ומה תועלת יש לו בדבר זה, דבשלמ' לביאה אחר חליצה איכא למיגזר דילמ' לבתר דחלץ לה לזו שלא מצאה חן בעיניו חוזר ומייבם לזו, ואפי' ביבמה א' איכא למיחש שמא ימלך בו לייבם אחר שחלץ, וא"נ לביאה אח' ביאה דילמ' תמצא חן בעיניו השנייה אח' שייבם הראשונה ויגרש זו ויקח השנייה וכ"ש בב' יבמין וב' יבמות, אבל חליצה אחר חליצה מאי הנאה אית ליה ולמה ליה דחליץ (ואח') [והדר] חליץ כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף נא.</h2>
אמ' רבא מ"ט [דר"ג]. מסתברא דהא דלא בעי טעמא לרבנן, משום דפשיט' הוא, דהדין נותן דכיון דלא הופקעה זיקת הבית לגמרי במאמ' או בגט ועדיין זיקתא קיימת, דינא הוא דכי היכי דמאמרו של זה קנה ה"נ קנה מאמ' של זה שני, וכי היכי דגטו של זה דחי גטו של שני נמי לדחי ויאסרנו בקרובות, דהא זיקתו קיימת, והילכך טעמיהו דרבנן פשיט' להו. ובכולה שמעתין לא שקלי לפרושי אלא טעמיה(ו) דר"ג, אי [קמא] קני בתרא נמי לקני כדאמרן. ואביי דאמ' ורבנן כל חד וחד תקינו ליה גט ומאמ', לא הוה צריך, אלא איידי דפריש טעמי' דר"ג דאיצטריך ליה, פריש נמי טעמיהו דרבנן אע"ג דלא איצטריך ליה. ומיהו בספרי' מדוקדקים ליתי כלל. הרשב"א ז"ל.
ואי ס"ד מספק' ליה תהוי ביאה כבתחלה ותקנו דתנן וכו'. פרש"י ז"ל, בין בגט אחר ביאה ומאמ' בין במאמ' אחר ביאה וגט, ותיהוי הבעילה כבתח' ממה נפשך, גט אחר ביאה ומאמ' לא ליהני, דאי מאמ' קמא קני לגמרי תו לא אהני ביאה וגט אבתריה, ואי מאמ' לא קני מידי, נמצאת ביאה של אחריו ביאה בתחלה וכשרה. וכן במאמ' אחר ביאה וגט, אי גט קמא דחי תו לא אהני ביאה ומאמ' אבתריה, ואי גט לא דחי מידי, נמצאת ביאה של אחריו תחלה וכשרה. וקשי' לי דלא הל"ל אלא מאי אמרת מספקא ליה לא ליהני אחר ביאה כלום, כלומ' ממה נפשך. ותו היכי מצי' למימ' דאי מאמר קמא קני לא תהני ביאה של אחריו, דהא כי אמרי הכי נמי דמאמ' קני לאו קני ממש שלא תהא ביאה אחריו קאמרי', דמאמ' דרבנן וביאה דאוריית', ולא אתי מאמ' (כרבנן) [דרבנן] ומפקע ביאה דאוריית', וכדאמרי' נמי לאביי האי ביאה פסולה [עדיפא] ממאמ', דאלו מאמ' אחר מאמ' לא מהני וביאה אחר מאמ' מהני, כלומ' משום דמאמ' דרבנן וביאה דאוריית', ואפי' ת"ל דמאמ' דאורייתא, מ"מ המאמ' אינו גומ' כביאה לכ"ע. א"כ ע"כ יש ביאה אחר מאמ'. ונראי' דברי ר"ח ז"ל שפי', ואי אמרת מספק' ליה מאמ' אי קני אי לא, תבא הביאה ודאית ותידחי למאמ' צרתה שהוא ספק, ותהוי ביאה זו תחלה ותקני קנייה גמורה ולא יועיל גט אחר זו הביאה. אח"כ מצאתיה בירושלמי [פ"ה ה"א] מפורש כדברי רש"י ז"ל, דגרסי' התם, ר"ג ב"ר שמעון המאמר קונה או לא קונה וכו' אין תימ' המאמ' קונה אי לא קונה מה נפשך קנה מאמ' אין אחריו כלום לא קנה המאמ' ותקני הביאה ולא יהא אחריה כלום הדא אמרה שהמאמ' קונה ומשייר. מאמ' אחר גט היאך עבידה היו ג' יבמות נתן גט לזו ובעל לזו ועשה מאמ' בשלישית הדא אמרה שהגט פוטר ומשייר ואין תימ' הגט פוטר או לא פוטר מה נפשך הגט פוטר אין אחריו כלום לא פטר הגט תפטור הביאה ולא יהא אחריה כלום הדה אמרה שהגט פוטר ומשייר, ע"כ בירושלמי. וזה מפורש כדברי רש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף נא:</h2>
ומדר"ג סבר [אין זיקה רבנן סברי] יש זיקה וכו'. לאו למימ' דממלתייהו שמעי' לה, אלא סברא בעלמ' היא, דקס"ד דפליגי רבנן עליה דר"ג אפי' בזו וכו', כך פרש"י. ולי נראה, דמדקאמ' דר"ג סבר (יש) [אין] זיקה, קס"ד דבהכא הוא דפליגי ועיקר פלוגתיהו בהכין תליא, דמשום דר"ג ס"ל אין זיקה, הוא דקאמ' אין גט אחר גט ולא מאמ' אחר מאמר, דכיון דקלישא לה זיקא מדחיא מכוליה ביתא בחד גט ומקניא בחד מאמ', אבל רבנן סבירא ליה יש זיקא ומשום הכי כל חד וחד תקינו ליה גט ומאמ', דזיקתו של זה לא מדחיא בגיטא דאחוה ולא מקניא ליה לאחוה למאמרו, וא"ל לא פליגי בהכי. הרשב"א ז"ל.
וקתני סיפא וכו' לימ' תהוי תיובתא דרבה וכו'. דמדריש' נמי הוי תיובתא, דכיון דלרבנן חליצה לא' מהן, אלמ' חליצה פסולה פטרה צרתה, וכיון דפטרה צרתה כ"ש דפטרה נפשה מאחין, כדמוכח התם בפ' ד' אחין [לעיל כ"ז ע"א]. ולקמן נמי בפרקי' [נ"ג ע"א] איתמ', דלרבה בר רב הונא חליצה פסולה לא פטרה צרתה, אפי' במקו' שזיקתן שוה, אלא כיון דאיכא דדמי ליה לדרבה, מדדמי לה מקשי' ולא מקשי' בה"ה. הרמב"ן ז"ל.
הא דקאמ' אם ביאת ראשון ביאה, דמשמ' לישנא דספיק', לדבריהם דרבנן קאמ' להו. ומיהו במקומ' בפ' האשה רבה [לקמן צ"ו ע"ב] פרש"י ז"ל, דלר' שמעון ספק קני' ספק לא קניא. וכן נ"ל כדבריו מדאמרי' לעיל בריש פ' כיצד [י"ט ע"א], והא טעמ' דר' שמעון משום מאמ' ולאו מאמ' הוא, דאלמ' מאמ' לר' שמעון לא מפשט פשיט' ליה דקני, אלא ספוקי מספק' ליה. והכי מפורש בירושלמי [פ"א ה"א], דגרסי' התם בפירקי' דהכא, ר' שמעון אומ' המאמר קונה או לא קונה מה טעם דר"ש יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה לו לאשה זה המאמר וכשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה או יבמה יבא עליה והרי היא לקוח' לו והמאמ' לא הועיל בה כלום. וא"ת א"כ תקשי הא דקאמ' הכא דלר"ש מאמ' קונה קנין גמור. י"ל דה"ק דמדברי ר"ש נשמע דלכתמצא לומ' דמאמ' קונה, לאו קונה ומשייר הוא, אלא קנין גמור, ומי' לר"ש גופיה לאו קונה קנין גמור הוא, כדאמרן כנ"ל, וכ"נ מדברי רש"י ז"ל בפ' האשה רבה. הרשב"א ז"ל.
והא דאמ' ר"ש ביאת שני אינה ביאה. פי' כאן רש"י ז"ל, ואי שזינתה דק"ל ביאת בן ט' ביאה וכדתנן בנדה פ' יוצא דופן [מ"ה ע"א], בא על א' מכל עריות שבתורה מומתו' על ידו, אפ"ה לא מתסרא על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירא. וזה תימא גדול פה קדוש היאך יאמ' דבר זה, דהתם על ידי עדים עסקינ', דאי לא אינן מומתות, דאטו ע"י קנוי וסתירא מתסרא ע"י עדי' לא, וכדפרכינן בפ"ק דכתובות [ט' ע"א] בשמעתא דהאומ' פתח פתוח מצאתי, ומתרץ דה"ק אין האשה נאסרת על בעלה בעד א' אלא בב' עדי' וקנוי וסתירה אפי' בעד א'. ואף רש"י ז"ל בעצמו חוזר בפ' האשה רבה [לקמן צ"ו ע"ב], ופי' טעמ' דלא מתסרא כגון שבא עליה והיא שוגגת. וא"נ יש לפרשה בקטנה, דפתוי דקטנה אונס הוא, כדאי' לעי' בשלהי ד' אחי' [ל"ג ע"א]. א"נ באנוסה והיא נערה בחיי האב ובא עליה לדעת האב, דאע"ג דמאמ' דיבמה כקדושי' דעלמא לא קני אלא לדעת, כדאי' בריש פ' כיצד [י"ט ע"ב], הכא הא איכא דעת האב. והראב"ד ז"ל תירץ, משום דכיון דקטן הוא ואין לו אישות גמור, לא מתסרה עליה בזנות, כדגרסי' בפ"ק דקידושין [י"ט ע"א], אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, ואוקמ' אביי ביבם בן ט'. הרשב"א ז"ל.
הא דמייתי לר"ש מביאת בן ט', ואיצטרי' לדיוק' דביא' בן ט' כמאמ' שויוה רבנן, תמיה' לן אמאי לא מייתי ליה ממאמ' ממש, דתני' בפ' ד' אחי' [עי' לעיל י"ט ע"א], אמ' להם ר"ש אם מאמר של ב' מאמ' אשת ב' הוא בועל ואם מאמ' של ב' אינו מאמ' אשת ראשון הוא בועל, ויש לדחות ולומ' דאי מההיא הוה [אמינא] דדילמ' לרבנן קאמ' להו, דלאו סברא הוא למגזר באשת שני יבמי'. הרשב"א ז"ל.
ר' נחמיה מאי היא וכו' והא ביאה פסולה כמאמ' שויוה רבנן. פרש"י ז"ל, דלא נפק' בגט אלא בעי' גט וחליצה כמאמ'. ורמו אשמעתי', היכי אמרי' דביאה פסולה כמאמ' שויוה רבנן, והא לכ"ע משמ' דיש גט אחר מאמ', ואלו ביאה פסולה לר' נחמיה אין אחריה כלום כדקתני במתני'. ותו דבהדיא משמ' לקמ' בפ' ב"ש [קי"א ע"א] דלר' נחמיה ביאה פסולה פטרה לגמרי ולא בעי' חליצה, כדאמרי' לקמ' התם גמ' קטנה וחרשת, הא מני ר' נחמיה דאמ' ביאה פסולה פוטרת ולא בעי' חליצה. והדין נותן, דהא מאי טעמ' אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום, משום גזירה דביאה אחר חליצה או משום ביאה אחר ביאה כדאי' לעי' [נ' ע"ב], ואלו לר' נחמיה לית ליה גזירה, כדאמרי' בשלהי פרקין [נ"ג ע"ב], דר' נחמיה סבר כיון דחליצה וביאה דאורייתא מידע ידיעי, א"כ לדידיה ביאה פסולה אמאי בעי' חליצה. והראב"ד ז"ל פי', דלר' נחמיה ודאי ביאה פסולה פוטרת ואין אחריה כלום ויוצאה בגט ולא בעי' חליצה, והא דאמרי' הכא דכמאמ' שויוה רבנן, לומ' דאינו מאכילה בתרומה מחמת אותה ביאה כדרך (שהמאכל) [שהמאמר] אינו מאכיל, דמ"מ ביאה פסולה ומפקי' ל(י)ה מיניה. והקש' עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ (היא) [היכי] פשיט מיניה ר' יוחנן דמאמ' קונה קנין גמור לר' נחמיה, דביאה פסולה קונה קנין גמור לדידיה אלא שאינה מאכלת בתרומ', ולא מדינא אלא משום דפסילא ליה מדרבנן, מה שאין כן במאמ' דמדינא לא קניא, וכיון שכן דילמא ס"ל לר' נחמיה דלא קני קנין גמור. והרמב"ן ז"ל כתב על פי' התוספו' צללו במים אדירים והעלו בידם חרס דמקום שתולין עקר בטפילה. ורבותי' בעלי התו' פי' דה"ק, והרי ביאה פסולה כמאמ' שויוה רבנן, ומשום לתא דידה הוא דתקינו רבנן מאמ' אחר מאמ', דבדין היה שלא יקנה מאמ' שני, שכל מה שקנה מאמ' שני כבר קנה מאמ' ראשון, אלא כיון דיש מאמ' אחר ביאה פסולה משום הני גזירות דלעי', תקינו רבנן מאמ' אחר מאמר, הילכך לר' נחמיה דאמ' אין אחר ביאה פסולה כלום, למה יהא מאמר אחר מאמר. וא"ת גט אחר גט למה תקנו, י"ל משום סרכא דמאמר. ואין הלשון מחוור לפי', דלא הול"ל דביאה פסולה כמאמ' שויוה רבנן, אלא אדרבה הול"ל דהא מאמר משום ביאה פסולה היא. ועוד דאדרבה שני מאמרי' טעמ' אית להו, משום דכל חד וחד כיון דזיקתו קיימת דינא הוא דמקני ליה מאמ' כיון דתקון מאמ' לכל, והיינו דלא אבעי' לן לעיל טעמ' לרבנן דפשיט' הוא, ובעי' מאי טעמי' דר"ג, דלדידי' אצטריכי' לטעמ' אמאי לא תקנו מאמ' ליבם שני כדתקינו לראשון, א"נ ליבמה שניה כדתקינו לראשונה, אלמ' לאו משום לתא דביאה [פסולה] היא, דא"כ מבעא הוו בעו לה מ"ט תקינו, כי היכי דבעו מאי טעמ' אמרו ביאה פסולה יש אחריה כלום. ולספרי' נמי דגרסי ורבנן כל חד וחד תקינו רבנן מאמ', הוה להו לפרושי מ"ט, דהא אכתי לא ידעי' מ"ט תקינו לכל חד וחד.
והרמב"ן פי' דר' יוחנן ס"ל דביאה פסולה לר' נחמיה כמאמ' הוא בקניינה, לומ' שאינה פוטרת ועדיין צריכה חליצה לזיקתו ואינה פוטרת צרתה כמאמ', אלא דעדיפא ממאמ' שאין אחריה גט ומאמ', וטעמי' דר' נחמיה משום דאיהו גזר קצת [ביאה אחר הגט אטו ביאה אחר חליצה, ואי ביאה אחר מאמר היא משום] ביאה אחר ביאה, ולפיכך [פסלו את הביאה] במקצת שלא תהא פוטרת צרתה ושתהא היא צריכה חליצה, והכל יודעי' שאלו היתה חליצה או ביאה בתחלה לא היתה ביאה של אחריהן כשרה, ואעפ"י שאין אחרי הביאה הפסולה גט ומאמ', לא אתו למיטעי, כיון דמדאורייתא היא מידע ידעי, ובהכי שעשינו לה שהצרכנוה חליצה, אמרי כיון שהביאה שאחר גט פסולה במקצת, ביאה אחר חליצה פסולה היא לגמרי, דחליצה דאוריית'. זו הייתה סברתו של ר' יוחנן. וההיא דפ' ב"ש [לקמן קי"א ע"א], דאתי למימ' ד[ל]ר' נחמיה ביאה פסולה פוטרת ואינה צריכה חליצה, לית ליה דר' יוחנן. ולמסקנ' אדחי' לה ההיא אוקמ' משום טעמ' אחרינא. ואיפשר שזה דעת רש"י ז"ל, שפי' במשנתינו דלר' נחמיה אין אחריה כלום ויוצאה לגמרי בגט, וכאן פי' שהיא צריכה [חליצה], דהיינו סברי' דר' יוחנן. וגם זה אינו מחוור בעיני, דאי אמרת אינה פוטרת, היכי משכחת לה ביאה לבסוף, דאי לומ' שאין אחריה לא גט ולא מאמ', היינו ביאה באמצע, וליתא דהא תנן נמי כה"ג בחליצה, דתנן החליצה בין בתחלה בין בסוף בין באמצע אין אחריה כלום, וע"כ התם ה"ק בין בתחלה כגון שחלץ [ועשה מאמר ונתן גט, ובאמצע כגון שעשה מאמר וחלץ ונתן גט, ובסוף כגון שנתן גט] ועשה מאמ' וחלץ, והילכך אף בבעילה בין בתחלה כגון שבעל את זו ועשה מאמ' בזו ונתן גט לזו, ובאמצע כגון שעשה מאמ' ובעל ונתן גט, ובסוף כגון שעש' מאמר ונתן גט ובעל. כן פרש"י ז"ל.
ור"ח ז"ל כת' כמאמ' שויוה רבנן כדתניא בתוספת' [סוף פ"ז], אימתי אמרו אין אחר בעילה כלום בזמן שהיא בתחלה ואם אינה בתחלה הרי היא כמאמ'. ואעפ"י שאיפשר לומר שזו כרבנן היא ולא כר' נחמיה, איפשר שסברת הרב ז"ל לו' שהיא לר' נחמיה, מפני שבראשונה של תוספת' הזכיר ר' נחמיה, והוא ניהו שהזכיר שם אין לאחר בעילה כלום, דהכי תני התם, כיצד שלש יבמות ויבם א' עשה מאמ' בזו ובעל את זו וחזר ועשה מאמ' בזו ר' נחמיה או' ראשונה צריכה גט ואין אח' בעילה כלום מק"ו וכו' וחכמי' או' צריכו' שלשה גיטי' וחליצה א' מהן אימתי אמרו אין אחר (חליצה) [בעילה] כלום בזמן שהיא בתחלה אינה בתחלה הרי היא כמאמ', ע"כ לשון התוספת'. אלמ' משמ' דאימתי אמרו אין אחר בעילה כלום אדר' נחמיה קא מהדר, דהוא קאמ' לה התם בהדיא. זה נ"ל לדעת הרב ז"ל. כז"ל הרשב"א ז"ל.
<h2>דף נב.</h2>
הא דאקשי' והא תני' לוקה, פרש"י ז"ל דקס"ד דמדאורי' קאמ', דלוק' מלקות [מ'] משמע, ואין מלקות מ' אלא על דבר תורה. ואיכא למידק דהא ודאי מאמ' דרבנן הוא, והיכי הוה ס"ד דלקי דבר תורה. ואפש' לומר דקס"ד שאין המאמ' גומ' בה להוציאה בגט אלא הביאה, מיהו מאמ' צריכה כדי שתהא קנויה לו קודם שיפגע בה, שעל ידי כך התירה לו הכתוב. ושמא היה סבור דמאמ' דאורית' הוא, וכענין שאמרו בירושלמי [פ"ב ה"א] ולקחה לו לאשה זה המאמ', ומדרש גמור כדאית' התם בפירקין דהכא [ה"א], (הרמב"ן) [הרשב"א] ז"ל. וי"מ דמקשי נמי סבר דמלקות מדרבנן קאמ', אלא דהכי קא קשי' ליה, מדקאמרת קנה ואין צריך לעשות בה מאמ' אחר הבעילה, אלמ' לא תקנו רבנן מאמ' אלא בלכתחלה, והתני' לוקה על בעילתו מדבריהם, וכיון שכן צריך הוא לחזור ולעשות מאמ' קודם שיחזור וישנה ויבעול. ופריק דהתם לאו משום תקנת' דמאמ' הוא, אלא משום פריצות' דעבד, וכן הדין בכל קדושין דעלמ', ולעולם מאי דעבד עבד ואין צריך לחזור ולקדש. והא דקאמ' מכת מרדות מדרבנן, לא הוה צריך, דמעיקרא נמי הכי ס"ד, אלא משום דבעי לפרושי דכל קדושין נמי מלקי' לי' מדרבנן משום פריצות' אמ' הכי, כלומ' מכת מרדות זה משום חוצפא, כי האי תנא דאמ' משמי' דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה. הרשב"א ז"ל.
ועל דמבטל גיטא, כגון השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמ' ליה גט שנתתי לך בטל הוא, דילמ' לא ידעי ליה אנשי דמבטלי' קודם שיבא לידה ושמא יתננו השליח לאחר שבטלו ותנשא בו. ולא נהירא דאין סברא לומ' שיתן לה השליח כיון שהוא מוחה בו, דאטו ברשיעי עסקינן. לכנ"ל כדאמרינן התם [גיטין ל"ב ע"א] בראשונה היה עושה ב"ד ומבטל לפניהם התקי' ר"ג שלא יהו עושין כן, אך פליגי התם [ל"ג ע"א] דאיכא למ"ד אם בטלו מבוטל ולדידי' ניח' שהרי אשה זו אינה יודעת שבטלו ותנשא, ואפי' למ"ד התם אם בטלו אינו מבוטל מ"מ הרי מוציא לעז על הגט. תו' בפ"ק דקדושין [י"ב ע"ב].
בכלהו לא מנגיד רב. על זה סומכי' החתנים בזמן הזה שדרים בבית חמותם ואפי' למאן דחייש לעיל מה שדרים עכשו בבית חמותם היינו בשביל טובת הנאה שדרים בלא שכירות בבית דיש הוכחה שאינם דרים בשביל חמותם אלא בשביל שאר טובות שעושי' להם. תו' פ"ק דקדושין [י"ב ע"ב].
משום פריצותא. מפרש ר"ת דהיינו פריצות' לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד, ודבר מכוער שמעמיד עדיו על כך. וקש' דביבמות פ' ר"ג מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מכת מרדות מדרבנן כרב, והתם לאו משום עדי' תלי' טעמ' דהא יבמה דאורי' אינה נקני' אלא בביא', אלא נר' לר"י דהיינו פריצות שעושין תחלת קניינן בביאה דומי' דמקדש בלא שידוכין, תו' בפ"ק דקדושין [י"ב ע"ב].
בשטר כיצד. סיומ' דברית' כותב שטר ונותן לה, וס"ד דבשטר קדושי' איירי, הרא"ש ז"ל. כתב על הנייר או על החרס. אומ' ר"ת דכר' אלעזר מוכחא וכו', וחרס יכול להזדייף הוא כדמוכח בפ"ב דכתובות [כ"א ע"א], דאמרי' האי מאן דבעי לאחוויי חתימ' ידיה לכתו' חתימ' ידיה אחספא וכו', ותנן בפ"ב דגיטין [כ"א ע"ב] אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף. הרא"ש ז"ל.
הרי את מקודש' לי הרי את מאורסת לי בין ע"י אביה וכו'. כלו' יכול הוא לקדשה בלשון זה אפי' במקדשה ע"י האב. ושהוא שבגרה, כלו' אבל אם לא בגרה צריך לומר הרי בתך מקודשת לי. הרשב"א ז"ל.
או דילמ' חיישי' דילמ' אתי לאחלופי בגיט' מעליא. ומהני ביבמה אע"ג דלא מהני באשת [איש], משום דגט ביבמה אינו אלא לפסול וגט כיוצא בזה פוסל בכהונה, ואי אמרת דהאי גט לא פסיל ביבמה אתי למימ' דגט מעלי' נמי לא פסיל. הרא"ש ז"ל.
הרי שאמרו אמר ללבלר וכו' הרי זה גט. איכא למידק דבפ' כל הגט [גיטין כ"ו ע"ב] תניא איפכא, דתניא כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט, וכת' רש"י ז"ל, דהכא הרי זה גט דבר תורה קאמ', והתם אינו גט משום גט ישן מדבריהם. (ויבו גט) [ויש עוד] לפרש, אינו גט דהתם לו' שאינו מגרשה בו לכתחלה, והרי זה גט דהכא לו' שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה. וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל [פ"ג מהלכ' גירושין ה"ו] שכת', אמ' לסופר כתו' גט לפלוני' ויהיה עמי לכשאכנסנה אגרשנה בו [ונכתב ונשאה וגרשה בו אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב, אבל אם אמר כתוב גט לארוסתי לכשאשאנה אגרשנה בו] וכנסה וגרשה בו כשר ע"כ. אבל ר"ת ז"ל כת' ונראה כמו שכתו' בתו', הרשב"א ז"ל. והרמב"ן ז"ל כת', מפורש במס' גיטין בחדושינו, דהכא כשאמ' לסופר כתו' לי גט לפלוני' שהיא עכשיו ארוסתי לכשאכנסנה [אגרשנה], וכנס' וכת' לה הגט באותו היום שכנסה וגרשה בו, לדברי הכל גט גמור הוא, אין בו לא משום תקנת ולד של גט ישן, ולא משום חשש גט מאוחר, שמקצת החכמים פוסלי', שהרי לא כתבו עד אותו [היום], אלא שעשאו שליח [מעתה] לכתו' לו, הילכך אין בו בית מיחוש. ולאשה דעלמ' אינו גט כלל מן התורה, שכיון שאין בידו לגרשה אין בידו לעשות שליח לגרשה, ונעשה כמי שלא אמ' לסופר כתוב ולעדי' חתומו. וזה הפי' הנכון. וכן אם אמ' להם כתובו מעכשיו, וכתבו בו זמן חדש או שבוע, ונשאה תוך הזמן הזה, שאין כאן משום גט מאוחר, שהרי בזמן שכתו' בו נתגרשה. וכן דעת הר"מ הספרדי ז"ל [שם פ"א הכ"ה]. עכ"ל.
<h2>דף נב:</h2>
הא דבעי רמי בר חמא ליבמתו מהו וכו'. קשיא לי מאי קא מבעי ליה, אי מדאורית' קא מבעי ליה, א"כ היכי קאמ' כיון דלא עבד בה מאמר לא, ואי מדאורית' מאמ' בדאורית' לא משמש כלום, דמאמ' דרבנן ומדאורית' לא מעלה ולא מוריד. ואי מדרבנן קא מבעי' ליה, פשיט' דגט הוא לפוסלה, דהא כשהיא יבמתו אלו נתן לה גט בלא מאמ' פסלה עליו ופסלה מן הכהונה. וי"ל דמדרבנן קאמ', והכי קא מבעי' ליה, כיון דבשעה שאמ' לסופר לכתו' לה גט הוה אגידה ביה ובת איגרושי היא מדרבנן ואי בעי פסיל לה בגט, מעת' יש לו יד לכתו' גט, ואעפ"י שלא גרשה עד שכנסה ונעשית אשתו גמורה [דבר תורה, מכל מקום מגורשת היא מדבריהם ופסולה מן הכהונה, או דילמא כי תקינו רבנן גט לפוסלה הני מילי כשהיא יבמה, אבל משנשאת ונעשית אשתו גמורה] ומעיק' לא היתה לו בה הויה כלל, כאשה דעלמ' היא ואפי' ריח גט אין בו, אלא א"כ עשה בה מאמ', אבל עשה בה מאמ' פסלה מן הכהונה, דגזרי' בה משום ארוסה דעלמ', דמשעשה בה מאמ' לארוסה דמיא ומדרבנן. אלא דקשי' לי, דהא ודאי מדבעי לה אהא דאמ' ללבלר כתו' גט לארוסתי, משמ' דמדמבעא בעי לה אי דמי לארוסה לגמרי אי לא, כלומ' אי גטו מחוור דבר תורה להתירה בשוק בגט זה, כדרך שהאומ' כתוב גט לארוסתי מגו' להתיר לשוק, דאי לא תימ' הכי לא הוה ליה לרמי בר חמא למסתמי למלתי', והל"ל ליבמתו מהו לפוסלה לכהונה. [ואל תשיבני בעיא דאביי דלעיל דבעי מרבה, נתן לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו, ולא פירש מהו לפוסלה לכהונה]. דהתם גט יבמים הוא, וע"כ לפסלה ולא להתירה קאמ'. ועוד ק"ל קצת דהל"ל לרמי בר חמא למימ', ליבמתו עד שלא עשה בה מאמ' מהו, כיון דעיק' בעי' בשלא עשה בה מאמ' תלי'. ומן הדוחק י"ל דרמי בר חמא לתרתי בעי, וחדא מגו חדא קא בעי, וה"ק כיון דאגידא ביה דבר תורה ומן שמיא אקנו לה ניהליה, כארוסתו היא, והואיל ובידו להתירה לשוק בחליצה, בידו לעשו' שליח אפי' על הגט, ושליחות בעל קרינא ליה, אעפ"י שאין בידו להתירה בגט ממש. או דילמ' כיון שאין בידו לגרשה בגט ממש, כאשה דעלמ' היא לגבי גט, ואינו גט להתירה לעלמ', אבל לפסלה מיהא הוי גט. או דילמ' אם לא עשה בה מאמ', אפי' לפסלה לכהונה אינו גט אחר שכנסה, ועלתה בתיקו. ולפי מה שפי' הוי ספק (דדבריהם) בשל תורה ולחומרא, ואם מת חולצת ולא מתייבמת, ואם אשת כהן היא אסורה לו. אבל לפי פי' הא' הוי ספק בשל דבריהם ולקולא. ומדברי הרמב"ם ז"ל [פ"ג מהלכ' גירושין ה"ו] נר' כדברי, שהוא ז"ל כת', אמ' לסופר כתו' גט לארוסתי וכו' כתבו גט ליבמתי ואחר שיבמה גרשה בו הרי זו ספק גירושין הואיל ואינה אשה גמורה כשנכתב ע"כ. וצ"ת. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
והרא"ש ז"ל כתב, נראה דלפוסלה לכהונה קאמ', וקא מבעי' ליה מאי אי אמרי' כיון דאגידה ביה ויכול עתה לפסלי בגט לכהונה אעפ"י שכיון לגרושי' גמורי' נהי דגט גמור לא הוי ריח הגט מיהא הוי לפסלה לכהונה, או דילמ' כיון דכיוון להתירה בגט זה ולענין זה לא מהני וגם לא עבד בה מאמ' אפי' ריח הגט לא הוי. והריב"ם ז"ל פי' דהכי קא מבעי' ליה, אי כתבו קודם מאמ' ועשה מאמ' וגירש בו מהו שיפקיע המאמ'. וקשה לי דליבמתו דבעי רב חמא היינו דומי' לארוסתו דקאמ'. ונ"ל דלהתגרש בגט זה לאחר שייבמה קא מבעי' ליה, משום דיבמה יש לדמותה לארוסה בחד צד שיכול לעשות בה דבר בעל כרחה שיוכל לגרשה בגט שיבא עליה ואח"כ יגרשנה הילכך קרינא ביה בידו לגרשה, או דילמ' השת' מיהת כל זמן שלא בא עליה כאשה אחרת דמי'. וה"פ מי אמרי' כיון דאגידא ביה, כלו' שיכול לבא עליה בעל כרחה כארוסתו דמיא וקרינא ביה בידו לגרשה, ומן הדין ה"ל לסיומי לבעי' דידיה או דילמ' השת' מיה' לא בא עליה ואין בידו לגרשה, אלא אי הוה מסיים הכי הוה משמ' דפשיט' ליה דלכל הפחות הוי ריח הגט לפסלה לכהונה, ולהכי נקט בסיומ' דבעי' דידיה כיון דבלא עבד בה מאמ' לאו למידק מינה דאי לא הוי גט אפי' ריח הגט אין בו, דמי תליה ספיק' דידיה בלא עבד בה מאמ', ע"כ בריח הגט נמי מספק' ליה, דמאמ' לענין גט גמור לא מעלה ולא מוריד עכ"ל.
ומי מצי' מוקמ' לה כר' עקיבא. הקש' ר' מאי' דמשמ' משום דרב הונא אוקי מתני' כר' עקיבא קשי' לי' רישא, אף לדידן תקשי דע"כ מתני' כר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין דבענין אחר א"א להעמידה, ועוד הקש' מאי קמ"ל רב הונא פשיטא דמתני' ר' עקיבא היא, ותירץ דהכי פריך אא"ב דמתני' כרבנן ומיירי כגון שקדשה לשם יבמות ורבי היא וסבר לה כרבנן, ולהכי חלץ ועשה מאמ' אין אחר חליצה כלום דפקעה זיקת יבמין השתא ניח' דלא תקשי מרישא, אבל השת' דמוקמ' לה כר' עקיבא קשי' רישא, והשת' נמי ניחא דאשמעינן רב הונא זו דברי ר' עקיבא ולא כרבנן וכדפרשי', ושמא דמתני' משמ' ליה דמיירי במאמ' סתם ולא שפי' לשם יבמות ולהכי אוקמ' כר' עקיבא. ועוד הקש' לימ' מתני' ר' יהודה היא וס"ל כר' עקיבא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין בפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ג ע"א], ולא סבר כותיה בהך דרשא דאשר שלחה. ותיר' דכיון דר' יהודה בשיטת רבו אמרה להא דאין קדושין תופסין מסתמ' דרשא דאשר שלחה ס"ל נמי כותיה, ועוד דבלאו הכי צריך לתרץ כן דר' עקיבא אסמכת' בעלמא הוא, דהא לעי' בפ' החולץ [מ"ד ע"א] לא קאמ' ר' עקיבא אלא הנושא חלוצתו דהולד ממזר, ולא קאמ' הנושא זקוקתו לאחר שגרש. הרא"ש ז"ל.
הא דאמרי' זו דברי ר' עקיבא שהיה עושה חלוצה כערוה, לומר שהיה עושה חייבי לאוין כחייבי כריתות לענין קדושין, והרמב"ם ז"ל שפי' בפי' המשנה שלו [ש]אם נחלצה שבה ערוה כבתחלה לפני מות אחיו, תמי' לי טובא פה קדוש איך יאמ' דבר זה, שבפי' אמרו בפ"ק דמכלתי' [י' ע"ב], דחלוצה לר' עקיבא חייבי לאוין היא בפלוגת' דר"ל ור' יוחנן, וה"נ משמ' בפ' החולץ [מ"ה ע"א], גבי הכל מודי' בגוי ועבד הבא על בת ישראל, ובהדיא אמרי' הכא זו דברי ר' עקיב' דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף נג.</h2>
מר סבר חליצה פסולה פוטרת ומר סבר חליצה פסולה אינה פוטרת. קשי' להו לרבוותא ז"ל, היאך איפשר דחליצה פסולה אינה פוטרת, דאי בחליצה לא מפטרה במאי מפטרה. ותי' רבינו האלפסי ז"ל בהלכו', בשנפלה לפני ב' יבמין וקא מפלגי בפלוגת' דרב ושמואל, ר' סבירא ליה כשמואל דאמ' אינה צריכה לחזר על כל האחים ובחליצה דחד מפטרה ומפקעה זיקתה לגמרי, ורבנן סברי כרב דאמ' צריכה לחזר על כל האחין ועדיין זיקתה קיימת, כמו שכתו' בהלכות. ואע"ג דאמ' רב אשי דכ"ע לא פליגי דחליצה פסולה אינה פוטרת, לא שמעינן מינה דהלכת' כרב, [דרב] אשי (דהני) [להני] תנאי קאמ', ורבינא נמי דאמ' דכ"ע יש תנאי בחליצה להני תנאי קאמ', דהא קי"ל לענין (חליצה) [הלכתא] דאין תנאי בחליצה, כדאסיקנא בכתובות פ' המדיר [ע"ד ע"א], ולקמן במכלתי' בפ' מצות חליצה [ק"ו ע"א], וכן פרש"י ז"ל. וכיוצא בה בפ' גט פשוט [ב"ב ק"ע ע"א], דכ"ע אותיות נקנות במסירה, כלו' להנהו תנאי, אבל לענין הלכת' קימ"ל דאין אותיות נקנות במסירה. וכן בפ' בתרא דיומא [ע"ח ע"ב], דכ"ע מנעל הוא, והיינ' להני תנאי. והרמב"ן ז"ל מפ' אותה בשתי יבמות ובהא פליגי, מר סבר חליצה פסולה פוטרת צרתה, וכיון דאיעקר זיקה מהאי ביתא לגמרי, לא תפשי קדושין בזיקת יבמות, לא באותה שחלץ ולא בצרתה. ומר סבר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ויש אחריה כלום, כדעת אבא יוסי בר חנן דלקמן, וכיון (דאשתרייא) [דאשתיירא] זיקא בהאי ביתא, אפי' בדידה נמי תפסי בה קדושי' בזיקת יבמות. הרשב"א ז"ל.
לימ' מסייע ליה לשמואל ותיובתא דרב יוסף. וא"ת היאך תהוי תיובת' דרב יוסף, כיון דהוי סייעת' לשמואל ע"כ צריך לחלוץ לצרה דחליצת בעלת מאמ' אינה פוטרת הצרה, וי"ל דתיובת' דרב יוסף דקאמ' היינו או תיובת', דאי לא תסתייעי לשמואל ומפטרה צרה בחליצת בעלת מאמ' א"כ הא דנקט מאמ' לזו וחלץ [לזו] נקטיה לאפוקי מרב יוסף. הק' ר' מאיר דלא אשכחן בכל התלמוד וא"ו כמו או, דודאי בלשון משנה אשכחן במתני' חלץ ועשה מאמ' נתן גט ובעל, אבל בלשון תלמוד לא אשכחן. ועוד מאי קאמ' לימ' מסייע ליה לשמואל או תהוי תיובת' לרב יוסף, הא אי בעית לסיועי לשמואל איכא למדחי לא תסייע לשמואל והא דקתני הכי למהוי תיובת' דרב יוסף, ואי בעית לאותיבי לרב יוסף איכא למדחי דנקט הכי משום דשמואל. ופי' הוא ז"ל, אי מסייע לשמואל אפ"ה הוי תיובת' דרב יוסף, מדלא קתני חליצה בבעלת מאמ' אלא באידך, אלמ' בעלת מאמ' (ד)לא חלצה ונמצא כי חליץ לאידך פוסלה לכהונה, ואי כרב יוסף דאמ' אם היה חולץ חולץ לפסולה הכא נמי יחלוץ תחלה לבעלת מאמ' ותפטר אידך מדאורי', וכיון דמדאורי' מפטרה אפי' אי הדר חליץ לה מדרבנן משום דחליצה פסולה לא פטרה צרתה, מ"מ בההיא חליצה לא מפסלה לכהונה, כי היכי דאמרי' לעי' בפ' ד' אחין [כ"ו ע"ב, עיי"ש תוד"ה דנפול] דאחות חלוצה שהיא מדרבנן דגזרו אטו אחות גרושה [שהיא בכרת כשהיא ע"י חיזור לא גזרו כ"ש דחלוצה לכהן דגזרו משום גרושה שהיא בלאו] כשהיא ע"י חיזור לא גזרו. וק' לי קצת דהא אין אדם מצווה לטרוח להציל מי בורו לאחרי', ומצי למימ' איני חפץ לחלוץ שני פעמי'. עוד הק' רבי מאיר על פרש"י ז"ל, אי רב יוסף היינו רב יוסף דלא ישפוך, למה לא הזכיר התלמוד דבריו בפי' כמו שהזכיר בהדיא מלת' דשמואל ומלת' דרבה בר רב הונא. ועוד מאי פריך לרב יוסף יקש' למתני' דהחולץ [לעיל מ"ד ע"א] דתנן אם היה חולץ [חולץ] לפסולה וכו', ורב יוסף לא חדש כלום אלא שאמ' כאן שנה רבי. ועוד דלא שייכא מלת' דרב יוסף הכא משום דאף לעצמו הוא מפסיד דאוסר עצמו גם בקרובו' שנייה. ופי' הוא ותהוי תיובתא דרב יוסף דפליג(י) אדשמואל, דשמואל ס"ל יש זיקה דפסיק הלכה כר' יהודה ב"ב, ולהכי חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה, ותהוי תיובתא דרב יוסף דפליג עליה בפ"ב דמגלה [י"ח ע"ב] ואמ' דשמואל חייש ליחידאה, דתנן שומרת יבם שקדש אחיו וכו' עד ואמ' שמואל הלכה כר' יהודה ב"ב, מכלל דלרב יוסף אין שום תנא ואין שום משנה ובריתא סוברת יש זיק'. והכי משמ' לעי' סוף פ' החולץ [נ' ע"א] דאמ' רב יוסף כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה, ואי ס"ל דשום תנא סובר יש זיקה לוקמ' כמאן דאמ' יש זיקה ואיצטריך למתניה יבמתו שמתה מותר באחותה לדקדק באחותה אין באמה לא כדדייקי' לעי' ריש פ"ב [י"ז ע"ב], הילכך פריך לרב יוסף דאי אין זיקה יחלוץ לבעלת הגט ויפטור צרת' כדאמ' ר"ג לעיל, והשת' ניח' שלא הוצרך להביא מלת' דרב יוסף כיון שהביא מלת' דשמואל דאיהו הוא דפליג אדשמואל, עכ"ל הרא"ש ז"ל. ור"ח ז"ל גורס ותהוי תיובתא דרב יוסף, ותו לא מידי, ומפ' תהוי תיובתא דרב יוסף דאמ' עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קנה, וה"נ כי עשה מאמ' כסבור הוא דקני קנין גמור ולא קני, ונמצא שחליצתה כשרה, ואמאי אינה פוטרת. ולא ידענא ליה להאי פרוש', דא"כ כל מאמ' דיבמה וכל גט תקשי לרב יוסף. הרמב"ן ז"ל.
הניח' לרבי יוחנן דאמ' כולה ביתא בלאו קאי שפיר. לגירסת רת"ם ז"ל דגריס בפ"ק [י"א ע"א], בפלוגת' דרב אחא ורבינא, בבא על יבמתו וחזר ובא הוא או האחי' על צרת' חד אמ' בכרת וחד אמ' בלאו, שמעתי' דהכא אתי' שפיר. אבל לגירסת הספרים דגרסי התם וחד אמ' בעשה, במתני' דהכא איכא חייבי עשה ואיכא חייבי לאוין, דריש' דקתני [אין אחר ביאה כלום קתני חייבי עשה, וסיפא דקתני] אין אחר חליצה כלום קתני חייבי לאוין, והל"ל בשלמ' לר' יוחנן דאמ' כולה ביתה בלאו או בעשה קאי איצטריך לאשמועינן שאין קדושי' תופסי' בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה. וי"ל דה"ק, בשלמ' לר' יוחנן דאמ' אין בכל הבית איסור חמור מחייבי לאוין דהיינו חלץ, איצטריך לאשמ' דאין קידושין תופסין [בה, וכל שכן דאיצטריך לאשמועינן שאין קידושין תופסין] בחייבי עשה, כר' ישבב דאמ' [קידושין ס"ד ע"א] בואו וניצווח על עקיבא ן' יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, אלא לר"ל איצטריך לאשמועינן דאין קדושין בחייבי כריתות, דהא כולה מתני' לאשמועינן כחו של ר' עקיבא איצטריך, וחייבי (לאוין) [כריתות] כ"ע מודו בהו דאין קדושין תופסין בהן ולא איצטרי'. ואי קשי' לך, א"כ לר' יוחנן גופיה למה לי דתני חייבי לאוין, השת' חייבי עשה לא תפסי בהו קדושין כדקתני אין לאחר ביאה כלום, חייבי לאוין לא כ"ש. י"ל דמשום סדרא דמתני' נקט להו, ולר' עקיבא איצטריך כי היכי דקתני חייבי לאוין והדר תנא להו כמה זמני, אבל חייבי כריתות הוה ס"ד דכיון דלא איצטריך לר' עקיבא, משום [סדרא] דמתני' בלחוד לא תני לה, ואהדר ליה דאף הן משום סדרא דמתני' תני להו כדתני חייבי מיתו' ב"ד. ואי קשי' לך הא דאמרי' בכתובות פ' אלו נערות [ל' ע"א] ובקדושין פ' האומ' [ס"ד ע"א, ס"ח ע"א], הניח' לר' ישבב אי לאפוקינהו מטעמי' דר' סימאי קאתי וחייבי לאוין קאמ' ולא חייבי עשה שפיר אלא אי טעמ' דנפשי' קאמ' כל שאי' לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפי' חייבי עשה וכו', דאלמ' מספק' לן אי אית ליה לר"ע דאין קדושין תופסי' בחייבי עשה, ואם איתא ודאי ר' ישבב טעמ' דנפשיה קאמ' ואפי' חייבי עשה, ותנא דמתני' נמי סתם כותי'. י"ל משום דלר"ל קאמ' ליה בלשון הניח', אבל לר' יוחנן ודאי פשיט' לן דר' ישבב טעמ' דנפשיה קאמ'. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
<h2>דף נג:</h2>
חלץ ועשה מאמ' וכו'. פרש"י ז"ל [א]יבם א' ויבמה א' קא מהדר ואע"ג דתני לעיל הדר תני הכא וכו'. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, דהא סיפא דקתני בין בתחלה בין באמצע וכו' ופלוגת' דר' נחמי', כלה בין ביבם א' ויבמה א' בין בב' יבמים וב' יבמות הוא. ופי' הוא ז"ל, דחלץ ועשה מאמ' הדר לכלהו בין ביבם א' בין לב' יבמו' בין לב' יבמים. וקשיא לי, דהא ודאי בגמ' משמ' דהך סיפא דמתני' איבם א' ויבמה א' קאי כדברי רש"י ז"ל, מדאקשי' בשלמא חלץ ועשה מאמ' אצטריך אלא חלץ ונתן גט למה לי, ואי ביבמה א' וב' יבמי', איצטריך לאשמו' דאין שני נאסר בקרובותיה, וא"נ ביבם א' וב' יבמו', אצטריך לאשמועי' דאינו נאסר בקרובות שניה, ואע"ג דמתני' כללא הוא אף ליבם א' ויבמה א', [מכל מקום אע"ג דלא איצטריך ליבם אחד ויבמה אחת איצטריך משום שארא. אלא דקשיא לי, מאי דוחקיה דגמרא דאוקמה ביבם אחד ויבמה אחת], וקא קשיא לי[ה] (לי)חלץ ונתן גט למה לי, לוקמה אכולהו כפשטה דמתני' ולא תקשי ליה. ושמא נאמ', דכלהו אסידרא ליבם א' וליבמה א' וליבם א' וב' יבמו' ויבמה א' וב' יבמין, הא תנא ליה לעיל, ותו לא איצטריך למתני להו זימנא אחרינא, וכל עיקר' דהך סיפא משום פלוגת' דר' נחמי' בלחוד הוא, ולמה ליה לתנא לאהדורי אכולה, אלא (אאיסור') [אסדרא] קמ' דמתני', דהיינו יבם א' ויבמה א', ולאשמעי' עלה פלוגתא דר' נחמיה ורבנן, מ"ה משמ' ליה לגמ' דארישא בלחוד קא מהדר, כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
הא דאמרי' לעיל מזיד קנה, בדיעבד קאמר, אבל לכתחלה אסור מדרבנן, והיינו דלא פירשו בגמ' מתני' דלא כאבא שאול [לעיל ל"ט ע"ב], דאמר הכונס יבמתו לשם נוי כאלו פגע בערוה וכו', דהא הכא במזיד היינו לשם נוי, שהרי עושה לזנות בעלמא, אלא ודאי אבא שאול מדרבנן קאמר, והכא דיעבד קאמר דקנה, ורבנן דפליגי עליה דאבא שאול ודאי מודו דאסור לעשות כן, אלא דפליגי אפילו לכתחלה אם בעל לשם נוי לא הוי כפוגע בערוה. נמקי יוסף.
ה"ג במקצת נסחאו' אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה בת ישראל לנתין וממזר, ול"ג ממזרת ונתינה לישראל, ויש נסחאות שכתוב בהן, ממזרת ונתינה לישראל, וכן גרש"י ז"ל, ופירש דלענין [העראה] נקטי' לומ' דישראל בממזרת ונתינה לקי משעת העראה. ואיפשר נמי (דצירכא) [דסירכא] דתנא הוא, משום דאורחי למתני להו הכי, וחלוצה לכ"ה נמי משום (צירכא) [סירכא] דלישנא קא נקט לה, דהא חלוצה לאו דאוריית' כדאי' לעיל בשלהי פ' כיצד [כ"ד ע"א], אלא דארחיה דתנא למתני הכי. הרמב"ן והרשב"א ז"ל.
ה"ד אלימ' דאנסוהו גוים. י"מ שאנסוהו אונס מיתה, כלו' שאמרו לו גוים בא עליה ואי לא קטילנא לך, והא אמ' רבא אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת, כלומר שאעפ"י שאמ' לו שיהרגוהו אם לא יבא על הערוה, מומת על ידה אם עשה, לפי שאין קשוי אלא לדעת. וי"מ שלא אנסוהו אונס מית', שאלו כן אף הוא פטור בדיני אדם, דאפי' בע"ז ובשפיכות דמים שדינו שיהרג ואל יעבור, אלו אמרו קטול לפלוני ואי לא קטילנ' לך ועשה כן פטור מדיני אדם, שלא עשה זה אלא מחמת האונס, ואלו אתה מסלק אונסו מעליו אף הוא אינו [הורג, ו]ה"נ מחמ' האונס הוא שנתן דעתו והקש' עצמו, אבל אם אתה מסלק אנסו ממנו אף הוא אינו בועל. אלא הכא (שתכפוהו) [שתקפוהו] גוים ודבקוהו, הילכך אין זה אונס אלא רצון שכיון שאין שם פדית מיתה אין זה אונס, ואי קשי' לך, למה לא העמידו משנתינו כשאנסוהו גוים למיתה. י"ל האי כיון דבביאה עצמה ליכא אונס לא קרי' ביה הבא על יבמתו באונס, אלא מדעת ושלא בכוונת מצוה. הרשב"א והרמב"ן ז"ל.
תו' וכו', אבל הכא הקשו[י] דעביד חשיב כעושה מעשה וחייב למסור עצמו, ואע"ג דאיכא מאן דאמר משמש מת בעריות חייב, נמצא דאפילו לא יקשה תעשה העבירה, מ"מ רבא דהכא סבר דפטור סוף פ"ב דשבועות [י"ח ע"א], ואפילו למאן דאמר נמי חייב, כגון שתתרבה הנאתו ע"י קשוי שעושה חשיב כאלו עושה כל המעשה מדעת, כדאמרינן בסוף פ"ב דשבועות [שם] שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה. ולפי מאי דפרישית ניחא הא דפריך בסנהדרין [ע"ד ע"ב] והא אסתר פרהסיא הואי, ולא פריך גלוי עריות הוא, לפי שידע המקשה שמועיל טעם של קרקע עולם הואי לענין דלא מחייב למסור עצמו משום ערוה כיון דילפינן מרוצח, אלא ס"ד דלא מהני לענין פרהסיא דחייב אדם למסור עצמו על מצוה קלה מפני חלול ה', ומשני קרקע עולם היתה וליכא חילול השם. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף נד.</h2>
הא דאקשינן והא אפקתיה לכדרכה, לית למימר דאי מוקמינן יבמה יבא עליה לביאת שוגג כמזיד ביאה כדרכה לא שמענו, דע"כ ביאה שמענו מיבמה יבא עליה, או לכדרכה או שלא כדרכה, ואי שלא כדרכה כ"ש דכדרכה דעדיפא, אלא הכי קאמר, והא אפקתיה לכדרכה כי היכי דנרבינן שלא כדרכה מולקחה לו לאשה, אבל כי מוקמית יבמה יבא עליה לרבות ביאת שוגג ומזיד, ביאה שלא כדרכה מנ"ל, דאנא אמינא דולקחה לו לאשה כדרכה, ויבמה יבא עליה כוליה לביאת שוגג ומזיד הוא דאיצטריך. ופריק לכדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא, ושלא כדרכה מולקחה, ולעולם כי איצטריך יבמה יבא עליה לרבות ביאת שוגג ומזיד. ולקחה לו לאשה לשלא כדרכה. וא"ת שלא כדרכה למה לי קרא, מג"ש דביאה ביאה נפקא, מעריות דכתיב בהו משכבי אשה. ותי' בתו', דאצטריך ביבמה, שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה להיות זרע (לו) הוא, ושלא כדרכה ליכא קיום זרע כלל, קמ"ל. הרשב"א ז"ל.
ה"ג ר"ח ז"ל וכן היא בספרי ספרד, אלא תיתי מנדה וא[חות אב] ואחות אם מה להנך שכן איסור הבא מאיליו. ותמי' לי, דא"כ אחות אב ואחות אם מה איסור הבא מאיליו איכא, מי לא עסקינן דלאחר שנולד הוא נשא אבי אביו אשה והוליד ממנה בת, ומה לי עמד בנו או אחיו וקדש את האשה, ומה לי עמד אבי אביו ונשא אשה והוליד בת. אלא מסתברא דלא קרינן איסור הבא מאיליו אלא באיסור הבא עם הגוף מעת היותו ואינו נפרד ממנו לעולם, כאחות אב ואחות אם ובתו ובת בתו ובת בנו, שלא היתה להם שעת הכושר, ולא נתוסף עליהם איסור מחמת מעשה שנתחדש בהם, כנשי הקרובים דראויות לו מתחלתן אלא שנאסרו מחמת מעשה שנתחדש בהן, ומעתה אין נדה איסור הבא מאיליו, דתחלתה וסופה בהכשר אלא שנתחדש בה דבר שאסרה ימים מספר, כנ"ל. וא"ת א"כ למה לי הקישה דר' יונה, תיתי מנדה ואחות אב ואחות אם. י"ל משום דאיכא למפרך, מה להצד השוה שבהם (שכן אוסרין ומתירין כדטרחי') [שאין אוסרן מתירן, כדפרכינן] במה הצד דאשת אח ונדה, וכיון דאדחי מה הצד דנדה ואשת אח מההיא פרכא, תו לא מצי למימר תיתי מנדה ואחות אב ואחות אם, דמההיא פירכא הוא דלא קמא ליה נמי. ואף רש"י ז"ל נראה דלא גריס ליה. עכ"ל הרשב"א.
<h2>דף נד:</h2>
מה נדה שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסור בכרת. כלומר הותרה לאחר ז' וקודם שהותרה עומדת באיסו', אף אשת אח שיש לה התר לאחר מכאן בשעת איסורא בכרת, כלומר אין לך בה היתר אלא מה שהתיר הכתוב דהיינו לאחר מיתה, אבל בשעת איסורא דהיינו באותו זמן שלא מצינו שהתיר הכתוב עומדת באיסור בכרת, הילכך לא מצית למימר לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות. כנ"ל להרא"ש ז"ל.
<h2>דף נה.</h2>
אלא מאשת אח ילפת. פי' שכיון שמצינו שנקרא אח אפילו מן האם, אף אחותה נקראת כן מן האם, והכל בכלל הכתוב שאמר [ויקרא י"ח] ואשה אל אחותה לא תקח. ואין לומר אין עונשין מן הדין, אלא בכגון בתו מאנוסה דלא כתיבא והיא גופה מייתי בק"ו. הר"מ ב"ן ז"ל.
אחותו דכתי' בה כרת למה לי. אבל נדה דכתיב בה כרת לא מבעיא ליה, דהיא בנה אב לכל העריות (דהא) [ד]העראה כגמר ביאה, ומשום העראה דכתו' בה בהאי קרא כתבי'. הרשב"א ז"ל.
אמר ר' יוחנן אם עשאן כלם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. וא"ת והא ר' יוחנן סבירא ליה בפ' כלל גדול [עי' כריתות ג' ע"ב] דחלוקת לאו שמה חלוקה, ובעריות כתיב בכל חדא לאו לחודא, ולמה לי כרת דאחותו לחלק. וי"ל דאיצטריך לבעל ה' נדות וכיון דגופים מחולקי' ננהו חייב על כל אחת ואחת. הרא"ש ז"ל.
א"כ נשתוק קרא משפחה חרופה. איכא למידק, השתא נמי נשתוק קרא מחייבי כריתות. י"ל דאי לא כתב רחמנא העראה בשום דוכתא, ה"א דהעראה לאו שמה ביאה כלל, וגלי לן רחמנא בשפחה חרופה ובסוטה ובאשת איש למעוטי העראה, אבל השתא דרבי רחמנא בחייבי כריתות דהעראה כגמר ביאה, אי לפטור חייבי לאוין לשתוק קרא משפחה. עוד י"ל דע"כ איצטריך למכתב בחייבי כריתות דמחייבי לאוין לא אתו, חדא דאין עונשין מן הדין, ועוד דה"א מלקות דקיל חייב בהעראה כגמר ביאה, אבל מכרת החמור פטור עד שיגמור. ואיכא למידק, היכי אמר רב אשי א"כ לשתוק קרא משפחה חרופה, והא צריך הוא לשלא כדרכה, כדאיתא בכריתות פ"ד מחוסרי כפרה [י"א ע"א], תני תנא קמיה דרב ששת עשו גומר כמערה ומתכוין כשאין מתכוין כדרכה כשלא כדרכה נעור כישן, א"ל מאי קא אמרת אי בשפחה חרופה כדרכה כשלא כדרכה כדרכה בשפחה חרופה מחייב שלא כדרכה [לא] מחייב מאי טעמא דשכבת זרע כתיב. וי"ל דההיא אליבא דר' יהודה היא דאמר לעיל בשלהי פ"ד אחין [ל"ד ע"ב] דמערה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא, אבל לרבנן דלא נפקי התם שלא כדרכה משכבת, אלא מאותה שלא כדרכה, בשפחה חרופה נמי לדדהו חייב, וסוגיין דהכא כרבנן. ואי קשיא לך, רב ששת היכי פריך התם אליבא דר' יהודה. י"ל משום דרב ששת סבירא ליה דכדרכה כשלא כדרכה לפטורה תני לה, כדקתני גומר כמערה לפטורה, וכר' יהודה איתמר, הילכך אף הוא פריך ליה אליבא דר' יהודה, הרשב"א והרמב"ן ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב, וא"ת והא איצטריך שכבת זרע דשפחה חרופה למעוטי שלא כדרכה כדאיתא בסוף פ"ב דכריתות [י"א ע"א]. ותי' ה"ר משה מאיברא דמתרויהו פריך מעיקרא, וה"ק העראה ושלא כדרכה [בחייבי לאוין מנ"ל, ומשני מדגלי בשפחה חרופה שכבת זרע דהיינו גמר ביאה וכדרכה מכלל דחייבי לאוין בהעראה ושלא כדרכה]. ע"כ.
העראה דחייבי לאוין דכהונה וכו' אתיא קיחה קיחה. ושאר חייבי לאוין לא ילפי' מחייבי לאוין דכהונה, דאיכא למיפרך שכן רבה בהן מצות יתרות, דהכי פריך לעיל בפ"ק [ה' ע"א]. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף נה:</h2>
הא דאמרינן ביבמה לשוק, אי לאו לאו אי עשה [עשה]. נראה שרש"י ז"ל גורס למ"ד לאו לאו למ"ד עשה עשה, ופי' דהיינו פלוגתא דרב ושמואל [לקמן צ"ב ע"א], דלרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה, מלא תהיה, ה"ק לא תהא בה הויה לזר, אינה אלא עשה, יבמה יבא עליה ולא אחר, ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולשמואל דאמר ללאו הוא דאתא, חייבי לאוין היא. ובתו' הקשו מדתניא התם, זו דברי ר' עקיבא דאמ' אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה. ועוד מדאמרינן בפ"ק דמכלתין [י"ד ע"ב] גבי בני צרות, פשיטא חייבי לאוין כשרין ננהו. ואתמר נמי התם, לאפוקי מדר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין קמ"ל. ויש לתרץ קושיות הללו, דגמ' תפיס (לא) [ליה] חייבי לאוין לרוחא דמלתא, משום דפשטיה דקרא משתמע מניה לאו, אבל אנן אפילו חייבי לאוין לית לן. וההיא דתנן נמי דיש ממזר ביבמה לדברי ר"ע, משום חייבי עשה קאמר לרב, אי כר' ישבב דאמר אין קידושין תופסין בחייבי עשה, אי משום דקסבר כל שאין קדושין בה הוי ממזר, אבל חייבי עשה דעלמא קדושין תופסין בה, ומ"ה לא פשיט מינה דר' ישבב אפילו חייבי עשה קאמר. ובתו' פי' לפי גרסת הספרים, אי לאו מחייבי לאוין אתי, אי משום עשה דאית בה נמי מחייבי עשה אתי, ולמה לך למלפה באפיה נפשה, דכ"ע חייבי לאוין היא, דלא יהא בה הויה לזר מתהיה נפקא, אבל מ"מ קאמר רחמנא שלא תצא החוצה לאיש זר. ושמואל מספקא ליה אי ללאו גרידא, ותהיה דקאמר לומר שלוקה עליה משעת קדושין, או שאינן תופסין בה כדרב. ויפה פירשו, הרמב"ן ז"ל. כבר כתבתי מה שבליבי בתירוץ קושיות הללו לפרש"י ז"ל לעי' בשלהי פ' החולץ.
אשה לבעלה מנין וכו'. במס' קדושין פ"ק [י' ע"א] גבי הא דאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה, כתב הרמב"ן ז"ל, ק' לי' לרב אלפסי ז"ל אהא דאמרינן בפ' הבא על יבמתו אשה לבעלה מנין, כלומר (דמתקיני') [דמיקניא] בהעראה, גמר קיחה קיחה מיבמה, וניחא ליה, התם בביאה דבתר אירוסין איירי דומיא דיבמה שזקוקה ועומדת, וה"ד כגון שבא עליה אחר קדושיה ועדיין לא נכנסה לחופה וקני לה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה [גליון. כן תי' הגאו' ר' ניסים]. ואי קשיא לך דהא קיחה קיחה גמרינן וכי כתיב קיחה בקדושין עצמן כתיבא ולא בביאה דבתר קידושין. [ואיכא למימר כתיב כי יקח ובעלה, משמע ביאה דבתר קדושין כדאמרינן בשמעתין (קידושין ט' ע"ב)]. ומיהו לא נהירא, דא"כ לעולם לא יקנה עד דקדיש והדר בעיל, וכ"ת אתא בעולת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה, א"כ ובעלה לחודה משמע, והדרא קושיין לדוכתין. הרשב"א ז"ל בקידושין. (שו'. ואיכא למימר כתיב כי יקח ובעלה, משמע ביאה דבתר קדושין כדאמרינן בשמעתין). [ויש ליישב פירושו דאומדני נינהו, דמאן דקדיש ובעיל ניחא ליה דליקני בכל דהו, ואע"פ שאין משמעות דבריו כן, אבל] איני יודע לביאה בלא חופה שתקנה לירושה ולשאר מלי דאשות, שהרי ביאה באיסור היא וכזנות דמיא, והיאך תקנה. וה"נ מוכח בפ"ד אחין [לעיל כ"ט ע"ב] שאינה קונה. אבל הר"ם ז"ל תלמידו אומר [פ"י מהלכ' אישות ה"א] שהבא על ארוסתו לשם נשואין זו היא חופתה, נמצאת אתה אומר ביאה קונה לשם נשואין וחופה קונה לשם נשואין, והבא על ארוסתו בבית חמיו שלא לשם נשואין אין קונה, ולוקה מדבריהם. וי"מ דכי אמרינן הכא דעתו על גמר ביאה דוקא כשגמר (ב)שהוכיח סופו על תחלתו, אבל פירש תחלת ביאה קונה לו שהיא העראה. ויש שהשיבו, א"כ אף ביבמה יש לך לומר כן שאם גמר ביאתו שדעתו על גמר ביאה כדגמרינן קיחה קיחה, וא"ה קשיא הא דגרסינן התם ביבמות [כ' ע"א] ואיתא נמי בסנהדרין [י"ח ע"א] כ"ג חולץ ולא מיבם והוינן בה קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין לא שנא מן הנשואין כו', אלא מן האירוסין אמאי ליתיה עשה דיבמה וידחה לא תעשה, גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ואי סוף ביאה קונה ביבמה אף ביאה ראשונה אסירה, דכי קני לה בסוף ביאה כבר נעשית בעולה ובעולת עצמו בעשה ואיכא עשה ולא תעשה. וזו אינה קושיא שלא הלכו אחר דעתו ביבמה כדי שתאמר דעתו אגמר ביאה, שהרי הבא על יבמתו בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון קנאה, שבפירוש רבתה בה תורה ביאת שוגג כמזיד כדאיתא בדוכתא. וא"ת כיון שקנאה בהעראה אף סוף ביאה ראשונה אסורה בה שכבר קיים מצותו והיאך אמרו אטו ביאה שניה, לאו קושיא היא דאע"ג דבהעראה קנאה שרבתה תורה מ"מ מצות יבמה יבא עליה ישנה בכל ביאה ראשונה עד גמר ביאה, שזהו ביאה האמורה בתורה אעפ"י שרבתה אף העראה. וב"ה [ובעל הלכות] ז"ל כתב כל הבועל דעתו אגמר ביאה, ואי פריש ואמר בהעראה אקני, קני לה בהעראה. ור"ת ז"ל תי' דתחלת ביאה האמורה כאן נשיקת אבר, וסוף ביאה הכנסת עטרה, וכל הבועל דעתו על הכנסת עטרה דאיכא הנאה ולא נשיקת אבר, והעראה האמורה ביבמות הכנסת עטרה. ואינו נכון דאמאי קרי לה בעולה בנשיקת אבר לאוסרה לכ"ג, ועוד מדקמ"ל העראה זו הכנסת עטרה ונשיקת אבר לאו כלום הוא, לא מקרי נשיקת אבר תחלת ביאה שהרי אינו ביאה, ולא הכנסת עטרה סוף ביאה שהרי היא תחלתה, אלא מאי גמר ביאה, מירוק גיד. כז"ל [כל זה לשונו (של הרמב"ן)] התם.
<h2>דף נו.</h2>
מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. פי' בביאת שוגג ומזיד פליגי, דביאה גרועה היא ובעלמא לא קניה לה עד שיתכוין, הילכך אמר שמואל דאף ביבמה לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, אבל בהעראה במתכוין לכ"ע קנה לכל, דאף באשה לבעלה רבתה תורה העראה כגמר ביאה כדאיתא לעיל [נ"ה ע"ב]. ותדע לך לקמן ללישנא בתרא, אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה, אלמא העראה שהבעל מאכיל בה אף יבם מאכיל בה אפילו לשמואל, ואע"ג [דגבי] אחד הגומר ואחד המערה מפרשי פלוגתייהו בגמ', לאו משום מערה נקט לה, אלא משום סופא דמתני' דקתני קנה נקט לה, דאלו ברישא דקתני אחד שוגג ואחד מזיד לא תני התם קנה עד סופה דמתני', אבל רבי' האלפסי ז"ל ששנאה בתוך דיני העראה, נראה שפירשה אף לזו בהעראה, אינו מחוור, דבכל התורה רבתה תורה העראה כגמר ביאה חוץ משפחה חרופה. ובירושלמי [פ"ו ה"א] דמשמע דמפרשי לה [בהעראה], פי' הרמב"ן ז"ל דהעראה דשגגה קאמר, לומר שסבורין היו שלא חלק שמואל אלא בהעראה דשגגות, אבל גמר ביאה דשגגות אפילו שמואל מודה בה. מיהו גמ' דילן לא מפרשא אלא בביאת שגגות ושאינו מתכוין. עוד כתב הוא ז"ל, מדפרישו בגמ' ללישנא קמא בתרומה, דמודה שמואל שאוכלת בתרומה במן הנשואין, משמע דאף במן הנשואין לא קנה לכל לשמואל אלא לתרומה בלבד, וטעמא דמלתא, משום דתרומה משעת קנין אוכלת דבר תורה, והרי קנאה להתחייב עליו משום אשת איש, דהא יוצאה בגט ופוטרת צרתה, דאע"ג דאינו עושה נישואין גמורין, כאירוסין מיהא קני. ובלישנא בתרא במן הארוסין מודה רב דלא אכלה, דאע"ג דקני לשאר כל הדברים, כדאמרינן בפ"ד אחין [לעיל כ"ט ע"ב], אלא ליורשה וליטמא לה השתא לא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בעל כרחה וכו'. וטעמא דמילתא דלא (איפשר) [אכלה], משום שלא יאמרו נשואין שלא מדעת מאכילין, כדאמרינן בסמוך בנשואי חרש, אבל משאכלה ברשות הבעל לא גזרו. עד כאן הרשב"א ז"ל.
אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה. פי' לאו מאכיל ע"י ביאה בלחוד קאמר, שהרי אין ביאה עושה נישואין אלא אירוסין, ואין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. אלא הכי קאמר, כל ביאת אירוסין שהבעל מאכיל בה ע"י חופה, יבם מאכיל בה. א"נ כגון שהכניסה לחופה ובא עליה לשם קדושין, [שבביאה זו נעשית נשואה ומאכיל בה. ולי נראה שאין צריך לכל זה, דכיון דביאת קדושין] מן הדין מאכילין, דדבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, אעפ"י שאסרוה חכמים עד שתכנס לחופה משום סמפון או משום דעולא, מ"מ ביאה מעולה היא הראויה להאכיל בבעל, וה"ק כל ביאה מעולה שקונה בבעל וראויה להאכיל בה, אף יבם מאכיל בה. הרשב"א ז"ל.
קסבר ר' נתן נשואי חרש מאכילות בתרומה. ורבנן דאמרי אינה אוכלת לאו מדינא קאמרי, דהא נכנסה לחופה וליכא לא(ו) משום דעולא ולא משום סמפון, דהשתא מאי איכפת ליה לסמפון, ואי משום שמא (יתפקע) [יתפקח] ויטעון טענת סמפון, מלתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, אלא טעמיהו משום גזירת נשואין אטו קדושין, ור' נתן לית ליה האי גזירה, הילכך משנכנסה אוכלת בתרומה דהא [מדאורייתא] אכלה. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף נו:</h2>
אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה. לאיכא דאמרי דכל באונס לא מקריא זונה, קשה דהא כתיב והיא לא נתפסה אסורה משום זונה וטומאה, הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאעפ"י שנתפשה אסורה ואי זו זו אשת כהן, ובכלל איסור טומאה איתנהו לכלהו בעל ובועל ותרומה וכהונה, וא"כ אשת ישראל שנאנסה למה תהיה פסולה לתרומה ולכהונה. וי"ל דכשנטמאה קמא דאיירי בבעל קאי אוהיא לא נתפשה למימר דבאונס שריא לבעל, אבל ונטמאה בתרא דנפקא לן מינה איסור תרומה וכהונה לא קאי אוהיא לא נתפשה, דכיון דאשכחן דאשת כהן אפילו באונס אסורה מעתה אפילו באשת ישראל אין לנו לחלק בין אונס לרצון [לענין פיסול כהונה, ומיהו ונטמאה דאיסור בועל אע"פ שאין כתוב והיא לא נתפשה מסתבר לחלק בין אונס לרצון], דלא מסתבר לאסרה לבועל כשהיא מותרת לבעל. והך דפרשי' היינו אי לא שייך ובת כהן כי תהיה לאיש זר באשת איש ובחייבי כריתות הנאסרות ע"י קדושין משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא, אבל אי שייך בהו כדפרשי' לעיל (כדפרשי') בפ' החולץ [מ"ד ע"ב] ע"כ דפסולה לתרומה מהך קרא דבת כהן כי תהיה לאיש זר, וכהן הבא עליה לוקה מק"ו מגרושה וגלוי מלתא בעלמא הוא כדאיתא לקמן בפ' אלמנה [ס"ח ע"ב]. ואי פסולה משום ונטמאה ניחא הא דנקט אעפ"י שמותרת לבעלה, כלומר אע"ג דנטמאה דכתיב גבי בעל קאי אוהיא לא נתפסה, ונטמאה דתרומה איירי אפילו באונס, אבל אי פסולה משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר [מאי רבותא דמותרת לבעלה, וי"ל משום דפרישית לעיל דחייבי כריתות ישנן בכלל ובת כהן כי תהיה לאיש זר] משום דחמירי ואע"ג דאינן זרים מעיקרא, וסד"א כיון דבאונס זנתה לא חמירא כיון דשריא לבעלה קמ"ל. הרא"ש ז"ל.
אלא אימא אף משום זונה. מכאן משמע דבבת כהן כי תהיה לאיש זר לא קאי לחייבי כריתות שע"י קדושין, דא"כ ללקי נמי משום לאו דכי תהיה דגמרי בק"ו מגרושה. ור' מאי' תירץ הא דאמרינן דחייבי כריתות הוו בכלל איש זר אע"ג דלא הוו זר מעיקרא משום דחמירי כדפרשי' לעיל, והיינו דוקא כשעשה עברה חמורה שנבעלה ברצון, אבל זו שנאנסה לא הוי בכלל איש זר. ועוד תירץ דלא חשיב הכא אלא לאוי דכתיבי בהדיא, אבל לאו דאתי ע"י ק"ו לא חשיב. הרא"ש ז"ל.
והיא לא נתפסה אסורה. פי' משום איסור השייך בה דהיינו [טומאה, הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאעפ"י שנתפשה אסורה משום איסור השייך בה והיינו] זונה וטומאה. הרא"ש ז"ל.
אמר רבא הכל היו בכלל זונה. הגרש"י ז"ל, משום דמשמע ליה דקאי אמה שהזכיר רבא בדבריו דהיינו זונה, ומשמע ליה לרש"י ז"ל דרבא פליג אהא דקאמר רב ששת למעלה אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה, ודייק מדקאמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה, [ולא קאמר רבותא טפי אשת ישראל שנאנסה כהן הבא עליה לוקה משום זונה], וה"פ הכל בכלל זונה היו ואשת איש שזנתה בין אשת ישראל בין אשת כהן בין באונס בין ברצון הכל היו בכלל זונה ליאסר, כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת לבעל ולבועל ולתרומה אבל אשת כהן כדקימא קימא, כנ"ל לפרש"י. א"נ לא פליג(י) אדרב ששת וה"פ הכל היו בכלל זונה בין באונס בין ברצון, אשת כהן משום זונה ואשת ישראל [משום טומאה, וע"י זנות נאסרה לבעל משום טומאה, אבל אשת כהן כדקיימא קיימא] בין משום זונה בין משום טומאה, וממילא אשת ישראל אפילו באונס אסורה לכהן משום זונה ומשום טומאה כיון דבאשת כהן אין חילוק בין באונס בין ברצון. עכ"ל הרא"ש ז"ל.
אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. פי' אעפ"י שהיא בת כהן, וטעמא כדמפרש בגמ' משום שמשתמרת לביאה פסולה. והא [ד]לא קתני פסולות, כדקתני בסופא מן הנשואין פסולות, משום דפסולות משמע לעולם ואלו אינן פסולין לגמרי, כדקתני בסופא נתאלמנו מן האירוסין כשרות. והא דקתני חלוצה לאו דוקא, דחלוצה ודאי אוכלת בתרומה דבי נשא, דמדאורייתא כשרה, ועד כאן לא קאמר ת"ק אלא כשמשתמרת לביאה פסולה דאורייתא, אבל במשתמרת לביאה פסולה דרבנן לא אמר כדאיתא בגמ', אלא חלוצה סרכא דמתני' היא, דאורחיה דתנא למיתני הכי בכולה תלמודא, ותנא כדי נסבא. הרשב"א ז"ל.
ה"ג בנסחי עתיקי וכן פי' ר"ח ז"ל, תניא אמר ר' מאיר ק"ו ומה קדושי רשות פוסלין ולא מאכילין קדושי עברה לא כל שכן, כלומר, ומה קדושי רשות של בת כהן לישראל פוסל מתרומה דבי נשא. ואינו מאכיל לאו דוקא, דישראל היאך יאכיל, אלא משום דבמתני' איכא פוסל ואינו מאכיל, קאמר הכי. וכך היא גרסתו של ר"ח ז"ל, בהא דאמר ר' אלעזר א"ר אושעיא פצוע דכה כהן שקדש בת כהן, ולא כדברי רש"י ז"ל. (ו)הרמב"ן והרשב"א ז"ל.
<h2>דף נז.</h2>
ממאי דילמא עד כאן כו' אבל הכא דאין לו להאכיל במקום אחר. פי' אין לו להאכיל במקום אחר מפני מום זה, ואעפ"י שהיה דינו להאכיל שהרי כהן הוא. ואע"ג דלא דמי לההוא דלעיל, דהתם בישראל אינו אוכל ומאכיל, אבל הכא אוכל הוא, ואפשר שיאכיל בכל מקום, ומשום הכי אתינן לה בשמא, ואמרינן דילמא ע"כ לא קאמרי וכו'. הרמב"ן ז"ל.
אביי אמר הואיל ומאכיל בלא ידעה. הקשה הראב"ד ז"ל, מאי קא משני אביי, דלדידיה דקאמר שכבר אכלה לא קאמרינן, התם נמי לר' אלעזר ור' שמעון לא אכלה, אלא משום דמשתמרת לביאה פסולה (אכול') [אכלה], אבל לרבנן לא אכלה. ומפרק דה"ק אביי, מאי דקאמרת דלר' אלעזר ור' שמעון אין משתמרת לביאה פסולה של פצוע דכא כהן אוכלת אם אין לו להאכיל במקום אחר ליתא, דהא אשכחן להו לר' אלעזר ור' שמעון דלית להו כי האי סברא, דהא מאכיל בלא ידעה אעפ"י שאין לו במקום אחר, כדתנן סתמא דמתני' בפ' הערל [לקמן ע' ע"א], וההיא ר' אלעזר ור' שמעון היא, כדמוקי לה התם [ע"ה ע"א] ר' אלעזר דהוא מרא דשמעתי' הכא. ורבא [לא] אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה, כלומר ההיא סתמה אפילו כר' מאיר היא, לפי שאינה אוכלת אלא מחמת קנין ראשון של כשרות, וכסברתיה דר' יוחנן דהתם בפ' הערל [שם], כדמוקי לה לההיא מתני' אפילו לר' מאיר הואיל שכבר אכלה, אבל קנין שקנה משנעשה פצוע דכא לא אשכחן דמאכיל אלא בעבדיו ושפחותיו, הרמב"ן ז"ל. ואיכא דקשיא להו להאי תירוצה, דא"ה לא הוה ליה למימר לאביי הואיל. ותו רבא היכי קאמר דההיא אפילו ר' מאיר היא, דמידי הוא טעמא אלא לר' אלעזר א"ר אושעיא, דר' אלעזר גופיה הוא דאמר התם במחלוקת שנויה ור' אלעזר ור' שמעון היא. ולדידי נמי קשיא לי, מדאמרינן אביי לא אמר כרבא קניין דאשות מקנין דאשות ילפינן, דאלמא אביי נמי משום הואיל. וי"מ דבין לאביי בין לרבא [ל]ר' מאיר שכבר אכלה לא אמרינן, וכסבריה דר' אלעזר בפ' הערל, וטעמא דמלתא, משום דר' מאיר אפילו בכהן כשר שיש לו להאכיל מכאן ולהבא באשה ראויה קאמר דלא אכלה, כיון דהאי מיהא משתמרת לביאה פסולה, כ"ש דלדידיה בפצוע דכה שאין לו להאכיל מכאן ואילך בשום אשה שאינו מאכיל משום הואיל דכבר אכלה. אלא דאליבא דר' אלעזר ור' שמעון הוא דפליגי, אביי אמר לדידהו הואיל שכבר אכלה כהואיל ויש לו להאכיל דמי ואכלה, ורבא אמר אע"ג דהתם אכלה הכא לא אכלה, דשאני התם שכבר אכלה היא עצמה, אבל הכא דפצוע דכא אין ראוי להאכיל בשום אשה מעתה הא נמי לא תיכול. והאי שכבר אכלה דהכא לא דמי לגמרי לההוא שכבר אכלה שאמר ר' יוחנן התם בפרק הערל, דההוא קאמר ר' יוחנן דמשום שכבר אכלה אוכלת להבא אפילו לר' מאיר, והכא קאמר רבא לר' אליעזר ור' שמעון דוקא אבל לר' מאיר לא. והראשון נ"ל עיקר, דאי משום הואיל דאביי, י"ל דאביי משום דרבא אמר הואיל אמר נמי הואיל ולאו דוקא. ועוד דאביי אעקר קושייא קא מהדר, ואומר דליתא כלל, דהואיל ואשכחן במאכיל בלא ידעה, ש"מ דליכא לאיפלוגי בין מאכיל במקום אחר לשאינו מאכיל, דכל שלא בא עליה לא פסלה, ואי משום דרבא, ה"ק רבא נמי, אטו אנן מי אתיין אלא לפרוקי לר' אלעזר אמאי דאקשו עליהו, א"כ בההיא נמי איכא לאקשויי עליהו, היכי מוקמינן לה כר' אלעזר ור' שמעון, [דדילמא עד כאן לא קאמרי אינהו אלא התם דיש לו להאכיל במקום אחר, ומתניתין אי ר' אלעזר ור' שמעון] מודו בה אף ר' מאיר מודה ומשום שכבר אכלה, אלא טעמא דפצוע דכא שאינו פוסל בבת כהן, היינו טעמא לר' אלעזר ור' שמעון, משום שיש לו להאכיל בעבדו ושפחו שקנה אף לאחר שנעשה פצוע דכא. והא נמי דקאמר אביי קנין דאישות מקנין דאישות ילפינן, ה"ק אי איכא לאקשויי כקושיין פירוקא דפרקינן שהוא מאכיל בעבדו (ו)לא פירוקא היא, דמ"מ בקנין דאישות שמשתמרת לביאה פסולה לא אשכחן, אלא ש"מ דעיקר קושיין ליתא, הואיל ואשכחן בקנין דאישות דלא פסל ואע"ג דמשתמרת לביאתו. כנ"ל, הרשב"א ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב, אמר אביי הואיל ומאכיל בלא ידעה, דהתם ודאי לר' אלעזר ור"ש [דאית] להו הואיל ומאכיל במקום אחר, התם נמי הואיל והאכיל בה מאכיל, ולא (גרש) [גרע] [מ]מי שיש לו להאכיל במקום אחר. רבא אמר הואיל ומאכיל בעבדו ושפחתו, והכא והתם משום האי הואיל אכלן, ולר' אלעזר ור"ש, אבל לא לר' מאיר. ורבא לא אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה, כלומר א"ת דמשום שהאכיל הוא מאכיל, אין למדין ממנה להאכיל מחמת אותו הואיל במקום אחר, דשאני התם לדבריך שכבר אכלה, [אלא ודאי הואיל ויש לו להאכיל אמרינן, הואיל והאכיל לא אמרינן. ואביי שכבר אכלה] לא אמרינן דשאני, אלא כהואיל גרידא דמי, ולר' אלעזר ור' שמעון אכלה דהכא והתם חד טעמא הוא. כנ"ל. ע"כ.
ה"ג אלא אליבא דהאי תנא דתנן ר' אליעזר אומר אשה בת גרים וכו'. והספרים נשתבשו כאן לכתוב בהן דתניא, ומתניתין היא בפ"ק דבכורים [מ"ה], הרמב"ן ז"ל. תמיהא לי אמאי שבקה לההיא מתני' דאיירי בה עד השתא דאפליגו בה ר' יהודה ור' יוסף, דבההיא מתני' גופה אפלוג ר' אלעזר בן יעקב, וכיון דאיירי בה ההיא הוה שפיר טפי לאתויי. ועוד דכיון דבסדר נשים קיימינן טפי הוה שפיר לאתויי ההיא מתניתין [דהיא בסדר נשים בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ז ע"א), מלאהדורי בתר אידך מתניתין] בסדר זרעים. וצ"ע. הרשב"א ז"ל.
ובענין בת גרים אם מותרת לכהונה אם לאו, דע לך כי ד' מחלוקות בדבר בקדושין פ' י' יוחסין [ע"ז ע"א], לר' יהודה בת גר זכר פסולה ואפילו נשא ישראלית, לר' אליעזר בן יעקב אי איכא צד אחד מישראל כשרה, ומיהו גר וגיורת בתו פסולה, ולר' יוסף אפילו גר שנשא גיורת [בתו כשרה, ומיהו הורתה ולידתה בקדושה בעי, ולר' שמעון אפילו גיורת] עצמה כשרה ובלבד שלא תהא ראויה לביאה בגיותה דתפוק לה מכלל זונה. וכולם מקרא אחד דרשו [יחזקאל מ"ד] אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל, ר' יהודה סבר עד דאיתי כל זרע מישראל, ר' אליעזר בן יעקב סבר מזרע אפילו מקצת זרע, ר' יוסף סבר משנזרעו בישראל. ר"ש ב"י סבר משנזרעו בתולותיה בישראל. והלכתא כותיה דר' אליעזר בן יעקב, דקימ"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, ר"ל הלכה כמותו בכל מקום שנזכר, וכדאיתא לעיל בשלהי פ' החולץ [מ"ט ע"ב], ואם [נשא] אין מוציאין אותה ממנו כר' יוסי, הכי אסיק בפ' י' יוחסין [קידושין ע"ח ע"ב].
<h2>דף נז:</h2>
רב אמר יש חופה לפסולות, פרש"י ז"ל, כ"ג שהכניס אלמנה בת כהן לחופה ולא בא עליה ומעיקרא נמי לא קדשה אפ"ה פסלה מתרומה דבי נשא דחופה ככניסת בעילה דמיא. ובודאי נשמע מדבריו דבין לרב בין לשמואל חופה לא קניא, ולית להו ק"ו דרב הונא בפ"ק דקדושין [ה' ע"א], הרמב"ן ז"ל. ואיכא דקשיא ליה לפירושו, משום דכיון דלא קנה, מאי טעמיה דרב דאמר יש חופה, ואמאי פוסלא, דהא אפילו לכשרות אין חופה בכיוצא בזו. ועוד דהא מייתינן לקמן יש חופה לפסולות מחופה דבתר קדושין, אלמא שמעתין בחופה דבתר קידושין היא, א"נ בחופה גרידתא וכמאן דאמר חופה קניא. ולפיכך פירשו בתוס' דכלהו כרבינא סבירא להו דחופה קניא מק"ו, אלא דבחופה של פסולות פליגי, רב אמר קנה, ואפילו לר' אליעזר ור' שמעון דמכשרי באירוסין, בחופה דקרובה לביאה מודו. ושמואל סבר דחופה דכשרות שראויה לביאה קונה, אבל חופה דפסולות שאינה ראויה לביאה אינה קונה. ואי חופה גרידתא בלא קדושין היא, לא מפסלא מתרומה דבי נשא, ואפילו לר' מאיר דפסיל באירוסין. ואי חופה דבתר קידושין היא, לר' מאיר פסולה ולא מחמת החופה אלא מחמת הקידושין, ולר' אלעזר ור' שמעון דמכשרי באירוסין הא נמי אכלה. ורמי בר חמא פליג אדרב ואדשמואל, ואוקמא בפלוגתא דר' מאיר ור' אלעזר ובחופה גרידתא בלא קדושין. ואף רמי בר חמא סבר דחופה קניא כרב הונא, אלא דלפוסלה מן התרומה (ש)במחלוקת שנויה, דלר' מאיר אינה אוכלת ו[ל]ר' אלעזר ור' שמעון אוכלת. ודחי ממאי, [דילמא לכולי עלמא אינה פוסלת כדשמואל דחופה פסולה אינה קונה כלל, אי נמי] דילמ' לכ"ע קונה כרב, דאפילו ר' אלעזר ור' שמעון דמכשירי, בחופה מודו, משום דכניסת חופה ככניסת דביאה היא וקונה ופוסלת. ואמרינן אלא אי איכא למימר בפלוגתא דהנו תנאי וכו', דת"ק אומר אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, כלומר בת ישראל [לכהן, ומשמע] דחופה פסולה קונה ואינה פוסלת. ומיהו לא אתיא כרב, דאיהו אמר קונה ופוסלת וכ"ש שאינה מאכלת, ות"ק סבר דקונה לגמרי ומאכלת וכ"ש שאינה פוסלת, אלא מדר' ישמעאל דייקינן, דאמר אינה מאכלת בבת ישראל לכהן, ולא מינה ממש דייקינן, דאינה מאכלת שמעינן מינה, אלא פוסלת מנ"ל, אלא מדמדמי חופה לביאה, ש"מ דכל שביאתה פוסלת חופה נמי פוסלתה. ואינו מחוור, מדאקשינן אדרמי בר חמא, ודילמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא בקידושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא, דאלמא מפשט פשיטא להו דחופה לא קני, דאם איתה דמשום חופה פסולה קאמר הכי, הל"ל אבל חופה פסולה דילמא לא פסלה, א"נ דילמא לא קני. ועוד דממאי דר' ישמעאל סבירה ליה קונה ופוסלת, דילמא אינה קונה כלל ס"ל [גליון. פי' דלא אודה לו ההקש והדמיון שעשינו לעיל בדר' ישמעאל לפרש"י ז"ל]. ועוד דהא אמר רב ששת יש חופה לפסולות, ומייתי לה ממתני' דסוטה, הא ודאי משמע דלפסול כרב קאמר, וכדאמרינן עלה מידי הוא טעמא אלא לרב, וההיא לא מייתי לה אלא שקונה, ופיסול תרומה ליתא בההיא מתני', ואם איתה דאיכא מ"ד שקונה ואינה פוסלת ומאכלת, מאי קא מסתייע[י] מיניה רב ששת ורב, דילמא קונה ודאי ומאכלת כת"ק דר' ישמעאל.
ור"ת ז"ל פי', בחופה של אחר קדושין, ולענין הא דתנן במתני' נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות, דרב אמר יש חופה לפסולות וכמו (שנפסלו) [שנבעלו] דמי ופסולות לעולם. ושמואל אמר אין חופה לפסולות ואין כאן נשואין, ואם נתארמלו כמו שנתארמלו מן האירוסין הן וכשרות. ולר' אלעזר ור' שמעון כל שלא נבעלו ואפילו לא נתארמלו יאכלו בתרומה דבי נשא. ורמי בר חמא אמר דבמחלוקת שנויה, דלר' מאיר דאמר דאפילו באירוסין גרידי לא אכלה, הא דמקרבה לביאה פסולה יותר נפסלה לגמרי, ואפילו נתארמלה לא תאכל. ולר' אלעזר ור"ש דאמרי באירוסין אכלה, הא נמי אכלה, ולא שנתארמלה אלא אפילו במשתמרת לביאתו, וכדתנא (תנא) קמא דר' ישמעאל, אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, משום דאין חופה לפסולות. וא"ת מדקאמר אוכלות משלו משמע דבבת ישראל לכהן קא מיירי, ולומר דאוכלות מחמתו בביתו של כהן, והיאך איפשר לומר כן שמאכלת, דכיון דאין חופה לפסולות ארוסה היא ואינה אוכלת. י"ל כיון שנכנסה לחופה ודאי נשואה היא ואוכלת, דליכא למגזר תו לא משום דעולא ולא משום סמפון, ומיהו אין לך חופה למפסלה, דביאה הוא דפסלה לה והא לא נבעלה. ור' ישמעאל דאמר כל שביאתה מאכילתה חופתה מאכילתה, קסבר יש חופה לפסולות, וכניסת חופה כביאה ונפסלה. גם זה אינו מתקבל, חדא דא"כ מאי קא פשיט רב ששת ממתני' דסוטה, דהתם ודאי שמעינן דקונה, אלא היכי שמעינן מינה שתהא כבעולה לפסלה. ועוד קשה לי, רמי בר חמא מאי קסבר, אי קסבר דמשום חופה נחתינן לה דרגא, והילכך לר' מאיר דאמר דאפילו באירוסין גרידי לא אכלה, כי נכנסה לחופה דמקרבה טפי לביאה פסולה ניחת לה דרגא ואפילו נתארמלה לא אכלה, א"כ לר' אלעזר ור"ש נמי נימא הכי, דכי נכנסה לחופה מיהא ונתקרבה לביאה פסולה, כל שהיא משתמרת לאותה ביאה מיהא לא תיכול, ואי לר' אלעזר ור"ש חופה לא פסיל לה כלל, אף לר' מאיר לא תוסיף בה פיסול וכל שנתארמלה תיכול. ועוד מאי קא דחיק דילמא ע"כ לא קאמר ר' מאיר התם אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא, דמשמע דרמי בר חמא דמויי קא מדמי חופה לקדושין, ואיהו לא קא משוי להו, אלא כיון דקידושין פסלי לה חופה גומרת בה לפסלה לעולם, ואי כדברי ר"ת ז"ל, היה לו לומר ודילמא ע"כ לא קאמר ר' מאיר התם אלא משום דמשתמרת לביאה פסולה אבל הכא דאינה משתמרת ולא נבעלה לא. ועוד דמאי שייטא דהאי פלוגתא בהאי פסקא, לקמן ה"ל לאדכורי בפיסק' נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות. ועוד דלא הוה להו למימר בכי האי לישנא, אלא הכי הוה להו למימר, מן הנשואין פסולות רב אמר לא נשואין ממש [אלא נכנסו לחופה אעפ"י שלא נבעלו ושמואל אמר נישואין נישואין ממש], כיון דבפירוש דמתני' בלחוד הוא דפליגי.
ומסתברא לי, דרב ושמואל בכל חופה פסולה פליגי, בין בחופה גרידתא בין בחופה שלאחר קדושין, וכ"ע לית להו דרב הונא דאמר חופה קונה, אלא ודאי חופה בעלמא לא קנה דק"ו לית לן, והכא בחופה פסולה פליגי, רב(א) אמ' חופה גרידתא פוסלה, ואפילו למאן דמכשיר באירוסין הכא פסיל, כיון שזימנה עצמה לביאה פסולה ונכנסה לחופה לשם כך, דכניסת חופה כביאה כיון דחופה לביאה קיימא, ומדרבנן היא גזרה אטו ביאה, וכ"ש חופה שלאחר קדושין דקני לגמרי לכל מילי, שפוסלת בבת כהן, וכ"ש שבבת ישראל אינה מאכלת, אעפ"י שעושה נשואין גמורין. ושמואל אמר חופה גרידתא כיון דבעלמא לא קני הכא נמי לא פסלה, ואפילו למאן דפסיל באירוסין גרידי, התם הוא משום דכיון דקני לה אף היא משתמרת לביאה פסולה, אבל הכא כיון דלא קני לה מאי משתמרת לביאה פסולה איכא, וביאה ממש ליכא הכא שתפסל בה, וחופה של(ו) אחר קדושין נמי, אע"ג דבעלמא קניא לגמרי כביאה ועושה נשואין גמורין לכל, הכא בפסולות אינה קונה, לפי שאין חופה אלא הראויה לביאה, וזו הואיל ואינה ראויה לביאה אלא בפסול (אלא) אינה חופה, ועד שתבעל לו ממש אינה נשואה אלא ארוסה בעלמא. ורמי בר חמא פליג אדרב [ו]אדשמואל בחופה גרידתא, ואוקמה במחלוקת שנויה. ותדע לך דבחופה גרידתא קאמר, דהא ר' אלעזר ור' שמעון ור' מאיר לא אפליגו אלא במן האירוסין בלחוד, אבל במן הנשואין לא אפליגו כלל, וקסבר רמי בר חמא דחופה גרידתא אינה פוסלת בנשואה ולכ"ע כרב, אלא פוסלת כארוסין ודלא כשמואל, הואיל ושמרה לביאה פסולה בכניסת חופה כמשתמרת לביאה פסולה. ודחינן דילמא ע"כ לא קאמר ר' מאיר אלא בקידושין דקני לה, ובכל שעה היא משתמרת דהא קנויה לו, אבל חופה גרידתא כיון דלא קני לה אין זו משתמרת לביאתו, ואעפ"י ששמרה פעם אחת בשעת כניסה לחופה, מ"מ עכשו אינה משתמרת. ובשלמא לרב שהוא עושה אותה כנשואה ניחא, אבל לרמי בר חמא מאי טעמא, אי כנשואה היא, בין משתמרת [בין אינה משתמרת] לא תיכול כמן הנשואין וכרב, ואי לא כנשואה היא אף כארוסה אינה, דטעמא דארוסה משום שמור ביאת פסול וזו אינה משתמרת. וא"נ ע"כ לא קאמרי ר' אלעזר ור' שמעון אלא בקידושין דלא מקרבא לביאה, אבל חופה דמקרבה לביאה ה"נ דלא [אכלה] לעולם. [אלא] אי איכא לאוקומא יש חופה ואין חופה, בפלוגתא (כהני) [דהני] תנאי, ובחופה שלאחר קדושין, דתניא נשאו וכו' כגון שנכנסו לחופה ולא נבעלו וקתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, אלמא דאין חופה, דאי יש חופה לא היו אוכלות בתרומה, דכל שחופתה חופה ועושה נשואין אינה אוכלת. וא"ת אם אין חופה למה אוכלות בתרומה. י"ל דאתיא כמשנה ראשונה. וא"נ כמשנה אחרונה, דכיון שנכנסה לרשות הבעל, ליכא משום דעולא וליכא משום סימפון, דהא בדק לה בחופה. ור' ישמעאל סבר יש חופה, וכיון שנכנסה לחופה ונקנית לו לגמרי, כנשואה היא לכל ואינה אוכלת כרב. ורב ששת דדייק לה ממתני' דסוטה, מהאי טעמא הוא, דכיון דקרינא בה והביא האיש את אשתו ותחת אישך, אלמא נשואה גמורה היא, ואף אינה אוכלת לעולם ואעפ"י שנתאלמנה, דהרי זו כ(ש)נתאלמנה מן הנשואין, כנ"ל. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שפי', רב אמר יש חופה לפסולות כגון אלמנה לכ"ג וכיוצא בה שנכנסו לחופה ולא נבעלו [או בקדושין וחופה ואע"פ שלא נבעלו]. ע"כ. כל אלו דברי הרשב"א ז"ל מראש ועד סוף.
ובירושלמי [פ"ו ה"ג], א"ר יוסי ב"ר בון, ולא סוף דבר מהנשואין, אלא נבעלו בין מן האירוסין בין מן הנשואין פסולות, לא נבעלו בין מן האירוסין בין מן הנשואין כשרות. והא מילתא דידהו אתייא כשמואל דאמר אין חופה לפסולות. אבל קשה לי דתניא בתוספתא [פ"י ה"א] לא נבעלו אע"פ שנכנסו לחופה הרי אלו כשרות, וקשיא לרב, אלא מדלא מקשו מינה בגמ', ש"מ קים להו בה דלא מתרצתא היא. ולי נראה דהכי מיפרשא שמעתא כולה, רב אמר יש חופה לפסולות, ואפילו בפסולי קהל לישראל, כדרך שיש חופה [לכשרות] ליורשן ולידון בחנק ולהאכילן בתרומה, לדעת ר' אליעזר ור' שמעון דמתניתין, וגובה כתובה ממנו, אלא שאינו מטמא לה דרחמנא מיעטה. ושמואל אמר אין חופה לפסולות כלל, אלא היא כארוסה לעולם, ואין לך בפסולות נישואין אלא ביאה ממש, הא בביאה מודה שמואל, דאי לא תימא הכי נשואין בפסולות ליכא. ועוד אשתו פסולה דמיעט רחמנא מטומאה למה לי. אמר רמי בר חמא חופה עושה נשואין בפסולות מחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר ורש"מ, לר' מאיר דאמר קדושי איסור פוסלין את הכשרה מתרומתה, משום שמשמרת להפסל, חופה שלא אמרו שהיא עושה נשואין אלא משום שמזדמנת לביאה של [בעל], (ש)כשאותה הביאה פסולה אינה [אלא] פוסלת, שהרי יותר משמרת לביאה פסולה, ולא נפסלה מתרומה שהרי פסולה ועומדת היא משעת קדושין, אלא לומר שאין חופה זו אלא פסול שלה, שהיא מזמנת עצמה לביאה פסולה, ומשכחת בה פוסלת ממש למ"ד שכבר אכלה אמרינן, אפילו לר' מאיר, כגון שהגיע זמן ואכלה כמשנה ראשונה שאוכלת בימי אירוסין, ואם הוסיף בה חופה אינה אוכלת, כמו שקדשה מעתה, שפסולה משום קנין שהוסיף בה. לר' אלעזר ור' שמעון דלא קפדי בשמור ביאה פסולה, אף חופה של פסולות קונה, ואוכלת נמי בשבילה כשאר הכשרות, עד שיפסלנה בביאה. ואקשינן ממאי דילמא ע"כ לא קא"ר מאיר שימור דביאה פסולה פוסל ואינו מכשיר, אלא בשעה שקנה אותה כגון בקידושין, שכיון שמעתה הוא קונה אותה להיות שומרת לו לביאה פסולה, אותו שימור פוסל הוא, אבל חופה שכבר קנה אותה, מודה דעושה נישואין, דמאי פסול מוסיף בה. וע"כ לא קאמרי ר' אלעזר ור' שמעון התם, אלא בקדושין דלא קרבי לביאה, אבל חופה דקרבה לביאה וכל עצמה לא תקנוה אלא משום קורבה זו, ה"נ דלא אכלה בתרומה שלו. ואפשר דאפילו בשל אביה, דאע"פ שאין חופה פסולה קונה, גזרו בה משום דקרבה לביאה. והיינו דקאמרי' בגמ' בדר' מאיר אבל חופה דלא קני לה לא, ולא אמרי' אכלה, ובדר' אליעזר אמרי' הכי נמי דלא אכלה בתרומה שלו, משום דלר' מאיר פסולה ועומדת היא לתרומה, ולר' אלעזר אוכלת. ושאר השמועה פשוטה היא. עכ"ל הרמב"ן ז"ל.
אמר רבא אף אנן תנינן וכו'. פרש"י ז"ל דאין ביאה פוסלתה, וכיון דאין ביאתה פוסלתה כ"ש דאין חופתה פוסלתה. ולא נהירא, מדאמר שמואל הואיל ואין לה ביאה, ש"מ מילתא פשיטא היא דאין לה ביאה, ותנן נמי [נדה מ"ד ע"ב] פחות מכאן כנותן אצבע בעין. אלא סיוע מדקתני נשאת לכהן אוכלת בתרומה, אלמא בת ג' שנים אין, אבל פחות מכאן אם מסרה אביה לחופה אינה קונה ואינה אוכלת בתרומה. ודאמרינן בת ג' שנים הוא דמיפסלא בביאה, אסוקי מילתא [היא], כלומר כיון שכל שאין לה ביאה אין לה חופה להאכילה בתרומה, אף לפסול אינה נפסלת, הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב, פי' זה אינו מחוור בעיני, דהא ודאי קנין כספו הוא ודבר תורה אוכלת אע"פ שאין לה ביאה, ולא אמרו עד שתכנס לחופה משום קנין דחופה אלא משום מזיגת הכוס, כלומר שתהא שרויה בבית הבעל ולא תשקה אחיה [משום דעולא או משום] סמפון, וכיון שנכנסה לחופה תו ליכא משום דעולא ולא משום סמפון. ועוד קשיא הא דמסיק רבא ואמר בת ג' שנים ויום אחד הוא דמיפסלא בביאה [ומיפסלא בחופה, פחותה מבת ג' שנים ויום אחד לא מיפסלא בביאה] ולא מיפסלא בחופה, דאלמא סייעתיה דרבא מהדא, ולא משנשאת לכהן אוכלת בתרומה. ומסתברא כפרש"י ז"ל, והואיל דאמר שמואל, הואיל ואין ביאתה ביאה לקנות ולדון בה קאמר, וה"ק הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה ליפסל. ורבא אייתי סייעתיה דאין ביאתה ביאה ליפסל, וכיון דאינה נפסלת בביאה כ"ש שאינה נפסלת בחופה, ולאו למימר שיהא רבא צריך להביא ממתני' דיוצא דופן שאין ביאתה לקנות ולדון, אלא שאין נפסלת בה, דאי לא הוה אמינא דמקניא הוא דלא מקניא בה אבל נפסלת היא על ידה. ותדע לך, מדאיצטריך במתניתין למחשב כרוכלא כל הני, דאלמא לא שמעינן חדא מגו חבירתה, דאיכא למימר אע"ג דלגבי הא לא שמה ביאה לגבי הא שמה ביאה, ומתניתי' דפחות מיכן כנותן אצבע בעין לא שמעינן אלא שבתוליה חוזרים ואין לה קנס, אבל אכתי לא שמעינן דלא לפסל בה, [אלא] דממתניתין דיוצא דופן דקתני בא עליה אחד מן הפסולים פסולה שמעינן לה. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל כפירושו של רש"י ז"ל. עכ"ל. וגם הרא"ש ז"ל כתב דמשנשאת לכהן אוכלת בתרומה ליכא להביא סייעתא דשמואל, וז"ל נשאת לכהן אוכלת בתרומה, אבל פחותה מבת ג' אע"ג דנשאת לא אכלה דאיכא למיחש לסמפון או לדעולא, דכיון דלאו בת ביאה היא אע"ג דנשאת לא בדיק לה, וגם חוזר ומשלחה לבית אביה וחיישינן לדעולא, הלכך לא מצי מייתי ראייה מהכא דאין חופה לפחות מבת ג', דאפילו יש לה חופה לא אכלה מטעמא דפרישית, ע"כ. וכן נראה מדברי התוס' דוק ותשכח. וזה סיוע לפי' רש"י ז"ל שכתבתי לעיל.
<h2>דף נח.</h2>
מדאמרינן ואנהרינהו לעייני' ממתני' דקתני ארוסה ונשואה, ש"מ בלי ספק, דרב ושמואל לא לענין תרומה בלחוד פליגי, אלא אף לכל דבר אישות פליגי, דלשמואל אינו יורשה ואינה כנשואה לכל דבר, ולרב הרי היא אשתו לכל דבר. וקיימא לן כרב. ולא היה לו לרבינו הגדול ז"ל להשמיטה, אלא כיון שלא הפריש בין אשה לאשה בכתובות, כשכתב חופה קונה, כולן במשמע. הרמב"ן ז"ל.
שומרת יבם וכנוסה. פרש"י, כלומר ואם היתה יבימתו וכנסה היבם משקה אותה וכו'. וזה הוא לפי מסקנת רב נחמן (ב"ד) [בר יצחק] דע"י גלגול קאמ' ומתניתין חדא דקתני, כלומר הוה ליה כאלו אמר שומרת יבם וכנסה, וכן נמי בארוסה ונשואה חדא קתני, והא דלא פרש"י ז"ל כן גבי ארוסה ונשואה, משום דבגמ'(ור) עושה גבה חלוקות להפך, דאמרינן האי ארוסה ה"ד אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקה לה כשהיא ארוסה, כלומר ומתנית' תרתי קתני, וה"ק בין ארוסה בין נשואה משקה אותה, אבל גבי שומרת יבם וכנוסה אין הגמ' עושה שום חלוקה דנימא תרתי קתני, לפי' פי' ז"ל גבה כפי האמת. ונראה נמי לומר דקרי ארוסה להאי דקנה לה ונסתרה ואח"כ נכנסה לחופה, ונשואה קרי לההיא דקנה (לא) [לה] ונסתרה בתר דכנסה לחופה. כנ"ל.
אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואסתתרא ומשקה לה כשהיא נשואה. ותחת אישך שהוא אישך השתא בשעת השקאה קאמר. והתניא ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקים את אשתו. והאי כיון שבא עליה לאחר סתירה אינו מנוקה מעון, וכמ"ד בסוטה פ' ארוסה [כ"ה ע"א] דבעל שמחל על קנויו לאחר סתירה אין קנויו מחול, דלמ"ד קנויו מחול אם בשעה שבא עליה מחל על קנויו כ"ש דלא משקה לה, דאחר שמחל על קנוי אינו חוזר ומשקה לה על אותה סתירה, ואם לא מחל בביאתו הא אינו מנוקה. כנ"ל. הרשב"א בפ"ק דקדושין [כ"ז ע"ב]. ובדקני לה כשהיא ארוסה ונשאת ונסתרה לא מצי מוקי לה, דההיא שלא שטיתי נשואה היא, דמאי שלא שטיתי ארוסה איכא.
<h2>דף נח:</h2>
אבל היכא דאין לו להאכיל במקום אחר לא. פי' שלא מצינו שמאכיל ע"י גירושין במקום אחר. תמיה לי דהא הגירושין אינן מאכילין אלא על ידי שהיא זקוקה לו דהויא כמו ארוסתו אוכלת ויש לו להאכיל במקום אחר באשתו ארוסה. ור"ח ז"ל פי' שנתן לה גט וחזר הוא בעצמו ועשה בה מאמר, דהשתא משתמרת לביאתו וביאתו פסולה מדרבנן, ובכה"ג לא אשכחן דמאכיל במקום אחר, כלומר כהן שגירש את אשתו אם החזירה לא אשכחן שיאכיל. וכ"ת הא אשכחן שמסבב אכילתה ע"י גט בחוזרת, התם פסיקא מינה וכו', הרא"ש ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל זה הפי' נ"ל נכון, ולא כפרש"י ז"ל.
<h2>דף נט.</h2>
אסיקנא דבתר נשואין אזלינן ואסירה לכ"ג. וקשה דהא דאיבעיא לן בפ"ק דקידושין [י' ע"א], תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נ"מ לכ"ג, ואמאי אפילו כשתמצא לומר דתחלת ביאה קונה, מ"מ בשעת נשואין בעולה היא. איכא למימר קס"ד דביאה נשואין עושה. אי נמי איכא לאוקומה דאיבעיא ליה בשכנסה לחופה בלא קידושין ומקדש לה בביאה שמשעה שקנאה בביאה נעשית אשתו נשואה לכל דבר. הרמב"ן ז"ל, והרשב"א ז"ל בפ"ק דקדושין.
דומיא דגרושה. פרש"י ז"ל, דגרושה פשיטא לן דסתמא היא דלית לך למילף כדילפת באלמנה. ואינו מחוור, דהא קיימא לן דבכל התורה כולה למדין למד (ו)מלמד [עי' זבחים מ"ט ע"ב], וא"כ נילף אלמנה אלמנה מתמר, והדר נליף גרושה מאלמנה, מה אלמנה מן הנשואין ולא מן האירוסין אף גרושה מן הנשואין. ובתו' פירשו דמגרושה דכתיבא גבי כהן הדיוט קא יליף, דהתם ודאי כל גרושה במשמע, דהא לא הקפידה תורה בבעולה, והילכך אף גרושה האמורה בכ"ג מן האירוסין, שלא יהא כח הדיוט חמור מכ"ג. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
בבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה. עיין לפניך בשמעתי' ושם תמצא תשובת זאת הקושיא מהרא"ש ז"ל. קשיא לי, האי שלא כדרכה היכי דמי, אי בשנבעלה לאיש, תפוק לי' לר' אלעזר משום זונה ואפילו לכהן הדיוט נמי אסירא, ואי בשנבעלה לבהמה, אי קסבר שמה ביאה הויא נמי זונה, ואי לא שמה ביאה אינה אלא כמוכת עץ, ואין לך אשה שאינה מוכת עץ שלא כדרכה ע"י צרור, ואי בממאנת, נשואי קטנה דרבנן הן, ולא בא הכתוב למעט ביאה שעל ידי נשואין דרבנן. וצל"ע. הרשב"א ז"ל.
אילימא בכדרכה צריכא למימר תפוק לי שהיא בעולה. קשיא לי, היכי קא פשיט ליה כולי האי דבכדרכה אי אפשר משום דהויא לה בעולה, דמידי הוא טעמא אלא לרב, והא [אמר] רב אשי לקמן [ס' ע"א] דלרב ור' יוחנן אנוסת עצמו ומפותת עצמו אם נשא נשוי ויקיים הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו. וי"ל דרבא הוא מרא דהאי קושיא, ס"ל כרב הונא דאמר משמיה דרב אם נשא נשוי ומוציאה בגט, ונשא נשוי דקתני לומר שאינו משלם קנס על פי עצמו, אבל [דבר תורה] אסור לקיימה. ואינו מחוור כלל, דכי קאמרי מוציאה בגט, לאו מדאוריתא קאמרי, אלא מדרבנן, דאי מדאוריתא אפילו נשא אינו פטור מן הקנס, דלאו נשואין הן. ואפילו תאמר דכיון דקדושין תופסין בה נשואין הוו מיהא למיפטרא מן הקנס, אפ"ה לא משמע התם שתהא אסורה לו דבר תורה, שא"כ אף בדידיה ליפלוג ר' אליעזר ב"י ולימא שהולד חלל, כדפליג באנוסת חברו ומפותת חבירו. וצ"ע. עוד קשיא לי, רבה דמקשי הכי אדרב, מאי קשיא ליה, דהא בהדיא אמרינן דלר' אלעזר ור"ש (ד)בבתוליה למעט בעולה שלא כדרכה. וי"ל דרבה בין אהא דרב בין אאוקמתא דאוקימנא פלוגתא דר' מאיר ור' אלעזר ור"ש בהאי דרשא [ד]בבתוליה קא פריך. כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
מאי אירייא אלמנה תפוק לי' משום בעולה. ואע"פ שבעולה לכ"ג הוי עשה שאינו שוה בכל ונדחה, מ"מ עשה דולו תהיה לאשה קיל מיניה, משום דאפשר דלא לקיומי, כדאמרינן בפ' אלו נערות [לעיל מ' ע"א] דאי אמרה לא בעינא ליה ליתיה לעשה כלל. א"נ משום דבהדיה מעטיה קרא, משום דכתיב ולא תהיה לאשה, אשה הראויה לו, לאפוקי כל שאינה ראויה ואפילו משום עשה. הרשב"א ז"ל.
אלא לאו שלא כדרכה. תו' וכו'. ור"ת וריב"א מפרשי דלאו בהכי תלי טעמא משום דבעינן השרת בתולים, דבעלמא מחייב קנס בהעראה, אלא דהתם בההיא שעתא קם ליה בדרבה מיניה דניתן להצילה בנפשו, ומשעת העראה הוא דפגמה וכבר איפטר ליה מקטלא, ומשלם קנס בגמר ביאה. ולא נהירא לי האי פירושא, כיון דמן הדין אתא חיוב קנס בהעראה ובההיא שעתא איפטר משום דקים ליה בדרבה מיניה לא מחייב בגמר ביאה. ונראה דבהעראה לא מחייב קנס, ולא מטעמיה דרש"י ז"ל, אלא לפי שלא נתרבתה העראה כגמר ביאה לענין קנס וכו', כמ"ש בתו' הרא"ש ז"ל.
<h2>דף נט:</h2>
אי כר' אלעזר מאי איריא משום בעולה תיפוק לי דהויא לה זונה. קשיא לן, דילמא ס"ל כותיה בהא ופליג עליה התם, דמלתא אחורי הוא. והרא"ש ז"ל תירץ דלא מצי לתרוצי הכי, משום דר"ש נמי אית ליה הא דר' אלעזר דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, כדמוכח בההיא שמעתתא דריש פ"ד מיתות [סנהדרין נ"א ע"א] גבי שריפת בת כהן. ותו לימא ורב סבר כר' שמעון דמכשיר בוגרת, ולא מצינו לו שהוא עושה פנוי הבא על הפנויה זונה. תו קשיא לי, לרבה דאמר [לעיל נ"ו ע"ב] כל באונס לא קרינא ביה זונה, הא קרא באונס כתיב. אלא ה"ה דמצי למימר הכי, אלא מקשה לפום מאי דשנינן אקשי, דקאמר ורב כר' אלעזר, ולא בעי לתרוצי דרב ס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא, דדוחק הוא לומר כן, משום דמוקי לה רב גופיה לר' אלעזר כר' אליעזר בן יעקב בשמעתין. ובתו' מתרצין, דרב ודאי לא סבר לה כר' אלעזר בשלא כדרכה, אלא לר' אלעזר אמרה וליה לא ס"ל, כדאיתמר לקמן [ס' ע"א], רב ור' יוחנן דאמרי תרוייהו בוגרת ומוכת עץ לא יכנוס, והיינו כר' מאיר. ומ"ה אקשינן, כיון דלר' אלעזר אמרה, [לימא] לדידיה נמי משום זונה. ולא משמע לי האי תירוצא, משום דלישנא דגמ' משמע השתא דרב כר' אלעזר ס"ל, וכן נמי ללישנא דלקמן [שם], רב כר' אלעזר ס"ל כדפרישית. ואי משום דאמר בוגרת ומוכת עץ לא יכנוס, ההיא אם נשא נשוי קמ"ל, ונקט בוגרת לר' מאיר, א"נ ר' יוחנן קאמר לה, ועוד נימא כר' שמעון אמרה, א"נ באונס כדפרישית, עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ומתוך דברי הרשב"א ז"ל נראה דס"ל כפי' הרב ז"ל, שפירש דרב כר' אלעזר ס"ל.
הקשה רבינו מאיר, מאי קא פריך אי כר' אלעזר וכו', דילמא פסולה לכהונה דקאמר רב היינו אפילו לכהן הדיוט ומשום זונה, ואשמעינן דאפילו ע"י בעילה שלא כדרכה עשאה זונה. ותירץ דאי רב משום זונה קאמר א"כ הל"ל בהדיא עשאה זונה, אלא מדקתני פסולה לכהונה סתמא ש"מ דלכ"ג קאמר ומשום בעולה, ועל כן לא הוצרך לפרש, דהא כיון דקתני נבעלה אנן ידעינן דפסולה משום מאי דהוזכר בדבריו, א"נ מדקאמר רב למילתיה אמתניתי' דכ"ג לא ישא את הבוגרת דהוי משום בתולה, אלמא דטעמיה משום בעולה, דאי טעמיה משום זונה א"כ הל"ל למלתיה אמתניתי' דלקמן [ס"א ע"א] כהן הדיוט לא ישא את האילונית שהיא זונה האמורה בתורה וכו'. והא דלא פריך הכי אמילתיה דר' אלעזר גופיה, למה לי בתוליה לומר עד שיהיו קיימין אפילו שלא כדרכה, תיפוק לי דהויא לה זונה, דאיכא למימר דאצטריך קרא לומר שעובר נמי משום בעולה לכ"ג, אבל לרב משמע ליה דליכא אלא משום בעולה ולא משום זונה כדפרישית, להכי פריך אדרב. הרא"ש ז"ל.
אלא א"ר זירא בממאנת. וקשיא לי, דהא אנן בדאורייתא איירי' ונשואי קטנה דרבנן נינהו, אבל מדאוריתא אינה אלא כביאת פנוי הבא על הפנויה, ולר' אלעזר תהוי כזונה, וכדאמרינן לקמן בפרקין [ס"א ע"ב], גבי הא דתניא ר' אליעזר אומר כהן לא ישא את וכו', ואתי לאוקומה בכ"ג ומשום דלכי גדלה הויא בעולה, ודחי רבא ואמר, מבלי לב היכי דמי אי דקדשה אביה מעיקרא קני לה, ואי קדשה עצמה בהא ר' אליעזר ולא רבנן, כלומר בכל כי [הא] אפילו (הא) רבנן מודו דאסורי', אלמא נשואי קטנה דרבנן לא מהנו באיסורי כהונה ולא מידי. וניחא לי, דשאני התם דכל שנבעלה בלא נשואין דאוריתא אסורה, דבעולה אסר רחמנא לכ"ג בהדיא, אבל הכא לא אסר רחמנא אלא זונה, וכל שנבעלה בעילת נשואין אפילו בדרבנן, לאו בעילת זנות היא, ואפילו לר' אלעזר מישרא שרייא. כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
פי' ונתן לה טלה באתננה אסור. ואע"ג דאי (ה)לא יהיב לה ניהלה והאוי תבעא ליה בדינא לא אמרינן קיים לה תנאה דהא מתחייב בנפשיה הוא, אפ"ה כי יהיב לה חייל עליה דטלה איסור אתנן. כן פרש"י ז"ל בפ' מרובה [ב"ק ע' ע"ב].
אתנן לכלב ומחיר זונה מותרין כי משום גם שניהם. אי קשיא לי' תיפוק לי דקם ליה בדרבה מיניה. לא קשיא, דהא אמר רבא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. ואיכא דפריש, דמדהכא נפקא ליה לרבא, מדאיצטריך קרא למכתב שנים [ו]לא ארבעה למעוטי אתנן כלב, שמע מינה אתנן אסרה תורה ואפילו בא על חייבי מיתות. ולאו מילתא היא, משום דכיוון דמיעוטא משניהם נפקא ליה, ליכא למידק שנים ולא ארבעה, אלא דוקא שנים ולא יותר הוא דדייקינן, הילכך איכא למימר מיעוטא כי איצטריך למחיר זונה אצטריך. א"נ כי מיעט רחמנא אתנן כלב, כגון שאמר הילך טלה ותבעל כלבתך לעבדי או שפחתך לכלבי, ובכי האי גונא איתמר (בכריתות) [בתמורה (ל' ע"א)]. אלא ההיא דרבא נפקא לן, מדכתיב גבי אתנן תועבה היא, וגמר תועבה תועבה מחייבי כריתות ומיתות ב"ד, לומר שבכולן יש בהן אתנן. הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף ס.</h2>
מכאן תבין לשון התוס'. לומר שאינו משלם קנס במפותה. תו' וכו'. ועוד כתובת בעולה מדרבנן ואינה כי אם מנה, א"נ מוציאה בגט דקאמר רב היינו מדרבנן, אבל מדאוריתא אינו מחוייב להוציא, וגם אינו משלם קנס. הרא"ש ז"ל.
בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי. קשיא לי, אינהו דאמרי כמאן, דהא במוכת עץ כ"ע לא פליגי במתניתי' דאסירי. וי"ל דס"ל כתנא דלעיל, דקתני נבעלה למי שאינו איש אע"פ שבסקילה כשרה לכהונה, ואפילו לכ"ג קאמר, דבתולת בתולת איש קאמר, וכדתני בבריתא דקתני ג' בתולות הן בתולת אדם ובתולת קרקע ובתולת שיקמה, ואמרינן עלה בפ"ק דנדה [ח' ע"ב] בתולת אדם נפקא מינה לכ"ג. הרשב"א ז"ל.
הכא נמי סופא להיות בעולה תחתיו קשיא. ואע"ג דרב אשי מדמי להו, כיון דרב הונא אמר לה משמיה דרב בהדיא דאסורה לו ומוציאה בגט, ולא קמה ליה הא דרב אשי אלא בקשיא ולא בתיובתא, לא דחינן הא דרב הונא בקשיא, וקיימא לן כוותיה. והכין פסק הרי"ף ז"ל. ונ"ל שמן הטעם הזה הוא שפסק כן. הרשב"א ז"ל.
יש חלל מחייבי עשה. תימא כיון דלא יחלל נמי קאי אבעולה כדמפרש ד[ל]ר' אליעזר ב"י קאי אכולהו, א"כ אין זה חייבי עשה גרידא דלא יחלל לאו הוא, כדאמרינן בפ' בתרא דקדושין [ע"ח ע"א] בעל לוקה משום לא יחלל. וי"ל יש חלל מחייבי עשה, כלומר במה שנכתב איסור קיחה דידיה בלשון עשה, לא יחלל נמי עלה קאי. הרא"ש ז"ל.
ור' אליעזר ב"י מאלה אתה עושה חלל [ואי אתה עושה חלל מנדה. פירש הרב אב"ד ז"ל דלרבנן הוי חלל] מק"ו מחייבי לאוין הוי חלל מחייבי כריתות לא כ"ש. וקש' הא דאמרינן בקדושין [ע"ז ע"א] אין חללה אלא מאיסור כהונה, דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה. ואפשר דאליבא דר' אליעזר בן יעקב קאמרינן. אלא דאכתי (לא) קשיא, אי לר' אליעזר ב"י, למעוטי מאלה למה לי, הא מפקינן ליה התם מחללה דכתובה גבי כ"ג דמייתרא ודרשינן להני לה, לאשמועינן שאין חללה אלא מאיסור כהונה. עכ"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב, מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה מנדה, לאו למימרא דפליגי רבנן עליה בעיקרא דדינא, דהא אמרינן בקידושין אין חללה אלא מאיסור כהונה, וכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה, ודרשינן לה התם מחללה יתירא דכתיבא גבי כ"ג. והא דאמרינן כמאן אזלא הא דתניא אלה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה, כמאן אזלא הא דנפקא ליה מאלה קאמר, דאלו לרבנן לא נפקא להו מאלה אלא מחללה כדאיתא התם בקדושין. א"נ מדלא קאמר מנדה ובעולה. ע"כ.
(א"א) [סד"א] לילף בתולה מהתם. פרש"י ז"ל מאונס ומפתה דכתיב בהו נערה בתולה. ואינו מחוור, חדא באונס ומפתה מאן דכר שמיה. ותו לר' אלעזר ור"ש דאמרי בתולה בתולה שלמה [משמע], נערה דכתיב רחמנא גבי אונס ומפתה למה לי, אי למעוטי בוגרת הא לא איצטריך, אי לקטנה הא לא מפקי לה רבנן, כדאיתא התם בפ' אלו נערות [כ"ט ע"א]. ור"ת ז"ל פירש, לילף בתולה בתולה מהתם, מכ"ג דכתיב ביה כי אם בתולה מעמיו, וכיון דכתיב ביה רחמנא בבתוליה למעוטי את הבוגרת, סד"א לילף מהתם קמ"ל. והשתא נמי ניחא נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה אצטריך אפילו לר' אלעזר ור"ש, משום דאי לא כתב רחמנא התם נערה הוה אמינא נילף מכהן גדול דכתיב ביה בתולה, ואפילו בוגרת במשמע, מדכתיב בבתוליה גביה, קמ"ל נערה. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
הקרובה לרבות את הארוסה שנתגרשה. וה"ה לנשואה שלא נבעלה ונתגרשה. דהא לר' יוסי ור"ש הויה דארוסין ממעטה בהו כהויה דנישואין, ואפ"ה כי נתגרשה נתרבית משום שחזרה לקרבותה, והילכך בנשואין נמי לא [שנא] דהא חזרה לקרבותה. והא דלא קאמרי לרבות את הנשואה שנתגרשה, משום דסתם נשואה בעולה היא דלהכי קיימא. ולר' מאיר ולר' יהודה ארוסה או שנבעלה ונתגרשה לא איצטריך לרבויי, דהא אפילו ארוסה קרינן קרובה, כ"ש נשואה שנתגרשה דקרובה טפי. ומיהו מסתברא דנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה ומתה תחת בעלה, דאפילו לר' מאיר ור' יהודה אינו מטמא לה, דהא ארוסה לא נתרבית אלא משום הקרובה, וזו הואיל ונכנסה לרשות הבעל אינה קרובה. ועוד מדכתיב הקרובה משמע דאיכא רחוקה אע"פ שלא נבעלה, דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה. והכי משמע בירושלמי [פ"ו ה"ד] דגרסינן התם, הקרובה לרבות את הארוסה, אליו לרבות את הבוגרת, מחלפא שטתין דרבנן תמן אינון אמרין קרובה לא ארוסה אליו לא גרושה וכה אינון אמרין הכין, א"ר הילא כל מדרש ומדרש בענינו אחותו לעולם היא בפנים עד שתצא לחוץ ארוסתו לעולם היא בחוץ עד שתכנס לפנים. אבל בנמקי הרמב"ן ז"ל, דלר' מאיר ור' יהודה כשם שארוסה מטמא לה, ה"ה לנכנסה לחופה ולא נבעלה. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף ס:</h2>
א"ר שמעון ב"י גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה. פרש"י ז"ל, דלא מחזיקינן לה בזונה. ונראה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, מדאמרינן עלה לקמן, הכי השתא בשלמא התם סופה להיות בעולה תחתיו הכא סופה להיות זונה תחתיו, אלמא רבנן דפליגי עליה דר' שמעון ב"י טעמיהו משום זונה. ותמיה לי טובא, דהא ביאת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד אינה ביאה, דאם בא עליה אחד מן הפסולים לא פסלה, וכדתנן בפ' יוצא דופן [נדה מ"ד ע"ב]. ועוד דהא ודאי בדאוריתא פליגי כדאיתא התם בהדיא, ואי משום זונה אינה אלא מדרבנן, דחיישינן דילמא בא עליה גוי דסתמן זונות הן. ועוד דהא אמרינן בהדיא בפ"י יוחסין [קידושין ע"ח ע"א] דבפירושא דקרא פליגי, דתני התם וכו', אלמא בגזירת הכתוב תליא מילתא, ובפי' דקרא פליגי ולא בגזרת זנות דרבנן. ואע"ג דדברי קבלה הם, דאוריתא נינהו אלא אתא יחזקאל וגלי, וכדאמרינן בעלמא [יומא ע"א ע"ב], הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא דאוריתא ואתא יחזקאל ופי'. וההיא דלקמן לטעמיה קאמר ליה, כלומר לטעמיך דאמרת הואיל ואינסיב אינסיב, ומדמית לה לדרב ור' יוחנן, אלמא סבירא לך דטעמא לאו משום דאיפסיל מדאוריתא אלא מדרבנן ומשום גזירת זונה, דאי מדאוריתא כנס יוציא כממזרת ונתינה וחללה, וקא טעית נמי וסבירא לך דביאת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד אע"פ שאינה ביאה פסולה לכהונה ושוייה זונה, אפ"ה לא אמרי' דמי לדרב ור' יוחנן, דהתם סופה להיות בעולה תחתיו אבל הכא אין סופה להיות זונה תחתיו. ומיהו קושטא דמילתא לאו משום זונה היא כדאמרינן, כנ"ל. אח"כ מצאתי להרמב"ם ז"ל [פי"ח מאיסו"ב ה"ג] שכתב כדברי רש"י ז"ל. והראב"ד ז"ל תפש עליו בהשגות ז"ל, א"א אינה משום זונה אלא דכתיב בתולות מזרע בית ישראל, והכי איתא בקדושין. ע"כ. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
<h2>דף סא.</h2>
אתם קרויים אדם. תוס' וכו'. ור"ת מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם, דגוים בכלל האדם נינהו, תדע מדפריך הכא מקראי דנביאים והוה מצי למפרך מקראי שבתורה דכתיב [שמות ט'] האדם והבהמה אשר ימצא(ו) בשדה, והיינו טעמא דהאדם הוי מיעוט אחר מיעוט, דאדם הוי מיעוט, וה"א דהאדם נמי הוי מיעוט, כלומר המיוחד שבאדם כמו הירך המיו[מנת] שבירך, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. וא"ת א"כ הל"ל אדם לא נאמר אלא האדם. וי"ל דאגב אחריני נקטיה, וטובא איכא בתורת כהנים כה"ג, דקתני התם פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, [כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא גוי צדיק, הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם], כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא לטובים. ורבינו משולם תירץ וכו'. כמו שכתוב בתו' הרא"ש ז"ל.
רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא לטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא. פירוש דבטומאת מגע לא כתיב אדם, אלא הנוגע בעצם או בחלל, ואפילו גוים במשמע. וא"ת והרי כתיב או בעצם אדם, הא דרשינן ליה בספרי [במדבר חוקת פיס' קכ"ז] לאבר מן החי. והא כתיב לכל נפש אדם, ההיא איצטריך לאפוקי נפש בהמה, [ד]מדכתב רחמנא נפש להביא דמו, כתב אדם להוציא בהמה. ואי קשיא לך, והלא אומות העולם נמי קרויין אדם, דכתיב [תהלים קכ"ד] בקום עלינו אדם. י"ל הא דרשינן לה בפ"ק דמגלה [י"א ע"א] אדם ולא מלך. והא דכתיב [ישעיה מ"ג] ואתן אדם תחתיך, הא דרשינן ליה בברכות [ס"ב ע"ב], אל תיקרי אדם אלא אדום. והא דאמרינן בסנהדרין [נ"ט ע"א], ר' מאיר אומר מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג שנאמר [ויקרא י"ח] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא [ה]אדם, מלמד שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג, פרש"י ז"ל [שם] דר' מאיר פליג אדר' שמעון בן יוחאי. והכא נמי דתנן [אהלות פי"ח מ"ז] רשב"ג אומר מדורות הגוים טמאים מפני שהנשים קוברות שם את נפליהן, פר"ת שאף היא פליגא אדרשב"י, וכתב דהלכתא כרשב"ג משום דקיימא לן כל מקום שנאמר רשב"ג במכלתין הלכה כמותו. ועוד דאמרינן במ' מועד קטן [ה' ע"א] רמז לציון מן התורה מנין שנאמר [יחזקאל ל"ט] וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. וההוא גבי גוג ומגוג הוא דכתיב, אלמא אומות העולם מטמאים אף באהל, דציון משום טומאת אהל הוא דעבדי ליה, כדאמרינן התם דאין מציינים אלא על טומאת אהל. ואי קשיא לך, הא דאמרינן במציעא פ' המקבל [קי"ד ע"א], ר' אבהו אשכחיה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גוים, א"ל ולאו כהן נינהו מר, א"ל לא גמר מר סדר טהרות דתניא רשב"י אומר קברי גוים אינן מטמאין, דאלמא הלכה כוותיה. ותירץ הרב ז"ל, דהתם דחויי קא מדחי ליה, דלאו משום דרשב"י הוא דקאי קמן, אלא שהיה סומך על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח, והוא זכור לטוב לא היה רוצה לנהוג קלות בגזרותם ולהתירם בפניהם. וכן מצינו [מדרש משלי פ"ט] כשקברו לר' עקיבא, אמר להם צדיקים אינן מטמאין, ולא היה אלא דחוי [ב]עלמא, שהוא היה סומך לו על שר' עקיבא מהרוגי מלכות היה ומת מצוה היה, ואפילו כ"ג והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מטמא לו. ויש חולקים עליו ז"ל, שאי איפשר שהיה אליהו ז"ל פורץ גדרן של חכמים, שגזרו על כל ארונות ואפילו פותח טפח. ועוד שלא היה נותן מכשול לפני ר' אבהו לומר שאין קברי גוים מטמאים והן מטמאין. אלא ודאי ממעשה דאליהו קיימא לן כרשב"י, וההיא דרשב"ג ליתא. ואע"ג דכיילינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, אין למדין מן הכללות. ובההוא דרשב"ג גופיה מוכח בפ' המדיר [כתובות ע"ז ע"א] דלא קיימא לן כותיה, כדאיתא התם בשמעתא דהיו בו מומין גדולים, וכדכתב הריא"ף בפ' גט פשוט [ב"ב פ"א ע"א מדפיו], ועוד דדילמא רשב"ג משום טומאת מגע קאמר, לפי שהן קוברין שם את נפליהן, ופעמים שהם מתגלין שאין חופרין לנפלים אלא קל. וההיא דציון דמס' מ"ק משום מגע ומשא הוא, ואע"פ שאין מציינים אלא טומאת אהל, לעתיד מציינים על הכל, כדי לרבות בטהרה. הילכך קיימא לן כרשב"י. ועוד דסוגיא דתלמודא כוותיה, דאמרינן במ' כרתות [ו' ע"ב] הסך את הגוי פטור שנאמר [שמות ל'] על בשר אדם לא יסך, שאין אומות העולם קרויין אדם. ואפילו תמצא לומר דר' מאיר דבמס' סנהדרין [נ"ט ע"א] פליג אדרשב"י, לא דחי' (א)דרשב"י ומעשה דאליהו משום דר' מאיר. ואיכא מ"ד דההיא דר' מאיר נמי לא פליג, די"ל דכל מקום ברכה, כגון אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וכיוצא בו, אלו היה מדבר על ישראל בלבד היה מזכיר שמותם, אבל בשאר מקומות כשהוא מזכיר אדם אין אומות העולם במשמע. וכדאיתא בהגדה במדבר סיני רבה [פ"כ, י"ט] מה אקב לא קבה אל, בשעה שהוא מצוה אותם על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכיר[ן] שנאמר [במדבר כ"ג] ואלה יעמדו לברך את העם, בקללות לא היה טובען, שכן הוא אומר [שם] ואלה (הם) יעמדו על הקללה (על) [ב]הר עיבל. ובילמדנו [תנחומא תזריע ז'] אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפסקות, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו, זהו שאמר הכתוב [תהלים ה'] כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. כז"ל הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
מי מעטינהו. תו' וכו'. ובסדר אליהו רבה [פי"ח] יש שאמר אליהו לחכמים שהוא מזרעו של רחל, אמרו לו תן סימן לדבריך, אמר להם לא כתוב ביחוסו של בנימן [דה"א ח'] ואליה וזכריה בני ירוחם, אמרו לו ולא כך אמרת לאותה אלמנה עשי לי עוגה קטנה והוצאת לי בראשונה לך ולבניך תעשי באחרונה. פי' לפי שהיה כהן היה רוצה ליטול חלה או תרומה תחלה, אמר להם אותו תינוק משיח בן יוסף היה ורמזתי לו שאני בא תחלה ואח"כ הוא. הרא"ש ז"ל.
קטיר קא חזינא הכא. אע"ג דאמרינן בבבא בתרא [כ"א ע"א] גבי יהושע בן גמלא, ברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, יר' שאע"פ שצדיק היה היו גדולים ממנו שהיו ראויים יותר לכהונה גדולה. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף סא:</h2>
אין בתולה אלא נערה וכה"א והנערה טובת מראה בתולה ואיש לא ידעה. והאי תנא פליג אתנא דסדר עולם, דהתם תניא דרבקה בת ג' שנים באותה שעה, ובספרי נמי תניא דלא כתנא דסדר עולם, דתניא התם כמו שכתוב בתו'(רה), ולקמן [ס"ד ע"א] נמי דא"ל רבא לרב נחמן וליליף מיצחק, לית להו כדתנא דסדר עולם אלא כתנא דספרי וכתנא דהכא. ואי קשיא לך, א"כ בוגרת היתה והכתוב קראה נערה. י"ל מדכתיב והנערה ש"מ לא בגרה עדין, אלא ששהתה מלהביא שתי שערות עד י"ד שנה. הרשב"א ז"ל, והרמב"ן ז"ל.
אלא נושא אשה אפילו דלאו בת בנים, כגון עקרה או זקנה או אילונית, ומיהו אינו מוכר ס"ת מפני זה. ולקמן [ס"ב ע"ב] אסיקנא דהלכתא כר' יהושע דאמר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו בת בנים, דכל זמן שהוא ראוי להוליד אין לו לבטל משום ולערב אל תנח יד(י)ך. וסברא דרבוותא ז"ל דההיא מדרבנן, דאלו מדאוריתא כל שקיים מצות פריה ורביה נפטר, והאי נמי במכיר עצמו שאינו ראוי להוליד פטור, אלא שנושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא כדרב נחמן, ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דר' יהושע, ואע"ג דהוי מצוה מדרבנן, דלא אפקינן הכא מס"ת אלא לענין שאינה בת בנים כלל, וכן הלכה, (הרשב"א) [הריטב"א] ז"ל. וסוגיין הכא ובכל דוכתא דמותר לבעול אשה שאינה בת בנים כלל, דליכא משום השחתת זרע בכל שהוא דרך פריה ורביה, וכדשרו בכל דוכתא נשואי קטנה וזקנה, וליכא איסורא באילונית ושאינה יולדת אלא משום פריה ורביה בלחוד. עכ"ל הר' יוסף חביבא ז"ל. וכן כתב הריא"ף ז"ל, הא מילתא דאמרינן הלכה כר' יהושע היינו דרבנן, אבל דאוריתא, כיון שיש לו זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה. ע"כ.
למאי נפקא מינה למכור ס"ת. תו' לא גרסי למאי נפקא מינה. אבל ר"ג ז"ל גריס ליה, וכן פי' הואיל ואמרת דכי היכי דמחייבי למיסב אשה בת בנים ה"נ מחייב למיסב אשה דלאו בת בנים. למכור ס"ת, שאם אין ספק ליקח אשה בת בנים ויש ספק ליקח אשה דלאו בת בנים, מוטב למכור כל מחמדיו כגון ס"ת ויקח אותה ברת בנים. ע"כ.
<h2>דף סב.</h2>
ב"ש או' [וכו']. תניא ר' נתן אומר זכר ונקבה וכו'. ואי קשיא לך והא קשיא דידיה אדידיה, י"ל דתרי תנאי נינהו אליבא דר' נתן. וא"ת ואמאי לא רמינן ופרקינן הכי בגמרא כדעבדינן בכמה דוכתי. איכא למימר דלא שקלינן וטרינן הכי אלא כשלא פליגי בהדיא, אבל הכא דפליגי בהדיא בריר פירוקיה דתנאי היא, ומ"ה לא אקשינן ומשנינן הכי. כך מצאתי כתוב בס' א'.
<h2>דף סב:</h2>
שיוצא לדרך, משום שמתאוה לו באותה שעה יותר, וחייב הוא להאריך בעיר עד שתספור ספירתה ותטבול ותשמש עמו קודם שישים לדרך פעמיו. וכמה ימתין אפילו נזדמנה לו שיירא. אמר רבא עונה או יום או לילה. בנמקי יוסף ז"ל.
<h2>דף סג.</h2>
ה"ג ר"ח ז"ל, ר' אלעזר חזא לההיא ארעא דשדי בה כריא לרחבה אמר אי שדייה לארכה וכו'. כלומר אילו היה גם כדר אחר לארכה, להתעסק בסחורה יותר טוב, ע"כ.
<h2>דף סד.</h2>
ואם הפילה מונה משעה שהפילה. פי' בירושלמי [פ"ו ה"ו] דה"ה להיו(ת) לו בנים ומתו, דגרסינן התם, היו לו בנים ומתו מונה משעה שמתו. ומדקתני במתניתי' ולא ילדה, משמע דוקא כל שלא ילדה, הא ילדה ויש לה ולד חי ואפילו אחד אין כופין אותו להוציא, ואע"פ שמוציאין ממנו זו שלא ילדה כלל עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת, מ"מ כיון שילדה לו אין מוציאין אותה ממנו. ואפשר דלא ילדה דקתני, כדי שיעור פריה ורביה [קאמר, וארישא סמיך דתני (לעיל ס"א ע"ב) לא יבטל מפריה ורביה] אלא א"כ יש לו בנים, ועלה קתני לא ילדה לו, כלומר באותו שיעור. והראשון נ"ל עיקר. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
שמא לא זכה ליבנות ממנה. פרש"י ז"ל ולפיכך יתן כתובה, ואקשינן לקמן, ודילמא איהי(א) היא דלא זכאי ולא תטול כתובה. ואי קשיא, והא אמרינן לקמן [ס"ה ע"ב] ואי ס"ד לא מיפקדא כתובה מאי עבידתה, אלמא אי מיפקדא אית לה, ואמאי נימא לא זכתה היא ליבנות (ממנה) [הימנו]. איכא למימר, דההיא בדאמרה מיניה ודאי שאינו יורה כחץ, או שהיה זקן שאינו ראוי לבנים, דאי מיפקדא כדין תובעת, ואי לא מיפקדא בנים למה לה, הויא לה מורדת. וכן נראה מדברי ראשונים ז"ל, כמו פרש"י ז"ל. אבל אפשר היה לפרש, שמא לא זכה ליבנות ממנה, איוציא קאי, כלומר לפיכך כופין אותו להוציא, שמא לא זכה ליבנות ממנה ויזכה ליבנות מאחרת, ואין אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה. והא דאקשינן ודילמא איהי היא דלא זכאי, אלישנא דברייתא בלחוד קפיד, אבל לא אעיקר דינא, דאי(הי) היא נמי לא זכאי ליבנות ממנו, בדין שיוציא ויתן כתובה, אבל כשהוחזקה בתרי זימני שוב אינה ראויה לינשא ואין לה כתובה, דלא תלינן בזכות אלא במומי גופה. הרמב"ן ז"ל.
הא דאמרינן ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה מן המנין, לאו למימרא שאין עושין אותו מעשה בח"ל, דאף בח"ל כיון ששהה עמה עשר שנים ולא נבנה ממנה שוב לא יבנה, דמצות פריה ורביה לאו מצוה תלויה בארץ היא. אלא משום דאברהם אע"ה עקור היה ולא זכה לבנות עד שעלה לארץ, כדכתיב [בראשית י"ב] לך לך מארצך, וכשעלה לארץ מקום הראוי לו לבנות (ש)שם, אע"פ ששהה שם קצת ימים ולא ילדה, לא נשא את הגר עד ששהה שם עשר שנים, דאלמא ישיבתו עמה בח"ל לא עלו לו לחשבון, דכולן ראויין לפקידה בעינן, לפיכך היה הוא חולה או שהיתה היא חולה או שהלך למדינת הים או שהיו חבושים בבית האסורים, אין עולים להם, דכולם ראויים לפקידה בעינן, ורש"י ז"ל כן כתב בפי' התורה, מגיד שאין ישיבת ח"ל עולה מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ. והראב"ד ז"ל כתב, הא דאמרינן אין ישיבת ח"ל עולה לו מן המנין, ה"מ באדם הרגיל לישב בארץ והלך לח"ל וחזר לארץ, דזמן ישיבתו בחוץ אין עולה לו, והא דאברהם הכי הוה, דאחר שנדבר עמו בארץ בין הבתרים חזר (לארץ) [לחרן] ועשה שם ה' שנים, כדאיתא בסדר עולם [פ"א], וכשחזר שנייה לארץ היה בן ע"ה שנה, כדכתיב [שם] ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן, ומאותו זמן ועד שנשא י' שנים, דכתיב [שם ט"ז] ואברהם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל. וכדבריו נראה בירושלמי [פ"ו ה"ו], דגרסינן התם, צא שנים שעשה בח"ל, ותניא חולה הוא או שחלתה היא או שהלך לו למדינת הים אין עולין. וי"מ (כמו) [דמי] ששהה עם אשתו בח"ל ובא לו לארץ, אין ישיבת ח"ל עולה לו, ואין כופין אותו להוציא עד שישהה עמה בארץ י' שנים, דשמא זכות הארץ תעמוד להם. היינו הרמב"ן ז"ל, ופי' כן שלא נצטרך לפלפול שעשה הראב"ד ז"ל.
<h2>דף סד:</h2>
לשלישי לא תנשא. כתב (הרשב"א) [הריטב"א] ז"ל, אע"ג דבעי למיסב איתתא קטלנית ולא(ח)זוקי בנפשיה, לא שבקי ליה, דהא אסורא הוא ובכלל שופך דם האדם, ומנדין אותו בב"ד עד שיגרש, וכן ראינו לרבי' שעשה מעשה. ע"כ.
מתני' מני ר' היא דתניא מל את הראשון וכו'. הא דלא אייתי פלוגתא דלנשואין דלקמן, משום דבעי למידק אהך דמילה והא תניא איפכא, הרא"ש ז"ל. ובנמקי יוסף ז"ל כתוב, דלהכי אייתי ראיה למתניתא דר' היא (ולא) ממילה [ולא] דבריתא דנשואין גופייהו, לאשמועינן דנשואין ומילה חד דינא אית להו. (וכיון דפסקינן כר') אמר רבא השתא דאמרת אחיות מחזקות וכו', ואע"ג דרבא כר' ס"ל בתרי זימני, שאני הכא דאפילו ר' מודה שאין לחוש במשפחה בפחות מתלתא זימני. נימקי יוסף ז"ל. [וכיון דפסקינן כר'] בנשואין, ה"ה במילה דחד טעמא אית להו משום סכנה, וכן פסק הריא"ף ז"ל.
מאי הוי עלה כי אתא רב יצחק וכו'. פי' עדין תיבעי לך הי מינייהו בתרייתא דניסמוך עילויה, דמההוא מעשה דארבע אחיות בציפורי ליכא [למשמע] מיניה מידי, דאפשר לומר דאתא לאשמועינן דלרשב"ג לא הויא חזקה אלא בתלת, ואיפשר לומר דבתרי הוי חזקה והא קמ"ל דאחיות מחזקות, והשתא קאמר דעיקר אסהדותיה דר' חייא בר אבא לא הוה אלא לאשמועינן דלרשב"ג לא הויא חזקה אלא בתלת, ומייתי ראייה מההוא עובדא דעבד ר' יוחנן בבי כנישתא דמעון, שאמר לשלישית לכי ומולי, מכלל דס"ל דלא הויא חזקה אלא בג', ואי אמרת דההוא מעשה דצפורי אתא לאשמועינן דאחיות מחזקות וס"ל דבתרי נמי הויה חזקה, א"כ קשיא דידיה אדידיה, אלא מאי אית לך למימר דאתא לאשמועינן דלא הויא חזקה אלא בתלת, והשתא תיפשוט (דקיימתא) [דקמייתא] דתניא מל הראשון ומת שני ומת וכו' בתרייתא היא, א"כ שפיר אמרית מתני' ר' היא כנ"ל. הג"ר, ועוד אימר דפליגי במילה וכו', ועוד היכי נסיב אביי לחומה אימר דפליגי במילה בנשואין מי פליגי, לכ"ע בתרי הויא חזקה דרבה הוא דקא מתמה עליה דאביי, ודחינן אין פליגי וכו'. ואית דלא גרסי' ועוד ופירשו הכי, אימר דפליגי במילה בנישואין מי פליגי, דודאי לכ"ע לא הויא חזקה אלא בתלת, ולפיכך בטוב נשא אביי לחומה, ודחינן אין פליגי וכו'.
הא דאמרינן סתמי נינהו ופשט לך נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג. תימה הוא, האיך יהא הלכה באחד בתרי זימני ובמקום אחר בג', ור' גופיה היכי סתם הכא כנפשיה והכא כאבוה. ושמא י"ל דנשואין לחומרא, ומלקיות כיון דבחייבי כריתות עסקינן מבערין עושי רעות מישראל, אבל וסתות דרבנן נינהו ולקולא, וכן שור המועד המוציא מחבירו עליו הראיה, וע(ו)ד תלתא זימני לא מיעד, וספיקי סתים לן ר' בהא. תמהני שלא כתב רבינו הגדול ז"ל פלוגתא דמעיין גורם ומזל גורם. ומ"מ הילכתא כרב אשי דסוף הוראה הוא. ועוד מדאמר ליה רב מרדכי טעמיה דרבא ולא קבליה, ש"מ לאו דוקא הוא. ועוד לחומרא, הרמב"ן ז"ל. מכאן תבין שדברי רב מרדכי לרב אשי אינם נמשכים אלא עד מעיין גורם, ואז אמר רב אשי מזל גורם.
<h2>דף סה.</h2>
עוד כתב הרשב"א ז"ל, ומדקתני לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, ודאי ר' היא, ומשמע מינה דאפילו לר' משני יש לה כתובה, הואיל ובהיתר נשאת לו. וכן נמי משמע מדאבעיא להו נשאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו (דלתובעי) [דליתבעוה] הנך קמאי, אלמא משני נטלה לה כתובה, ועל האי בריתא דתני ר' הוא דאיבעיא להו. ויש מי שאומר דלר' משני נמי לית ל(י)ה, דכיון ששהתה עשר שנים כבר איתחזקא ולית לה, ולא דמי לשור המועד, דהתם עד דנגח לא איתחזק ומכי איתחזק כי לא נגח מאי משלם, אבל הכא מכי שהתה עשר שנים אתחזקא, כי נפקא לא שקלה כתובה. ועוד דלא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר שתטלי מה שכתוב ליכי. והא דקתני בג' תצא שלא בכתובה, לאו משום כתובה נקט לה, אלא משום תצא, (והא) והא קמ"ל דשלישי אין צריך להמתין י' שנים אלא מיד יוציא ולא יתן כתובה, מה שאין כן בשני דאם רצה להוציא תוך עשר שנים נותן לה כתובה. והא דאיבעיא להו נשאת לשלישי מהו דלתבעו הנך קמאי, אלמא משני אית לה כתובה, ההיא אליבא דרשב"ג היא, אלא דלא בעו לדחוקי נפשייהו בפלוגתייהו דר' ורשב"ג, ובעו לה לרוחא דמילתא אליבא דרשב"ג, וה"ה לר' כשנשאת לשני [ולא] היו לה בנים. ומיהו בירושלמי [פ"ו ה"ו] מוכח בהדיא כפירושא קמא, דגרסינן התם, נשאת לראשון ולא ילדה יש לה כתובה, לשני יש לה כתובה, לשלישי יש לה כתובה, לרביעי אין לה כתובה, ר' חנינא בר עגילי בשם ר' חזקיה לשלישי אין לה כתובה וכו' עד היתה יולדת זכרים והיו נמולים ומתים, אית תנויי תנו שני ימול שלישי לא, אית תנויי תנו שלישי ימול רביעי לא ימול, הוון בעיין מימר מאן דמר שני ימול שלישי לא ימול כמאן דמר שלישי אין לה כתובה, מאן דמר שלישי ימול רביעי לא ימול כמאן דמר רביעי אין לה כתובה. אלמא משמע דמ"ד שני יש לה כתובה כר', ואי משום תנאי כתובה שכתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, הא נמי ראויה היא לינשא למי שיש לו בנים, וכדתניא לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים. ורב אחא משבחא ז"ל הכין כתב, וכן בה"ג ז"ל, דמשני יש לה כתובה. ואי קשיא לך, מאי קא מיבעיא להו נשאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי, והלא משעה ששהתה עם השני י' שנים לא ילדה הוחזקה זו, ואעפ"כ יהבת לה כתובה, כי נשאת לשלישי ולא היו לה בנים, מאי נתחדש בה שאתה בא להוציא כתובה שכבר ניטלה משני. יש מי שמתרץ, דמשני יש לה משום זה הטעם שפשטו בגמ' השתא הוא דכחשי, והם אמרוהו גבי שלישי, בחוזר ותובע ממנה, ולמדוהו משני עצמו, עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכן כתב ג"כ הרמב"ן ז"ל, אבל דחה זה התירוץ ואמר אינו נכון, שאין הטעם מספיק אלא במוחזקת, אבל במוציאה מיד בעל עליה להביא ראיה שהרי הוחזקה. וצ"ע. ע"כ. ועוד כתב הרשב"א ז"ל לתרץ הקושיא וז"ל, נראה לישב עוד, דכיון שאין מוחזקת מן הודאי, ואפשר דהם לא זכו ליבנות ממנה, מן השני נוטלת כתובה ויוצאה לפי שטענתה אלימאית טפי, דאמרה ליה כשנשאתי בהיתר נשאתי וראויה אני לילד ושמא עדין אני ראויה, אלא שאתה לא זכית ליבנות, ואפילו תאמר דאנא היא דאיני ראויה, מעיקרא ראויה הייתי דעדין לא הוחזקתי והשתא הוא דכחשי. אבל כשנשאת לשלישי ולא היו לה בנים, היה סבור דאפילו שני יכול לחזור ולתבוע ממנה, דריע טעינתא ואיגלי מילתא טפי דמחמתה הוא, דהיאך אפשר דכולן לא זכו ליבנות ממנה, אלא שהיא עקרה מעיקרא. ופשיט דאפ"ה כיון שכבר נטלה כתובה מראשון ומשני לא מפקינן מינה, דאמרה להו השתא הוא דכחשי. ואפשר דאם לא הספיקה לגבות מן השני עד שנשאת לשלישי ולא היו לה בנים שאינה גובה הימנו, דהא הורעה טענתה, ובטענה [ד]השתא הוא דכחשי לא מפקינן ממונא. וצ"ת. ע"כ.
נשאת לשלישי למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה. ודוקא בשלא הכיר בה, אבל הכיר בה ישלם כתובה, וכדתנן בפ' אלמנה ניזונת [כתובות ק' ע"ב] ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה. וכן כתב בה"ג ז"ל. וטעמא משום שרצה ליזוק בנכסיו. ובתוספתא נמי תניא [פ"ח ה"ה], מפני שהן קדושי טעות. ומיהו גט צריכה, לפי שאין כאן טעות ודאי, והילכך גבי ממונא לקולא וגבי גט לחומרא. ומדקתני נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה, משמע הא (למיחש) למי שיש לו בנים, אם רצה להוציא יתן כתובה, וכן כתבו מן הראשונים ז"ל. וא"ת מאי שנא מאילונית דתנן בפ' אלמנה ניזונית [שם], האילונית אין לה כתובה, וסתמא קתני אפילו שנשאת למי שיש לו בנים. י"ל דכיון שזו אין טעותה ודאי, מי שיש לו בנים אינו יכול לטעון עליה טענת טעות, כיון שאין בעצמה סימן של עקרות, אבל מי שאין לו בנים אינו רוצה לעמוד בספקתא וליבטל, הילכך עליה הראייה, כן כתב הרשב"א ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב על זה התירוץ, אין זה נכון, והוא ז"ל תירץ, נ"ל דמשום תצא קתני לומר דממי שאין לו בנים מוציאין אותה בע"כ בלא כתובה, הא [מ]מי שיש בנים לא תצא, אבל אם בא להוציאה וטען עליה משום מקח טעות, ודאי אין כתובה, דומיא דמקח טעות שלא הכיר בה. ע"כ.
הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה. רבינו אלפסי ז"ל נראה שפירשה בראשון או בשני שבא להוציאה בלא כתובה, ובבא מחמת טענת בריא ואמר שהיא מתקשה בשעת תשמיש או שפולטת את הזרע וכיוצא באלו, והיא אומרת מיניה שהוא אינו יורה כחץ, וא"ר אמי שהיא נאמנת, לפי שהיא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים, ואפילו נאמין אותו שהיא אינה ראויה לילד אם רצה להוציא יתן כתובה, ולגביה דידיה לאו במקח טעות הוא, דמאי איכפת [ליה] באשה ראויה לבנים והוא אינו ראוי להוליד, הילכך הוי להו גבי כתובה בריא ושמא ובריא עדיף. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פי' בשלישי שאין לו בנים והוא בא להוציאה בלא כתובה, ואמר דמינה הוא דהא הוחזקה [עקרה] עם השנים הראשונים, והיא טוענת עליו דלגבי דידיה לאו מקח טעות הוא דאינו יורה כחץ. ולשון הגמ' מיושב יותר לדברי הריא"ף ז"ל, מדקאמר הוא אמר מינה, דאלמא הוא בא עליה בטענה דממנה הוא וצריך הוא לאותה טענה, ואם כדברי הראב"ד ז"ל לא הל"ל אלא הוא אמר לאו מנאי. ועוד דקשיא ליה, היכי א"ר אמי דהיא נאמנת, דאע"ג דבריא ושמא הוא, לא מפקינן ממונא בהכי, כדקיימא לן [כתובות י"ב ע"ב] כרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. והא דתנן בפ"ק דכתובות [שם], הוא אומר עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות והיא אומרת לא כי אלא משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו ר"ג ור' אליעזר אומרים נאמנת, הא פרישנא טעמא התם בגמרא, משום דאזלינן בתר חזקה דגופה, א"נ משום מגו, והכא מאי מיגו איכא, ואי משום חזקה דגופה, אדרבה איהו אית ליה חזקה דגופה וחזקה דממונא, אבל לדברי הריא"ף ז"ל ניחא ליה, דהתם אי תרוייהו אתו בטענת שמא איהי מפסדא כתובה, דהא מ"מ הרי (בעולה) היא בעולה לפנינו ועליה הראיה, והילכך אי לאו חזקה דגופה א"נ מיגו דאית לה לא מפקינן מיניה ממונא, אבל הכא כיון דבסתמא יהבינן לה כתובה דהא לא איתחזקה, ומשום טענתיה הוא דאתי לאפסודי מינה כתובתה, אמרה היא מניה ואיהי קים לה ואיהו לא מצי לאכחושה הילכך לא מפסדינן לה. כנ"ל. ואיכא דרמי אשמעתיה, דהכא משמע דכיון דאיהי קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה איהי מהימנא ויהבינן לה כתובתה, ובשילהי פר' בתרא דנדרים [צ"א ע"א] אמרינן התם, איהי כיון דידעה דאיהו בביאה הוא דידע ביורה כחץ לא ידע משקרא. וכבר תירצה הריא"ף ז"ל בהלכות, דהתם כיון דאיהי בעיא לאגרושי חיישינן דילמא עיניה נתנה באחר, וכיון דידעה דאיהו לא קים ליה ביורה כחץ משקרא, אבל הכא דאיהי לא בעיא לאגרושי ואנן הוא דמפקינן לה ובכתובה הוא דפליגי, כיון דאיהו לא קים ליה ואיהי קים ל(י)ה הויא לה בריא ושמא ובריא עדיף, וכן מצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל במסכת נדרים. הרשב"א ז"ל.
אמר איזיל אינסיב כו' א"ר אמי וכו'. פי' יכולה לומר לא אמתין אותך שתקח אשה אחרת עלי, ואם תרצה לגרשני מיד תתן לי כתובתי, ורבא אמר דטענתו טענה משום דיכול לזונן ולא יוציאנה עד שנה או שנתים לראות אם תתעבר אשתו השנייה, ואם תתעבר יוציאנה בלא כתובה, והלכתא כרבא, נמצא כחו של בעל גדול בזה מכחה, שהוא יכול לומר אבדוק נפשאי ואשא אשה אחרת, אבל היא אינה יכולה לומר שיבדוק עצמו וישא אשה אחרת ולא יגרשנה, משום דמצי הוא למימר דלא יהבי ליה איתתא כל היכא דאגידא ביה אחריתי, ואפילו באה לפוטרו מחיוב עונה ושאר דברים, וכ"ש אם אינה פוטרתו. וכל כיוצא בזה ישא אשה אחרת מפני מצות פריה ורביה, ואע"ג שהחרים רבינו שמשון ז"ל בישיבת כמה חכמים שלא ישא אדם אשה על אשתו, בכי הא לא תקין ז"ל. וכן כתבו רבני צרפת ז"ל בתשו' הרשב"א ז"ל. עכ"ל נימקי יוסף ז"ל.
<h2>דף סה:</h2>
הא דאמרינן הוא אמר אפיל[ה] והיא אמרה לא אפלי, והא נמי דאמרינן הכי, הוא אומר לא אפילה אלא תרי והיא אמרה אפלי תלתא, איכא מאן דמפרש להו בדהוחזק קלא בהכי כדקאמרה היא, כלומר לא אפילה כלל, א"נ דאפילא תלתא, ואתו ב"ד לאפוקה מיניה, והיא אינה תובעת גירושין הילכך מהימנא, אבל כדתובעת להתגרש אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. והכי נמי משמע מדברי רש"י ז"ל שכך כתב, היא מהימנא וכופין אותו ולא שהיא תובעת גירושי אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה. ואיכא דמפרש כדתובעת להתגרש נמי וה"ה והוא הטעם, שאם אתה חושש לכך, אפילו כשב"ד באין לכופו לגרש יש לך לחוש, שהרי ב"ד מאמינים אותו אלא שהיא מכחשיתו, (א"נ) [א"כ] הכל תלוי בטענתה, ויש לחוש שמא עיניה נתנה באחר, אלא דלא חיישינן להכי מהאי טעמא דאיתמר בגמ', דאם איתא לא מחזקא נפשה בעקרתא ולא מחזקא נפשה בנפלי. כן משמע מלשון הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
הא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה בנפלים, פתקוה הראשונים ז"ל בחיבוריהם, ואע"פ שנפסקה הלכה כר' בנשואין, י"ל דבהא לקולא אזלינן כרשב"ג, מפני שנשאת בהיתר, וכי היכי דאזלינן לקולא בוסתות ושור המועד וכן נמי במשפחות כדאיתא לעיל [ס"ד ע"ב], הכי נמי בהא אזלינן לקולא כרשב"ג. וא"נ אפשר דר' גופיה מודה בהא מהאי טעמא דאמרן. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
איכו ילדת לי כריסא אחריתי. פי' ר"ג ז"ל, אם לא שתית הות מעברא וילדת שני תאומים בכרס אחד כיהודה וחזקיה. ולהאי פירושא קשיא לישנא דאמר מר. ונראה דלא גריס ליה. אבל בנסחי דוקייני איתיה. וכן גר"ח ז"ל.
<h2>דף סו.</h2>
ירושלמי [פ"ז ה"א], ר' חייא בר אדא קומי ר' מונא מהו נכסי מלוג, א"ל כמה דאתמר מליג מליג. מלשון [ביצה ל"ד ע"א] ומולגין את הראש, כלומר שהבעל תולש ואוכל פירותיהן.
הגר"ח ז"ל, אשה שקנתה עבדים ועבדיה שקנו עבדים מנין. ורש"י ז"ל גריס, ועבדיו שקנו עבדים מנין, ופי' הוא ז"ל, כשנתן להם אחר על מנת שאין לרבן רשות בהם. ואתיא כשמואל דאית ליה הכי בפ' בתרא דנדרים [פ"ח ע"א] גבי המודר הנאה מחתנו, אבל לרב דאמר התם מה שתרצי עשי קנה בעל יתהון, לא אפשר לאוקומי לדהא דהכא בהכין. ולפי מה שכתבתי בפ"ק דקידושין [כ"ג ע"ב] גבי עבד כנעני קונה עצמו וכו', דאפילו לשמואל אין יד לעבד בלא רבו וקנה יתהון רבו ואפילו באומר על מנת שאין לרבך רשות בהן, אלא מיתוקמא לא כרב ולא כשמואל, אלא אפשר לפרש בדיהיב להו אחר על מנת שלא יהא להן בו אלא שיקנו בו עבדים שישמשום. אבל בירושלמי [פ"ז ה"א] משמע דכל כה"ג לא אכלי, [דכיון] דאין לרבו רשות בהן בכל כי האי לא אכלי, דכלהו כי אכלי מכחו של כהן קא אכלי. דגרסינן התם, ר' יעקב בר' אחא ר' הילא בשם ר' אלעזר בעבד שקנה עבדים על מנת שיהא לרבו רשות בהן היא מתניתא אבל בעבד שקנה עבדים על מנת שלא [יהא] לרבו רשות בהן קניינו הוא. פ' קניינו של עבד בלחוד ולית ליה לכהן קנין בגויהו כלל, הילכך לא אכלי. וא"ר יעקב בר' אחא ר' הונא בשם ר' אלעזר עבד שקנה עבדים על מנת שלא יהא רשות לרבו בהן ומת כל הקודם זכה בהן והכא לאו קנין קניינו הוא. (ולפי' גרסת' ז"ל) [ולפי גירסא זו] משמע, דאיכא לאוקומא בדיהיב להו אחר על מנת שישמשום להם ולכל מי שירצו, והם קנו אותם על מנת שישמשו האדון, והוו להו כנכסי מלוג של אשתו שהגוף שלה והפירות לבעל. אלא דקשיא לי, אם זו היא סברתו של ר' אלעזר דבירושלמי, והא עבדי מלוג שלה לאחר מיתת הבעל אוכלין מחמתה אע"פ שאין ליורשים כלום, והכא נמי בשקנו עבדים על מנת שאין לרבן רשות בהן, מפני מה אין אוכלין מחמת העבדים ממש שאוכלין. הרשב"א ז"ל.
ה"ג אלא מעתה בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכל בתרומה שמא תאכל לאחר מיתה. ומדידה קא מקשינן וכ"ש מעבדיה. ורש"י ז"ל גריס, לא תאכל שמא תאכיל. והגירסא הראשונה מחוורת יותר. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
<h2>דף סו:</h2>
וכל היכא דחייב באחריותן אוכלין בתרומה והתנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שחייב במזונותיה לא יאכילנה כרשיני תרומה. אלמא לא תאכל בתרומה אלא דידיה ממש, [אלא] מדאכלי עבדי צאן ברזל ש"מ משום דשלו הם ממש. תמיה לי, וכי לא אכלי בתרומה אלא עבדיו ממש שגופן שלו, והא תנן בת ישראל לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו, ועבדי מלוג לאו שלו הן. וניחא לי, דמעבדי צאן ברזל דאלמנה וגרושה בלחוד הוא דקא מייתי ראיה, דמהתם ודאי איכא למשמע דשלו ממש הן, דהא עבדי מלוג דגופן שלה אע"ג דמעשה ידיהו לבעל והוא חייב במזונותן אינן אוכלין, ואפילו הכי עבדי צאן ברזל אוכלין, אלמא שלו גמורין הן, דאי שלה כיון דאיהי לא אכלה אינהו נמי לא אכלי, ואע"ג דבעל חייב באחריותן וחייב במזונותיהן, דהא כהן ששכר פרה מישראל כיון דפרה של זר היא אין היא אוכלת, ואע"פ שכהן חייב במזונותיה ובאחריותה. כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
הגרש"י ז"ל, נהי נמי דמחייב בגניבה ואבידה באונסין ובכחישה ובפחיתות דמיה מי חייבי. אבל בנוסחאי דוקני עתיקי גרסי, נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתות דמיה מי מחייבי. ואע"ג דשוכר לא מחייב אלא או כשומר חנם או כשומר שכר, הכא לא ניחות לשוכר בלבד אלא אפילו לשואל, ולומר דליכא לדמויי דין שומרים לנכסי צאן ברזל, דאפילו שואל שהוא הגדול שבשומרים לא מחייב אלא באונסין ולא בכחישה ובפחיתות דמים, הילכך לאו דידיה היא ואין כהן מאכיל אותה כרשיני תרומה, דהכי קים להו לרבנן דה"ה לשואל. ומהכא דייק הרי"ף ז"ל לנכסי צאן ברזל, שהבעל חייב אפילו בכחישה ובפחיתות דמים. ובודאי הכי משמע, דהא יתרות דמים לבעל וכדתנן אם הותירו הותירו לו, ואמרינן נמי בסמוך בהכניסה שני כלים באלף זוז והשביחו ועמדו באלפים אחד נוטלת משום כתובתה והשני נותנת דמים ונוטלתו, וכיון שכן, הדין נותן שיהא באחריותו לפחיתות דמים. ועוד דלהכי קרינן להו צאן ברזל לפי שהן באחריותו לגמרי, וכדאיתא בפ' אי זהו נשך [ב"מ ע' ע"ב], ואיתא נמי בבכורות [ט"ז ע"ב] אי דלא קביל עליה אונסא וזילא צאן ברזל קרית להו, אלמא לית להו האי שמא עד שקבל עליה אונסא וזילא. ובתוספתא [פ"ט ה"א] גרסינן, הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן [זקנים]. כלומר, אם הכניסתן בשומא של דמים נוטלתן בדמים, בין שהשביחו או שהכסיפו השביחו והכסיפו לבעל, ואי לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמות שהן, אם השביחו השביחו לה ואם הכסיפו הכסיפו לה. ור"ח ז"ל כתב כל שמשמשין כעין מלאכתן הראשונה, אע"פ שפחתו בדמים אין הבעל חייב באחריותן, אלא נוטלתן כמות שהן. והראשון עקר. עכ"ל הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
מכאן תבין לשון התוס'. עבדי צאן ברזל בשן ועין. תו' וכו', [וכ"ת] בשחרור בשטר הוא דמפקיע מידי (שחרור) [שעבוד], אבל שחרור דממילא כגון על ידי שן ועין לא, הא בהדיא אמרינן הכי אפילו גבי שחרור דשן ועין, בב"ק בפ' החובל [פ"ט ע"ב]. הרא"ש ז"ל.
אפילו הכניס לה שום משלו, ששם כל הכתובה בכלי אחד ואמר לה מכאן תטלי כתובתיך, אם רצה הבעל למכור ימכור. ר"ג ז"ל.
מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. פרש"י ז"ל, מכרו שניהם זה או זה הבעל מוציא מיד הלקוחות, לא מבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או שגרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות, דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא, שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטלה. התו' והרא"ש ז"ל דייקי איפכא מדברי הרב ז"ל. והא דכתב הוא ז"ל ומתה היא, לאו דוקא, אלא לרבותא נקט הכי, לומר שאע"פ שנתרוקן כל הזכות לו, כיון דבשעת המכר לא היתה מכירה ודאית, הרי זה מכר בטל לשעתו, כמוכר דבר שאינו שלו. נמצא לפי דבריו ז"ל, שהבעל מבטל לכשירצה והאשה אינה יכולה לבטל אלא משעה שתבא לגבות. וזה דחוק מאד, יציבה בארעא וגיורא בשמי שמיא, הוא מבטל מיד מחמת זכותה, והיא אינה יכולה לבטל עד שעת גוביינא. וי"מ מכרו שניהם ממש, כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דקתני [גיטין נ"ה ע"ב] מקחו בטל, וקמ"ל שאע"פ שמכרו לפרנסת עצמם או לפרנסת ביתם יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, וכל אחד מהן יכול להוציא מעתה מהלקוחות, הוא לפי שמכר דבר שאינו שלו, והיא לפי שהיא כאלו לא מכרה אותו כלל, (משום) דמשום נחת רוח הבעל היא שמכרתו. והביאו סיוע קצת, מדקתני רישא רצה הבעל למכור לא ימכור, ואמרינן בפ' האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"ב], כל היכא דאמור רבנן לא לזבון (לא) אע"ג דזבין לא הוו זביניה [זביני], ואע"ג דלאו מסקנא היא, מ"מ כיון דקתני הכא לא ימכור, ותני עלה הבעל מוציא מיד הלקוחות, משמע שהמכר בטל בו מיד. ועוד ראיה לדבר, שהרי אמרו שם [פ"ב ע"א] בייבם, בין ייבם ואח"כ חלק בין חלק ואח"כ ייבם לא עשה ולא כלום, וטעמא דמלתא, משום דכיון ששעבודה על נכסי בעלה הראשון בלבד, עשאום לנכסיו כאלו גבאתן היא בכתובתה והכניסתן ליבם ומעכבא בכלהו דילמא משתדפי הני דמיחדי לה, ואע"ג דאמרינן [שם צ"ה ע"ב] אישתדוף בני חרי טרפה ממשעבדי, אמרה איני רוצה לטרוח בב"ד, וכן פרש"י ז"ל שם, וכיון שכן אף נכסי צאן ברזל לרב יהודה דאמר הדין עמה, ועל אותן נכסים היא סומכת, מכרו בטל מעכשו. ואיכא מ"ד, שהמכר בטל בין בנכסי צאן ברזל בין באפותיקי מפורש שייחד לה לכתובתה, דאף שבח בית אביה [נזכר] עליו. ויש מי שאומר, דדוקא בנכסי צאן ברזל, אבל באפותיקי מפורש אין המכר בטל עד שתבא לגבות. והדין [הזה] אפילו במטלטלין כדאיתא בסמוך, הכניסה לו ב' כלים באלף זוז וכו', דאלמא אף בכלים כן. והרמב"ם ז"ל שכתב [פכ"ב מהלכ' אישות הט"ז], דמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים, לא נראו דבריו, [ו]בירושלמי [כתובות פ"ו ה"ג] גרסינן, שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, ואם איתה דבדיעבד ממכרו ממכר, משום דלכתחלה לא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש. עכ"ל הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
היינו הרמב"ן ז"ל וז"ל, ה"מ בנכסי בית אביה משום שבחו, או בשום שהכניס לה, שפירושו לפי דעתי, שהכניסה לו ממון בנדוניא ושמו שדה שלו וכתב לה [אותה שדה שיהא לה במקום השום וקבל אחריות] אותו שדה על כל נכסיו, שהרי שדה זו כאלו לקחה אותו בדמים והכניסתו ויש בו שבח לבית אביה, אע"פ שלא הוחזק לבני משפחתה. אבל בשדה שלו שכתבו אפותיקי, בין שהיה אפותיקי סתם, בין שהיה מפורש שאינה גובה משאר נכסים, אם מכרו מכור עד שתבוא לגבות כתובתה, שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים ולאו בעלת דברים דידיה היא עד שתבא לגבות כתובתה. ע"כ.
רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. פי' והשתא דאתית להכי, בריתא דיוצאין בשן ועין לאיש, לא הוייא סייעתיה דר' אמי, משום דכיון דמחוסר גוביינא מיהא שחרור מפקיע לידי שיעבוד. אבל לאשה אינן יוצאין, דהא אפילו עבדי מלוג אינן יוצאין לה משום תקנת אושא, ואלמוה רבנן לשעבודה דבעל, כדאיתא בב"ק בפ' החובל [צ' ע"א], גבי העבד והאשה פגיעתן רעה. והכי נמי איתא בירושלמי [פ"ז ה"א], א"ר יודן קל הוא [בש]חרור כהדא דתני העושה עבדו אפותיקי מכרו אינו מכור שחררו (אינו) משוחרר. ואי אקשי', דרבא הוא דא"ל לרב נחמן והא תניא כותיה דר' אמי. איכא למימר, דלדבריו דרב נחמן הוא דקאמר ליה, לדידך דאמרת דתניא כותיה דר' אמי מאי טעמא קא פסקת כרב יהודה. ולעיל ה"ג, יתיב רבה ורב יוסף בשלהי פרקיה דרב נחמן ויתיב וקאמר, כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר. עכ"ל הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל. ועוד כתב הרשב"א ז"ל, וא"ת רב נחמן גופיה היכי סייעיה מברייתא לר' אמי, מי לימא פליג אדרבא דאמר שחרור מפקיע מידי שעבוד. י"ל דס"ל לרב נחמן, דאם איתא דהדין עמה, לא הוו יוצאין לא לאיש ולא לאשה כעבדי מלוג, ולא דמי לעושה עבדו אפותיקי, דהתם דמעיקרא דדידיה הוה ואי בעי נמי לסלוקי בזוזי מצי מסלק ליה, שחרור נמי מפקיע ליה מידי שעבוד, אבל עבדי צאן ברזל דדידה הוו ואי בעי בעל גופיה לסלקה בזוזי היכא דגרשה לא מצי מסלק לה, אף שחרור נמי לא מפקע ליה. כנ"ל. אלא שלאותה גרסא דגריס ויתיב וקאמר, קשיא לי, שא"כ למה לי דאמר דרבה ורב יוסף הוו יתבי בפירקיה, ואין דרך התלמוד לומר כן אלא במקום שחולקים עליו או שהם היו האומרים, אבל כאן דרב נחמן הוא דאמר כן, והם לא נחלקו עליו ולא אמרו (למכר) [לו דבר], למה אמר שהם היו שם. ושמא אמר כן לומר שלא נחלקו עליו בכלום. ואין זו שיטה בתלמוד. ובספרים [גרסינן], ויתבי וקאמרי, כלומר רבה ורב יוסף הם שאמרו כך ורב נחמן קבלה מהם. ע"כ.
ומהאי מימרא דרבא יש למדין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חובו וכתובת אשתו, אלא שמנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו לו, ואפילו נדר על דעת רבים יש לו התרה, דהא דבר מצוה הוא משום פריעת בעל חוב. ור"י ז"ל כתב, דבכי הא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל חובו וכתובת אשתו, שלא יהא כל אחד ואחד אוסר כל נכסיו לבעל חובו וכתובת אשה, וכדאמרינן התם [כתובות נ"ט ע"ב] דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בפ' המדיר [שם ע' ע"א], וכי הא דמיתנא משום מלתא דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשעבודה. ע"כ בנמקי יוסף ז"ל. ועיקר פי' האי מימרא דרבא כבר כתבתיה בס"ד לעיל בפ' החולץ ע"ש.
<h2>דף סז.</h2>
שהעובר פוסל וכו'. כיצד, אם היו אוכלין בתרומה שיש שם בנים אי לא הוה עובר, עכשו שיש עובר, עובר פוסלן, ואי לא היו אוכלין בתרומה שאין שם בן, הוא העובר אינו מאכיל, שאינו כבן ילוד. כך מצאתי בפי' א' מהגאונים ז"ל.
שהעובר פוסל ואינו מאכיל ד"ר יוסי. דס"ל אית ליה זכיה לעובר. וכתב הריא"ף ז"ל, לית הלכתא כותיה, אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קנייה ואין לו חלק עד שיולד, הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל להו לעבדי עד שיולד, ותנן נמי בפ' יוצא דופן [נדה מ"ג ע"ב] תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה, פי' בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה בשביל הבנים הכשרים עד שיהא בן יום אחד, אבל עובר במעי גרושה לא פסיל, דלית ליה קנייה בגוייהו, וכן הלכתא. ע"כ. וכן כתב ג"כ הרשב"א ז"ל וז"ל, הא דר' יוסי ליתא, דהא (קש') [קיי"ל] דאין זכייה לעובר, כדאמרינן בריש פר' מי שמת [ב"ב קמ"א ע"ב] המזכה לעובר לא קנה, ואע"ג דאמר אביי [שם קמ"ב ע"א] (א)ירושה הבאה מאליה שאני, גבי גר שמת ובזבזו ישראל כל נכסיו, אנן כרבא סבירא לן דלא משני לה הכי, אלא משום (דמתחר) [דמרפיא] בידייהו, הא לאו הכי קנו כדאיתא התם, דאלמא לרבא אי לאו הכי קנו וירושה כזכיה דעלמא היא, והילכך כיון דקיי"ל דהמזכה לעובר לא קנה, אף בירושה הבאה מאליה כך, וכלה סוגייא דהתם מוכחא הכי. והראב"ד ז"ל כתב, כיון דקיימא לן המזכה לעובר שלו קנה, משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, כדאמר ר' יוחנן התם בפ' מי שמת [קמ"ב ע"ב], כ"ש בירושה הבאה מאליה. והרמב"ן ז"ל השיב עליו, שאין אותו הדין אלא תקנה, ודוקא בשכיב מרע, ולא שזוכה מעכשו, אלא לכשנולד זוכה כעין ירושה כדי שלא תטרף דעתו עליו, ואין הדין כן בבריא, הילכך אין ראיה ממנו לדין תורה. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
מי קתני וקבלו והודו לו קתני וכו'. מהא שמעינן דזמנין (דאתי) [דקתני] והודו לו ואפ"ה פליגי עליה, ופירושו הודו לו דמסתבר טעמיה ותו לא.
זכרים יאכלו. פרש"י ז"ל, אם יש זכר בבנים וכו' שכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, ויש שמפילות, סמוך מעוטא דמפילות למחצה דנקבות, הוו להו זכרים הראויים לי(ו)רש מעוטא, ולמעוטא לא חיישינן. וא"ת אמאי קאמר בכולן נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר, מהאי טעמא גופיה לימא יאכלו, דהא לא ימצא זכר דמעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן. וי"ל דאף אם לא ימצא זכר אלא נקבה פסלה לפי שיש לה חלק בהן, וכדאמר בסמוך.
הא דמקשינן מאי איריא שמא ימצא זכר תיפוק לי דנקבה נמי פסלה וכו', לפום מסקנא הוא דמוקמינן פלוגתייהו בחוששין למעוטא, אבל לההוא לישנא דאמרינן דעבדינן להו תקנתא כרב נחמן נקבה לא פסלה, אלא (פוסלן) [פסולין] שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות כלום, הרמב"ן ז"ל. וכן דקדק רש"י ז"ל כדבריו שכתב, אבל היכא דכולן נקבות לא מצינן (למימר) למעבד תקנתא שמא יהא העובר זכר ויהא הכל שלו.
<h2>דף סז:</h2>
קסבר אין חוששין למיעוטא. הכא משמע דר' יוסי חייש למעוטא, והא דתנן בפ"ק דכתובות [י"ד ע"ב] מעשה בתינוקת אחת שירדה למלאת מים מן העין ונאנסה ובא מעשה לפני רב יוסף ואמר אם רוב העיר משיאין לכהונה כשרה, דאלמא אזיל בתר רובא. לא קשיא, דהתם דיעבד והכא לכתחלה. א"נ, התם משום דאיכא תרי רובי, כדאוקימנא לה התם דבקרונה של צפורי היה מעשה. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
תו' וכו'. וא"ת והא בריש המוכר פירות [ב"ב צ"ג ע"ב] אזיל ר' יוסי בתר רובה דזריעה לאפוקי ממונא, ומייתי ראייה מינה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב, אלמא לא חייש ר' יוסי למעוטא לענין ממונא וכ"ש לענין אסורא. וי"ל דלא דמי, דודאי לענין אסורא חיישינן למעוט לחומרא, אבל לענין ממון כיון דמדאוריתא אזלינן בתר רובא אין לנו כח להפקיע ממונו בשביל זה שניחוש למיעוט. וא"ת לעיל דקאמר ומאי קמ"ל דפליגי רבנן עליה דר' יוסי ומי פליגי וכו', וכיון דטעמא דר' יוסי משום דחייש למיעוט בכמה דוכתי אשכחן רבנן דלא חיישי למיעוט. ועוד קשיא, דהא מתני' דפ' יוצא דופן [נדה מ"ג ע"ב] דקתני בן יום אחד פוסל אבל עובר לא, פליגי בהדיא על ר' יוסי כדדייק התם לאפוקי מר' יוסי. וי"ל דלא פריך אלא אהא דאשמעינן דעובר אינו פוסל לרבנן אפילו היכא דליכא בנים אלא האי עובר לחוד, דלכל הפחות הוה לן למימר דבזה הודו לו דפוסל, דזכה בהו עובר בין אם הוא זכר בין אם היא נקבה. הרא"ש ז"ל.
יתומים שבאו לחלוק וכו'. פרש"י ז"ל, יתומים קטנים שבאו לחלוק, מעמידין אפוטרופוס לכל אחד ואחד, ובורר כל אפוטרופוס לחלקו חלק יפה. והקשו עליו ז"ל, כיון שכולם קטנים, למה להו למפליגינהו השתא שיהא להם שום חשש לכשיגדילו ונאמר שלא יוכלו למחות, דהא סוף סוף לבתר חלוקה אפוטרופוס בעי דלפקח בהו. ועוד, מאי שבאו לחלוק שייך לגבי קטנים. לכן פירשו התוס' וגם הרמ"ה ז"ל, דהכא ביתומים קטנים עם גדולים עסקינן, והגדולים רוצים לדעת חלקם שיפקחו בו, וב"ד מעמידין אפוטרופוס אחד ליתומים קטנים שיטול לכלם על כל אחד חלקו, ויעשה לכל חלקיהם חלק אחד גדול, ויפקח בו עד שיגדילו, ואח"כ יחלקו ביניהם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות נחלות [ה"ד]. וכתבו האחרונים ז"ל, וכן עקר. ובכלם גדולים לא מצי מיירי דא"כ אפטרופוס למה להו.
(וממשום) [ומלשון] יתומים שבאו דייק ר"ת ז"ל ואומר, דוקא באו אבל אם היה האחד מוחה אין להעמיד אפוטרופוס לחלוק בעל [כרחם], והיכא [דלא] באו שניהם אלא אחד והשני איננו בפנינו, (או"ה) [אור"י] דחולקים, דהא בריש פ"ב דקידושין [מ"ב ע"א] מייתי לה אחלוקת הארץ שהיו שם כמה יונקי שדים. ומיהו משם אין ראיה גמורה, דלאו לגמרי מדמה לה, דחלוקת הארץ היתה על פי הדבור, והיו שם אורים ותומים, והגדילו אינם יכולים למחות. ומפ' אלמנה ביבמות [ס"ז ע"א] דאמר כלם זכרים יאכלו, אע"ג דשמא ימצא עובר זכר דעבדינן תקנתא כדרב נחמן, אין נמי ראיה דהתם שאני דאע"פ שלא בא כי אם האחד עבדינן להו תקנתא לפי שיש תקנה גם לעובר ומתעלה חלקו בכך שהעבדים אוכלים בתרומה לפי שהתרומה בזול. ועוד משם לא משמע שאם האחד היה מוחה בפירוש שנוכל להעמיד לו על כרחו אפוטרופא לחלוק. תו' בפ' האיש מקדש [קידושין מ"ב ע"א ד"ה יתומים], וגם בפ' השולח [גיטין ל"ד ע"א ד"ה בית דין].
ובוררין להם וכו'. מכאן היה מדקדק ר"י ז"ל דיכולין האפוטרופוסין לחלוק בלא גורל, דאי בגורל מאי בוררין איכא. ובוררין נמי משמע דקאי אאפוטרופוסין, ומינה דאפילו בלא שומת ב"ד יכולין לחלוק כאלו היתומים כאן, ויד האפוטרופוסין כיד היתומים, ואע"ג דקתני בוררין וקתני אפוטרופוס, [אפוטרופוס] לכל אחד ואחד קאמר. ומקצת ספרים יש דגרסי ובורר, ומה כח ב"ד יפה דקאמר רב נחמן, משום דאפוטרופוס מכח ב"ד הוא בא, שהעמידוהו עליהם לחלוק ביניהם ולברור חלקן. ודייק מינה כיון דרשות האפוטרופוסין כרשות היתומים עצמן אף בדבר דשייך ביה דינא דגוד או איגוד, כתורה וככתובים וכתרתי אמהתא דחדא ידעא למיפא ולבשולי וחדא ידעא למעבד ביסטרקי דאמרינן בפ"ק דבבא בתרא [י"ג ע"ב] דאין חלוקתן אלא בגוד או אגוד, יכולין האפוטרופוסין להתרצות ביניהן ולחלוק בגורל או בעלוי כיתומים עצמן. והביא רש"י ז"ל ראיה מההיא דיבמות שבפ' אלמנה לכ"ג [ס"ז ע"א] גבי העובר פוסל ואינו מאכיל, ת"ר הניח בנים אלו ואלו אוכלין וכו', רשב"י [אומר] זכרים יאכלו נקבות לא יאכלו וכו', ואסיקנא טעמא משום דעבדינן להו תקנתא כדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם וכו', כלומר ונותנים העבדים לחלק הנולדים ונותנין לעובר כנגדן משאר נכסים, ולא משמע דעבדינן [תקנתא] למקצתן בלבד, כלומר שנחלוק העבדים עצמן ובשמלאכתן שוה, דהא יאכלו קאמר דמשמע כלן, ואע"פ שא"א לחלוקה זו אלא בדינא דגוד או אגוד, ודוקא ביתומים קטנים עשו תקנה זו, אבל בגדולים כגון שותף שבא לחלוק בלא דעת חברו צריך ג' בקיאים בשומא כדמוכח בפ' אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] גבי איסור ורב ספרא, ודבר דשייך ביה גוד או אגוד אפילו ברשות ב"ד אין יכול לחלוק, דהא בדאיתיה קמן לא כפו ליה ב"ד לחלוק אלא בדינא דגוד או אגוד. ור"ת ז"ל כתב דאין להם לחלוק אלא בגורל ובשומת ב"ד, ובוררין להם בגורל קאמר דהא בהטלת גורלות אין שם טורח, וכיון דאפשר לחלוק כדרך שאר החלוקות על פי הגורל מפני מה מקלין על אלו כ"כ לחלוק בלא גורל ובלא שומת ב"ד, ולשון ברירה שייך שפיר בחלוקת גורלות, כגון אם יש שם ג' שדות בורר לחלוק שדה כנגד שדה כדי שיהיה כל חלקו מחובר, ולא שיחלקו כל שדה ושדה או בכיוצא בזה, ולעולם בגורל ובשומת ב"ד. ודוקא בדבר דלא שייך ביה גוד או אגוד, מדדחקינן ומוקמינן בפ' האיש מקדש [קידושין מ"ב ע"ב] מאי יכולין למחות לרוחות, ולא אמרינן יכולין למחות בגוד או אגוד דעדיפא מינה. וגם ר"י ז"ל חזר והודה לדבריו, וההיא דיבמות לאו ראיה, דשאני התם דאיכא תקנתא בכך אף לעובר, שאלו היה לו חלק בעבדים לא היו אוכלים בתרומה, ועכשו שאוכלין ע"י חלוקה זאת יטול העובר חלק יפה בנכסין כנגדן, דטבא להו עבדי להו. (בלוד) [ועוד] (ו)שמא התם בשיש שדות שנותנין לעובר כנגדן, שיש כח אף ביד האפוטרופוסין לעשות כן כדאמרינן לקמן [גיטין נ"ב ע"ב] ומוכרין להם עבדים ליקח להם שדות. ויש לדקדק א"כ דבגורל ובשומת ב"ד קאמר, היכי קאמר הגדילו יכולין למחות, אמאי והלא שותף שבא לחלוק שלא [בפני שותפו] בפני ב"ד או ג' בקיאים בשומא הרשות בידו וחלוקה קיימת, וכדאמרינן בפ' אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] גבי רב ספרא דפלג בלא דעת דאיסור, ואמרו ליה אייתו תלתא דפלגא קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא, וכדמוכח נמי בפ' בית כור [ב"ב ק"ו ע"ב] דאמר ליה רבא לרב נחמן ולרב דאמר בטלה מחלוקת, הני בי תלתא דקיימי ואזול בי תרי ופלוג בלא דעת דחברייהו הכי נמי דבטלה מחלוקת, וכמו שכתב שם הריא"ף ז"ל. ותירץ רבי ומורי הרב רבינו יונה ז"ל, דהכא כשבא לעלות ברוחות, דהא מעיקרא אם היה גדול ובא לעלות שומעין לו שהעילוי משבית הגורל, ומשום כח ב"ד יפה אין שומעין לו. וההיא דרב ספרא בשאינו מעלה, א"נ התם בעיסקא. ור"ח ז"ל פירש, בוררין להם ב"ד חלק יפה. ולפי פירושו העמדת האפטרופוס הוא לשמור (את) [ל]כל אחד ואחד את חלקו בפני עצמו. ולפי זה לא גרסינן בורר אלא בוררין, דב"ד בלשון רבים מזכירם לעולם, וכדאמרינן ב"ד מעמידין להם אפוטרופא, כל זה לשון הרשב"א ז"ל בפ' השולח. ור"ת ז"ל פירש נמי כפי' ר"ח ז"ל, וכתב דמעמידין להם אפטרופוס אחד לשמור כל החלקים, ולא כפי' רש"י ז"ל דמעמידין להם אפוטרופא לכל אחד ואחד קאמר. והתו' בריש האיש מקדש [קידושין מ"ב ע"א] ובריש השולח [גיטין ל"ד ע"א] האריכו בכל הכתוב לעיל, וכל דבריהם בכלל מה שכתבתי.
האי חלק יפה דקאמרינן, לא שיהא יותר משובח משל גדולים, אלא לומר שיהיו נזהרים שלא יגרע חלקם, דלאו בני מחילה נינהו, ובכל מקום שיש ספק בדבר גדולים מצי' מחלי' ואינהו לא, אלא לאחר שישוו החלקים מטילין גורל ביניהן וחולקין על פיו, כן דעת ר"ח ז"ל ור"ת ז"ל. אבל הרמ"ה ז"ל כתב, דלהכי נקט חלק יפה מפני שנוטל שלא בגורל החלק שנראה שהוא יותר יפה בין עדית לעדית או עדית לבינונית אחר שיהיו החלקים שוים, דעבדו (ליה) [להו] רבנן האי נייחא מפני שהם קטנים כדעבדו לכמה מילי, והיינו דשייך ובורר להם חלק יפה, דאי על פי גורל שקיל לה מאי (בהו) [בורר], אלא ודאי כדאמרן. ע"כ. וכתב עליו הריטב"א ז"ל, זהו פירוש נכון ומתקבל.
רב נחמן דידיה אמר הגדילו אינן יכולים למחות וכו'. והלכתא כוותיה, ודוקא בדלא טעו כלל, אבל טעו אפילו פחות משתות חלוקתן בטלה, והכי נמי משמע מדאמרינן [קידושין מ"ב ע"ב] דלמ"ד יכולין למחות היינו ברוחות, אלמא דבדלא טעו כלל עסקינן, ובההוא הוא דאמרינן מה כח ב"ד יפה, אבל היכא דטעו אפילו בכל שהוא אפילו רב נחמן מודה שחלוקתן בטלה, ולא דמי לשום הדיינים דבעינן ביה שתות, לפי שאע"פ שהאפטרופוס ברשות ב"ד הוא חולק, אפ"ה עיקר מילתא דחלוקה אאפוטרופוס רמיא שהוא שליח ב"ד, ומשום הכי טעותו בכל שהוא, דהכי אסיקנא בפ' אלמנה נזונית [כתובות ק' ע"א] דשליח כאלמנה דאפילו בכל שהוא חוזר, ואפילו בשליח בית דין אמרינן הכי. זהו מה שנראה מן הגמ', אבל מלשון הריא"ף ז"ל שכתב אבל אם טעו בשום יכולים למחות כדתנן [שם צ"ט ע"ב] שום הדיינים שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל, נראה שהוא סובר דכל פחות משתות אין יכולין למחות דהוה ליה כשום הדיינין ממש. וכן דעת הרמב"מ ז"ל בפ"י מהלכות נחלות [ה"ד]. כן כתב הר"ן ז"ל בריש האיש מקדש. והראיה שהביא ז"ל להפך, כתב כתבו התו' שם, ה"ה דמצי למימר הא דטעו בשתות והא דטעו בפחות משתות ולא אצטריך לומר יכולין למחות ברוחות.
מדאקשינן הכא, והא קיימא לן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, משמע דאפילו קדמו הבנות וגבו הנכסים בב"ד, אם עמדו הבנים וקדמו קודם שאכלום הבנות ומכרו, מה שמכרו מכרו ואין קדימת (הבנות) גביית הבנות מעכבת. דאי לא לוקמא דמגבינן להו העבדים, ותו לא מצו יתומים למכור. וכבר כתבתי כן בריש פ' מי שמת בשם ר' יצחק הזקן ז"ל. ויש דוחים שאי אפשר להגבותן כלן לנקבות הילודות, משום מזונות העובר דשמא נקבה היא. והראשון נראה עיקר. הרשב"א ז"ל.
קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא. בפ' אע"פ [כתובות נ"ז ע"א], עלה דמתני' דקתני אפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם, פרש"י ז"ל דה"ה אם עשתה כל י"ב חדש בפני הבעל ואכלה בחייו שאינה אוכל[ת] עכשיו בפני היבם, משום דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא, וכשמת פקע ליה. ולדידיה ז"ל נראה דהאי קרא לא הוי אסמכתא אלא דרשא גמורה. ובפ' הנזכר הקשו עליו כל המפרשים ובתוכם הרשב"א ז"ל שהקשה בשם ר"ת ז"ל בס' הישר [סי' ז'], אי הכי מאי אפילו כלן בפני הבעל חוץ מיום אחד לפני היבם, הא אפילו אכלה לפני הבעל כמה שני השתא פקע קנייניה. פי' דלפי' רש"י ז"ל הל"ל קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא, ומאי קאמר והאי קנין כספו דאחיו הוא. ותו דהוה ליה למתני שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה, ומאי היבם אינו מאכיל, דמשמע מחמת היבם אינה אוכלת, אבל אם אכלה בשביל הבעל כשהגיע זמנה לינשא או שנשאת [ו]מת הבעל אוכלת. ולפיכך פי' הוא ז"ל, דלמשנה ראשונה שומרת יבם שאכלה בחיי הבעל גם בפני היבם אוכלת, אלא שאם לא אכלה בפני הבעל אינה מתחלת לאכול עכשו מחמת היבם, והיינו דקתני היבם אינו מאכיל, כלומר מי שלא אכלה ובאה לאכול מחמת היבם אין היבם מאכיל אותה, והיינו דאמרינן בגמ' מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא, לומר והיאך יהא חמור מן הקונה עצמו, מחמת הקונה לא אכלה, מחמת היבם שבא מחמתו אכלה, הילכך כיון שאין ליבם ביבמתו אלא זכות אחיו שנתרוקנה לו, כיון שמחמת אחיו לא אכלה אף מחמתו לא אכלה. מיהו מדרבנן היא, אבל מדאורייתא מיכל אכלה, דמ"מ קניינו היא ומיגד אגידא ביה עד שיתירנה בחליצה, אלא מדרבנן אינו מאכיל כיון שלא אכלה בפני הבעל, משום דאינו חייב במזונותיה אלא א"כ עמד בדין וברח, ולא דוכתא מייחד לה דרוב יבמין אין זנין אלא כונסין או פוטרין. ומיהו כשהגיע זמנה ואכלה בפני הבעל אף בפני היבם אכלה, אבל למשנה אחרונה אמרו שאינה אוכלת בתרומה לעולם עד שתכנס לחופה, ואפילו נשאת ומת אין היבם מאכיל עד שתבעל לו. והא דתנן בפ' אלמנה לכ"ג העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין, ומפ' טעמא בגמ' היבם מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא, מדרבנן בעלמא הוא וכמשנה אחרונה, אבל מדאוריתא ודאי אכלה, ולמשנה ראשונה נמי אכלה, והארוסין נמי מדרבנן הוא דאין מאכילין, הא מדאוריתא מאכילין דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דקנין כספו. עכ"ל הרשב"א ז"ל שם, וכן כתב הרמב"ן ז"ל.
אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קניה בהויה. תו' וכו', וכן דרך התלמוד בכמה מקומות, כדאשכחן סוף פ"ק דמגלה [כ' ע"א] דמפיק מביום השמיני ימול [ויקרא י"ב] דאין מוהלין אלא ביום, ובפ"ר אליעזר דמילה [שבת קל"ב ע"א] מוקמינן ליה לביום ואפילו בשבת, ולילה ממעטינן מדכתיב [בראשית י"ז] בן שמונת ימים, אלא ודאי נסיב האי קרא דביום משום דלכאורה מסתבר למידרש מינה למעוטי לילה, ואי לאו קרא דובן שמונת ימים הוה דרשינן מינה ביום ולא בלילה מקמיה דהוה מוקמינן ליה לומר אפילו בשבת. וכן בסנהדרין פ"א דיני ממונות [ל"ד ע"ב] דדרשינן וביום הראות בו [ויקרא י"ג] ביום ולא בלילה, ורבא מוקי בפ"ק דמ"ק [ח' ע"א] לחתן שנראה בו נגע שנותנין לו כל שבעה, ולילה ממעט מכנגע נראה לי [שם י"ד] ולא לאורי, אלא הדרשה הפשוטה נקט, משום דאי לאו קרא דכנגע נראה לי הוה מוקמינן ביום הראות בו למעוטי לילה מקמי דהוה מוקמינן ליה לחתן. ונ"ל דלא דמי הך דהכא לאידך דהתם הא דאין מוהלין אלא ביום שמעינן נמי מאידך קרא דובן שמונת ימים, הילכך אין לחוש אי נקיט תלמודא קרא אחרינא כיון דממה נפשך ידעינן ליה או מביום השמיני או מקרא דובן שמונת ימים, אבל הכא מושבה לא ידעינן דנפסלה משעת הויה, א"כ הא דדרש תלמודא מובת כהן כי תהיה דמשעת הויה נפסלה טעות הוא, כיון דהאי [קרא] אתא לדרשא אחרינא. הילכך נ"ל תירוץ אחר שתירצו דניחא לפי מסקנא דשמעתין דדרשינן מקרא דכי תהיה דחוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק, איירי כי תהיה בהויה דאירוסין דמשנתארסה שוב אינה חוזרת לחזה ושוק אם נתארמלה או נתגרשה, ולהכי נקט נמי הכא לענין תרומה לשון הויה, עכ"ל הרא"ש ז"ל. והרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל הסכימו לטעם הראשון, ועוד הוסיפו להביא ראיה דאית כיוצא בו בתלמוד, דלקמן [ס"ט ע"א] אמרינן לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול, כלומר לכהונה, דכתיב [דברים כ"ג] בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו', ועקר דרשא מכי אם בתולה מעמיו יקח אשה [ויקרא כ"א], בתולה הבאה משני עממין כדאיתא בפ' הערל [לקמן ע"ז ע"ב]. ע"כ. והשתא לא קיימא קושית הרא"ש ז"ל.
<h2>דף סח.</h2>
הגרש"י ז"ל רישא פסולי קהל סיפא פסולי כהונה. וכתב ז"ל, ואע"ג דקתני סיפא שאינן ראויין לבא בישראל, לא מיירי אלא בכהונה וכו'. ור"ח ז"ל והריא"ף ז"ל והתו' גרסי איפכא, ולהאי גירסא אתי שפיר הא דקתני סיפא אינן ראויין לבא בישראל. אבל קשיא דא"כ למה לי למתני בסיפא פסולי קהל דכ"ש הוא. בשלמא לגרש"י ז"ל, ברישא אשמעינן דפסולי קהל דהוו לאו השווה בכל פסלי, ובתר כן אשמעינן בסיפא דפסולי כהונה דהיינו חלל פסול ואע"ג דלא הוי לאו השוה בכל, אלא לאידך גירסא למה לי סיפא, כ"ש הוא. וצריך לומר דתנא סיפא לגלויי ארישא, שלא תאמר רישא פסולי קהל דוקא. ועוד קשה בשלמא לגרש"י ז"ל דרישא בפסולי קהל איירי, היינו דאמר רבא בבן תשע דהנך פסולי וכו', לשון רבים, אלא לאידך גירסא דרישא בפסולי כהונה איירי דהיינו חלל, אמאי נקט רבא לישנא דהנך פסולין דמשמע רבים, והא לא הוי בכלל אלא חלל לבד. לכן כתב הרי"ף ז"ל, הא דאמרינן רישא פסולי כהונה סיפא פסולי קהל, פי' קתני רישא להני פסולין גבי העובר והיבם וחבירו לפסול את הכהנות מן התרומה וקתני להו סיפא לפסול את הקהל מלינשא לכהונה. ע"כ.
מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. מסתברא לי דהכא לישנא דקייטא נקט, וה"ק, למ"ד אין זונה מחייבי לאוין מנא לן דמפסלה, אבל לדברי חכמים דאמרי לעיל בפ' הבא על יבמתו [ס"א ע"א] בגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויה זונה, וכ"ש לר' מתיא בן חרש דאמר אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, הכא פשיטא דפסולה משום דהויה לה זונה וזונה בהדיא כתיבא, אלא לר' אליעזר דאמר אין זונה אלא כשמה, כלומר טועה מתחת בעלה, לדידיה הוא דקא בעו, וכאלו אמרו תינח לרבנן דהויה לה זונה אלא לר' אליעזר מנלן. והיינו דאיבעיא לן בסמוך, אשכחן לתרומה לכהונה מנלן. ולכהונה קרא למה לי תיפוק לי משום זונה, אלא על כרחין אליבא דמ"ד דלא הוה זונה קא בעי. כנ"ל. וליכא למימר דהכא לתרומה קא בעי, וכאלו אמר זונה דאפסילה לתרומה, דא"כ מאי קאמר בתר הכי אשכחן לתרומה לכהונה מנלן, אלא ודאי כדפרשית. א"נ י"ל, דהכא בשנבעלו באונס קאמר, ולכולי עלמא כרבה דאמר לעיל בפ' הבא על יבמתו [נ"ו ע"ב] דכל שבאונס לאו זונה היא, וזה עיקר. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף סח:</h2>
כמאן כר' עקיבא דדרש ווי. תו' וכו', תדע דלא קאמר אפילו תימא רבי ישמעאל, אלא אפילו תימא רבנן, וטובי תנאי פליגי, בסוטה [פרק] כשם [כ"ז ע"ב] ר' לא דריש ווי דונטמאה, ור' שמעון בפ"ק דסנהדרין [י"ד ע"א] לא דריש וו דשופטיך, ור' אלעזר (ור"ש) [בר"ש] (לקמן ע"ב ע"ב) לאו דרש(י) וו דוביום. הרא"ש ז"ל.
ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה וכו'. וא"ת זרה תוכיח שאסורה בתרומה ומותרת לכהונה. וי"ל דלא שייך למעבד ק"ו או יוכיח אלא ממידי (דלעביד) [דאיתעביד] בה מעשה. וא"ת בת כהן שיש לה זרע מישראל תוכיח שאסורה בתרומה ומותרת לכהונה. וי"ל כיון שאם מת זרעה חוזרת לתרומה לא קרינא בה אסורה לתרומה. הרא"ש ז"ל.
אי הכי גוי ועבד דלאו בני הויה נינהו לא ליפסלו. פרש"י ז"ל, דגוי לאו בר הויה משום דדרשינן [סנהדרין נ"ב ע"ב] אשת רעהו פרט לאשת אחרים. ולא נהירא, דדילמא גזרת הכתוב הוא דאפילו שייך ביה אישות מעטיה קרא דאין חייבין מיתה. ובקדושין [ס"ח ע"ב] דריש לה מדכתיב [דברים כ"א] ואח"כ תבא אליה, הרא"ש ז"ל. ואפשר שמפני קושיא זו הביא רש"י ז"ל לשון השאלתות.
<h2>דף סט.</h2>
ואימא מי שיש לו אלמנות וגירושין בה וכו'. אע"ג דבכל דוכתא דרשינן לחומרא, הכא מסתבר למדרש לקולא, כדפרש"י משום דזרעו חשיב כזרע בהמה. הרא"ש ז"ל.
ומאי כי תהיה כי תבעל. לישנא קיטא הוא, דהא לר' סימאי אליבא דר' עקיבא דאמר דמודה ר"ע בחייבי לאוין דלאו דשאר, מצי מוקי כן בחייבי לאוין דלאו דשאר, א"נ בחייבי עשה, וקרא דכי תהיה הויה דקדושין קאמר, אלא דה"ק, תינח לר' סימאי לר' ישבב מאי איכא למימר. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
ואימא נבעלה לפסול לה מחזיר גרושתו. פרש"י ז"ל, וכ"ת אה"נ, והא תניא בהחולץ [לעיל מ"ד ע"ב] היא כשרה ולדה כשרה ואוקימנא כשרה לכהונה וכ"ש לתרומה. וקשיא היכי אוקימנא כשרה לכהונה והא פסולה היא משום דהויא גרושה מעיקרא. וי"ל דאה"נ והא דקאמרי כשרה לכהונה כלפי ר' עקיבא דאמר לעיל בהחולץ ברישא דבריתא היא פסולה דזונה היא דס"ל אין קדושין תופשין בחייבי לאוי, קאמו' רבנן היא כשרה לכהונה דלא הויא פסולה משום זונה דס"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין, אבל בפסולא קמא כדקימא קימא.
אי הכי חלל דלאו זר הוא לא לפסול. תימה מאי קאמר אי הכי, מעיקרא נמי תקשי הכי. מתוך פרש"י ז"ל נראה דלא גריס ליה, דכתב ה"ג חלל דלאו זר וכו'. ונראה לפרשו הכי, אי הכי דקפדת לפרושי מלת איש זר לאפוקי מחזיר גרושתו, א"כ תהי קפיד נמי אכל מלות וחלל דלאו זר הוא לא לפסול. וכי האי גונא פי' בתוס' בשמעתא קמייתא דברכות [ב' ע"א, ד"ה אי הכי].
ושניהם לא למדוה אלא מכ"ג באלמנה וכו'. ואי לאו קרא דלאיש, מק"ו דאלמנה לא מצי למימר שתתחלל, משום דאין חללה אלא מאיסור כהונה. הרא"ש ז"ל.
לאפוקי מצרי [שני] שאין זרעו פסול. כלומר אפילו לכהונה. דכתיב בנים אשר יולדו להם וגו'. לאו דוקא, דלאו מהכא נפקא, אלא מבתולה מעמיו, כדאיתא בפ' הערל [ע"ז ע"ב]. ואי קשיא לך, תינח לר' יוחנן דאמר לקמן בפ' הערל [שם ע"א] דמצרי שני שבא על ישראלית והוליד ממנה בת שכשרה לכהונה, מתרץ לה להא פלוגתא הכין, אלא לר"ל דפסיל לה לכהונה, במאי פליגי. איכא למימר דר"ל מתרץ לה הכי, תנא קמא סבר כל שביאתו בעבירה פוסל, [ור' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהם ככהן גדול באלמנה פוסל], לאפוקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל ואינו כפגום, ולר' יוסי ה"ה לעמוני ומואבי שפוסל, שהרי מקצת זרעו כמוהו דהיינו זכריו. ואתא רשב"ג למימר, כל שהוא ככהן גדול באלמנה שכל זרעו פסול פוסל, לאפוקי עמוני ומואבי שאין כל זרעו הולך אחר הפגום, שבנותיהם כשרות ומותרות לקהל, לפיכך אינה פסולה אפילו לכהונה. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
האונס והמפתה והשוטה. תו' וכו'. ולי נראה הא דלא תני קטן, משום דכבר שנאו לעיל [ס"ז ע"ב], דקתני [ספק] הביא שתי שערות וכו', אלמא ודאי לא הביא לא פוסל ולא מאכיל. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף סט:</h2>
בזנות לא חששו. תו' וכו'. א"נ כיון דביאת זנות היא דלא תקינו ליה רבנן נשואין לא פלוג בכל ביאת זנות. הרא"ש ז"ל.
טובלת ואוכלת בתרומה לערב. פי' כגון שלא נתהפכה והטבילוה במטה, אבל אם עמדה, כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה, (אי) משום דפולטת שכבת זרע וטמאה, וכדרבא דאמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה אי אפשר לה שלא תפלוט, כדאיתא בנדה בריש פרק יוצא דופן [מ"א ע"ב], ושם הארכתי יותר בס"ד, הרשב"א ז"ל. ואל תתמה על זה הפירוש, דהתם בפ' הנזכר דחקו לתרוצי הכי בעניינ' אחרינא.
מדאפקי נפש(י)ה לגבי ארוס הכי נמי אפקי' לעלמא. וא"ת הא דאמרינן בפ"ק דכתובות [י"ג ע"ב] ההוא ארוס וארוסה דאתו לקמיה דרב יוסף אמר רב יוסף למאי נחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד דהא קא אמר שמואל הלכה כר(שב)"ג, משמע כיון דקא מודה הולד כשר אפילו לר' יהושע, והכא קא מודה ארוס ובין לרב ובין לשמואל הולד שתוקי ואסור בבת ישראל, וללישנא דבדוקי נמי קשה דמשמע דאפילו על ידי בדיקת האם לא מתכשר אלא לר"ג אבל לא לר' יהושע, והתם משמע כיון דקא מודה כשר אפילו לר' יהושע. ויש לומר דהכא מיירי שאומר הארוס שבא [עליה] פעם אחת, אבל מודה דהתם מיירי שאומר הארוס שבא עליה ביאות הרבה והיה אצלה תמיד וכדאמרינן [סוטה כ"ז ע"א] רוב בעילות אחר הבעל. הרא"ש ז"ל.
רב אמר הולד ממזר. פרש"י ז"ל, ממזר וודאי דבתר רובא שדי ליה. ותמהני דאסיקנא התם בפ' י' יוחסין [קידושין ע"ה ע"א], מאי ממזר דקאמר רב לאו דמותר בממזרת אלא דאסור בבת ישראל, ושמואל אמר הולד שתוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דרוב פסולין [אצלה]. הרשב"א ז"ל.
האי פלוגתא דרב ושמואל מפרש בפ' בתרא דקדושין [ע"ה ע"א] בתלתא גווני, ולישנא קמא מפרש, רב אמר הולד ממזר ומותר בממזרת דס"ל ספיקן בודאן מותר, ושמואל אמר הוולד שתוקי ואסור בממזרת דספקן בודאן אסור, ולהאי לישנא מסיק אפוך דבהדיא פסיק רב הלכה כר' אלעזר דאמר ספקן בודאן וספקן בספקן אסור, ושמואל פסיק כהלל דתני עשרה יוחסין עלו מבבל כולן מותרין לבא זה בזה, ולהאי לישנא הלכתא כרב דקימא לן כר' אלעזר כדמוכח לעיל בריש החולץ [ל"ז ע"א] דפליגי בה אביי ורבא ורבא כר' אלעזר, וקימא לן כרבא לגבי אביי. ועוד יש שם לשון אחר, דקאמ' לעולם לא תפוך וממזר דקאמר רב לאו דמותר בממזרת אלא דאסור בבת ישראל, ושמואל אמר הולד שתוקי דמשתקי ליה בנכסי אביו אע"ג דתפס ולעולם אסור בבת ישראל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובשלא בדקו את אמו איירי שמואל דאי בדקוה נאמנת האם לומר לכשר נבעלתי, ובהדיא קאמר שמואל בפ"ק דכתובות [י"ב ע"ב] הלכה כר(שב)"ג דאמר נאמנת, וסוגיא דשמעתתא מוכח' התם דקימא לן הכי דפריך מינה הלכתא אהלכתא. ועוד יש שם לשון שלישי, דמפרש מאי שתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת, ולהאי לישנא אפליג רב עליה דשמואל ומשוי לה ממזר אפילו בדקו את אמו ואמרה דמארוס הוא, ולא קימא לן בהא כרב אלא כשמואל כדפרשית. וגם בפ' י' יוחסין [ע"ד ע"א] (פשט) [פסק] רבא כאבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי. הרא"ש ז"ל.
איכא דאמרי בבא כ"ע לא פליגי וכו'. אמר רבא מסתברא מלתיה דרב דלא דימ' מניה, כלומר ודימ' מעלמא, אבל דימ' מניה אע"ג דדימ' נמי מעלמא בתר דידיה שדי ליה, ומתשובתו של אביי אנו למדין, דאמר לעולם אימא לך כל היכא דדיימ' מעלמא אע"ג דדיימ' מניה אמר רב הולד ממזר, אלמא משמע דלרבא אע"ג דדימ' נמי מעלמא קאמר אליבא דרב הולד כשר. וקימא לן כלישנא בתרא דרבא וכשמואל דאמר דדימ' מעלמא ולא דיימ' מניה הולד שתוקי שבודקין את אמו ואי אמרה מארוס נאמנת. ואע"ג דקימא לן כרב באיסורי, הא אוקימנא בפרק י' יוחסין [קידושין ע"ה ע"א] שמואל כרשב"ג, ואנן קימא לן כרשב"ג, כדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות [י"ד ע"א]. ואע"ג דההיא דרשב"ג רובה כשרין אצלה והכא רוב פסולין אצלה, הא תנן בפ' י' יוחסין [קידושין ס"ט ע"א] אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, ופסק רבא התם [ע"ד ע"א] כותיה, (וכאבא) [ודאבא] שאול עדיפא מדרשב"ג, דאפילו ברוב פסולין אצלה מכשר כדאיתא התם, הילכך הילכתא כוותיה דשמואל. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ור"ח ז"ל פסק כרב, לא ידעתי טעם לדבריו. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף ע.</h2>
ומתני' בלא דיימ' כלל. ה"ה דהוה מצי לאוקומי מתני' כדלעיל כגון שהיו שניהם חבושים בבית האסורים, אלא שנויה דעדיף מניה קאמר, דההוא דחיקא הוא. אבל לעיל לא הוה מצי לאוקומי מתני' כדהכא בדלא דיימ' כלל, דהא לעיל אמר אביי לעולם אימא אע"ג דלא דיימ' מעלמא אמר רב הולד ממזר, וא"כ כ"ש בדלא דיימ' כלל, דהשתא ומה היכא דלא דיימ' מעלמא דמוכח מילתה דמיניה אפ"ה אמרת הולד ממזר, כל שכן היכא דלא דיימ' כלל דהוי הולד ממזר דליכא מאן דמוכח דמיניה הוא.
זרע פסול מנין. [אע"ג] דבן ואח הוא לכל דבר אפילו ממזר, סתם זרע לא הוי אלא זרע כשר, דלשון זרע משמע שיהא כשר כמותו. ועוד חלוק זרע מבן, דהכא אמרינן דזרע זרעה הוי בכלל זרע, ובן לא משמע אלא בן לבדו, מדאמרינן ביש נוחלין [ב"ב קט"ו ע"א] אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן מנין, והכי נמי מוכח בסנהדרין פ' ד' מתות ב"ד [ס"ד ע"ב] גבי מעביר בנו ובתו, דדריש אין לי אלא בנו ובתו בן בנו ובן בתו מנין ת"ל ומזרעך, ואין לומר דלאו ממשמעותיה דמזרעך דריש בני בנים אלא מייתורא קא דריש, אם אינו ענין לבנים תנהו ענין לבני בנים, דא"כ איפכא הל"ל והוה ליה לאפוקי בני בנים מקרא בתרא דהיינו מעביר בנו ובתו דכתיב במשנה תורה [דברים י"ח] וקרא דמזרעך באחרי מות [ויקרא כ']. הרא"ש ז"ל.
הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. פרש"י ז"ל, ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ואיכא דקשיא ליה, דהא בגמ' בעי רמי בר חמא ערלות שלא בזמנה אם מעכבה אם לא מעכבה, וא"כ תפשוט מהא דמעכבא, דהא נמי ערלות שלא בזמנה היא דלאו בר ממהל הוא. ואפשר לתרץ, דלא בעי רמי בר חמא אלא בקטן ערל תוך ח' דלא נכנס בזמן מילה כלל, אבל ערל דמתני' אע"ג דלאו בר ממהל הוא מחמת אונס, מ"מ שכנגדו בריא בר ממהל הוא, וההוא ודאי מעוכב. והכי איתא בירושלמי [פ"ח ה"א]. והא דאמרינן בגמ' דחל(י)צתו חמה אינו מעכב עד שיעברו עליו ז' שנותנין לו להבראתו, ה"מ לבעלים דלא מעכב, אבל איהו ודאי אסור כשאר ערלים. ותדע לך, דהתם אמרינן דטומטום אינו מעכב, ואיהו גופיה ודאי אסור כדתניא בבריתא [לקמן ע"ב ע"א] טומטום אינו אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין. ואי קשיא לך, מדאמרינן בריש פרק אלמנה לכ"ג [לעיל ס"ו ע"א] כל האוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל, ואקשינן, ולא והא ערל וכל הטמאים שאין אוכלין ומאכילין, ופרקינן, התם פומייהו הוא דכחשו להו, כלומר עומדין הם לאכול לכשיבריאו. ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה, לעולם לאו בר ממהל הוא(יל). איכא למימר, דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמו או שיתחלפו סימניו בר ממהל הוא, כמעשה דר' נתן [שבת קל"ד ע"א] דאמר לה המתיני עד שיבלע בו דמו. ור"ת ז"ל מפרש, ערל שלא מל מחמת פחד מיתה, שראה אחרים שמתו מחמת מילה, א"נ שמת אחד מאחיו מחמת מילה, והרי זה כמו אונס, ומ"מ בר ממהל הוא, אבל היכא דמתו אחיו מחמת מילה דמדינא לא מהיל הרי זה אוכל, דערלות שלא בזמנה היא. וא"ת א"כ טומטום יאכל. י"ל שאני התם שאפשר לו עכשו ליקרע ובר ממהל הוא. וקטן שאחזתו חמה, כיון שאם חלצתו בר מימהל הוא, לאו ערלות שלא בזמנה היא. ואינו מחוור לי כלל, שא"כ דטומטום בר ממהל הוא, אף הוא יעכב לאדון, כיון דבידו לקרעו ועכשו בר ממהלי, ואנן איפכא אמרינן בגמרא [לקמן ע"א ע"ב] מדאמר(י') רב (יומריא) [כהנא] בריה דרב נחומי' בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביני ביני, כלומר דבשעת אכילה איתיה ובשעת עשייה ליתיה. ועוד דערל דמתו אחיו מחמת מילה נמי, דילמא עכשו יבריא ויבלע בו דמו, או יתחלפו סימניו ויתחייב למול, ועדיף מחלה דחלצתו חמה, דהתם א"א לו למול עד שביעי להבראתו, וזה אפשר שיהא בר מימהלי עכשו שיבריא ויבלע בו דמו וחייב למולו מיד. ופרש"י ז"ל נראה עיקר. הרשב"א ז"ל.
ועוד הקשה הרא"ש ז"ל לפי' ר"ת, דאם מתו אחיו מחמת מילה חשוב כערלות שלא בזמנה בתוך שמונה א"כ תפשוט בעיין מטומטום וכו' כמו שכתוב בתו'. ועוד הא דקאמר ר' בנאה בגמרא [ע"א ע"ב] ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים, היכי מייתי ראיה מאבותינו שהיו אנוסין שלא יכלו למול, שלא נשבה להו רוח צפונית, והויא כערלות שלא בזמנה דמבעיא לן אי הויא ערלות אי לא. הילכך נראה דלא דמיא כלל ערלות שלאחר שמונה לערלות של תוך ח' של קטן שכיוצא בו לא הוי בר מילה בשום מקום, וכן משמע בירושלמי דשבת פ' אם לא הביא [פי"ט ה"ה] דאמרינן אחזתו חמה שעה אחת ממתינין לו מלמול ז' ימים, ואותן ז' ימים מהו להאכילו חלבה של תרומה ומהו לסוכו שמן של תרומה, לשמעיניה מהכא דערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה, מדמייתי ערל על אחזתו חמה אלמא דערל פירושו הוי מתו אחיו מחמת מילה, שאינו מחוייב למול כמו אחזתו חמה. ועוד דקאמר התם ר' חמא בשם ר' תנחום בר' חייא אין ערלה אלא מיום ח' ולהלן, ותניא כל ז' ימים אסור לסוכו בשמן של תרומה, אלמא בהדיא מפלגינן בין אותו שהגיע זמנו למול אלא שסכנה היא לו ובין קטן תוך ח', אלא שבזה חולק על תלמוד שלנו וכו' כמו שכתו' בתו'. עכ"ל.
פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו. פרש"י ז"ל, דשויה חללה בביאתו דהא נבעלה לפסול. ואין פירושו מחוור, דהא קימא לן דאין חלל אלא מאיסורי כהונה כדאיתא בפ' (האו') [בתרא] דקדושין [ע"ז ע"ב]. ויש לפרש משום דמשוי לה זונה, דכל שנבעלה ביאה פסולה דאוריתא הויא לה (פסולה) [זונה], וזונה פסולה בין לכהונה בין לתרומה, וכדתניא [לקמן צ"א ע"א] לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת, לויה אין אבל כוהנית לגבי תרומה לא, וכדאיתא נמי לעיל בפ' אלמנה [ס"ח ע"א]. ובפירושי המשנה לר"ם ז"ל כן פירש משום דמשוי לה זונה. אלא דקשיא לי, דהא משמע לעיל [ס"ט ע"א], דביאת איסורי לאוין אינם פוסלים אלא א"כ זר אצלה מעיקרא, דקאמרינן התם, ואימא נבעלה לפסול לה חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר גרושתו, ופרקינן, לאיש זר אמר רחמנא לאיש זר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר אצלה מעיקרא הוא, וכיון שכן אשתו של פצוע דכא נמי דלאו זר אצלה מעיקרא הוא תיכול. והכי נמי היה משמע לכאורה בבריתא דפצוע דכא אינו פוסל, מדמנה להו לפסולין הפוסלים בביאתן מן הכהונה ומן התרומה, דתניא [לעיל ס"ח ע"א] בן ט' שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין ממזר חלל שבא[ו] על הכוהנת ועל הלויה ועל הישראלית פסלוה, ולא מני בהו פצוע דכא, ואי אמרת תנא ושייר, איזה פסול שייר דהא שייר. ומיהו לר' אלעזר דאמר במחלוקת שנויה ור' אלעזר ור' שמעון היא, לא קשיא לי, דלר' אלעזר ודאי עשאה זונה, [ד]אפילו פנוי הבא על הפנויה לדידיה עשאה זונה, כ"ש זה דקיימא בלא יבא בקהל, ואפילו לר' יוחנן דאוקמה נמי כר' מאיר, ור' מאיר לית ליה בפנוי הבא על הפנויה כר' אלעזר, כדמשמע בפ' הבא על יבמתו [לעיל נ"ט ע"ב] גבי כ"ג לא ישא אלמנה, דילמא ר' מאיר ס"ל כר' מתיא בן חרש דאמר בפ' הבא על יבמתו [ס"א ע"ב], אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, דלא בעי זר אצלה מעיקרא, ומפקינן לה להא מתני' לבר מהלכתא, דהא קימא לן דזר אצלה מעיקרא בעינן, דהכי הויא מסקנא דשמעתא במקומה בפ' אלמנה לכ"ג [לעיל ס"ט ע"א]. אבל ראיתי למחברים שפסקוה למשנתינו בחבוריהם. ואפשר לומר, דזר אצלה מעיקרא לא אתא למעוטי אלא מחזיר גרושתו בלבד, משום שאינו מפסולי קהל, אבל פצוע דכא [ד]מפסולי קהל הוא, פוסל אע"פ שאין זר אצלה מעיקרא. וה"נ משמע התם, מדאמרינן ואימא נבעלה לפסול לה חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר גרושתו, דאלמא לא קשיא ליה אלא מחזיר גרושתו בלבד. ותנא דברייתא דלא חשיב ליה לפצוע דכא בהדי פסולים, דילמא ס"ל דאף הוא כיון דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לא פסיל לה. א"נ תנא ושייר פצוע דכא, ושייר נמי [כרות שפכה]. ומ"מ להדין פירושא, מתני' לאו משום חללה ולאו משום זונה, אלא משום דנבעלה לפסול לה, ולכלהו תנאי פסלה משום דכתיב ובת כהן וכו', כדאיתא בפ' אלמנה לכ"ג [ס"ח ע"א]. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
ר' עקיבא אומר איש איש לרבות הערל. כלומר להיות כטמא, כדאמרינן לקמן [ע"ב ע"ב, ע"ד ע"א] משום האי טעמא, דערל פסול מלקדש ואסור במעשר, וכן פטור מן הראייה. ואי קשיא, לר' עקיבא ערל דכתב רחמנא בפסח למה לי, הא מרבינן ערל כטמא, וטמא בפסח מכתב כתיב. איכא למימר, אי לא כתב רחמנא ערל בפסח, ערלות דפסיל מנלן, ואי משום איש איש הוה מוקמינן ליה למילתא אחרי', אבל כיון דכתביה רחמנא בפסח, ניתן לידרש מעתה לרבותו אף בתרומה ובכל מקום כטמא. והא דאמרינן בסדר תעניות [תענית י"ז ע"ב] [ו]במסכת סנהדרין [כ"ב ע"ב], דבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני, אליבא דר' אליעזר איתמר, דרבנן נמי הכי ס"ל, אבל לר' עקיבא דמרבי ליה לערל מטמא, מתורת משה רבינו ע"ה למדנו. הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
ואני אומר [קנוי] קנין עולם אינו אוכל קנוי [קנין] שנים אוכל. ר' אבא הבחור מספרד הקשה, אמאי לא פריך מה לנרצע שכן אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. ורבינו מאיר תירץ, דודאי אי הוה כתיב בהדיא נרצע לא יאכל בו לא הוה מצי למיגמר (שפיר) [שכיר] מיניה, דאיכא למיפרך כדפרכינן, אבל השתא דכתיב סתמא תושב לא ידעינן במאי איירי, יש לנו להעמידו מסברא במאי דמסתבר טפי לומר שהוא תושב [אצל] כהן, ומסתמא [נרצע] הוי טפי תושב משכיר, וכיון דאפקיה בלשון תושב ולא כתיב נרצע בהדיא, אלמא שבא להשמיענו וליתן טעם לדבר אע"פ שהוא מיושב אצלו לזמן ארוך ואין לו זמן קבוע ליציאתו, אפ"ה אינו חשוב כקנוי לו ואינו אוכל וכ"ש שכיר, השתא ליכא למפרך מידי. הרא"ש ז"ל.
והא קימא לן גבי תרומה דלא אכיל אלמא דלא קני ליה (גביה) [רביה]. קשיא לי, מאי קאמר אלמא לא קני ליה, דאלו קני ליה רביה קנין גמור פטור מפסח, והא קימא לן דנשים ועבדים חייבין בפסח. ותירץ הראב"ד ז"ל, משום דאיכא מאן דאמר [פסחים צ"א ע"ב] נשים בראשון רשות, והוא הדין לעבדים שפטורים, משום הכי אמר (רבא) דלא קני ליה לשכיר ותושב כעבד כנעני, שיפטר מפסח. [ו]מ"מ לישנא דקרא דכתיב לא יאכל בו לא ניחא, דקרא ודאי משמע תושב ושכיר אסור לאכול בו כדרך [ש]הערל ובן נכר אסורין בו. וי"ל דאלומי אלמוה לקושייה, דאפילו לכי תמצא לומר דלא יאכל בו רשות, כלומר אינו חייב לאכול בו, ואף כמ"ד נשים בראשון רשות, מ"מ תושב ושכיר חייבים בו, דלא קני ליה רביה קנין גמור, וכ"ש למ"ד נשים בראשון חובה. [הרשב"א ז"ל].
<h2>דף ע:</h2>
(ד)דאלמא לא קני רביה קנין גמור. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דקדושין [ט"ז ע"א], עבד עברי גופו קנוי, קנין גמור מיהא לא קני ליה, דהא יוצא בגרעון כסף, א"נ בשש וביובל, מה שאין כן בעבד כנעני שאין לו יציאה מעולם אלא מדעת האדון. והוא הדין והוא הטעם באשתו דקרינן לה קנין גמור, משום דאין לה יציאה מתחת [הבעל] אלא מדעתו. הרשב"א ז"ל.
אלא לאפנויי. תו' וכו'. והא דדרשינן במכלתא תושב כגוי, נ"ל דלא להזהיר את הגוי אַלֹא יאכל, דלא מצינו אזהרה לגוי, אלא להזהיר ישראל שלא יאכיל להם. הרא"ש ז"ל.
אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבתו. תו' וכו'. וי"ל דתלמודא נקט לפום ריהטא כר"ע כדדריש אז יאכל בו האדון, אבל לא פריך לר' אליעזר אלא מזכריו. הרא"ש ז"ל.
הכי גריס רש"י ז"ל, כל בן נכר לא יאכל בו למה לי משומדות פוסלת בו ואין משומדות פוסלת במעשר כל ערל לא יאכל בו למה לי בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. ולא גרש"י ז"ל תושב ושכיר למה לי, דההוא הא אמרינן דמופנה לג"ש. ונ"ל דהא לא קשיא, דאנן לאו אתושב ושכיר מהדרי השתא, אלא למה לי למכתב בו ובו קא דרשינן, דהל"ל תושב ושכיר לא יאכל. ולפי גירסא זו, תושב ושכיר לא יאכל בו וכן וכל ערל לא יאכל בו, תרוייהו [להתירם] במצה ומרור, ואצטריכי משום דערל היינו בן ישראל ערל ותושב ושכיר גוי. ואי נמי כדברי רש"י ז"ל, ובו דגבי תושב ושכיר לא מייתר, דכיון דאצטריכי תושב ושכיר לג"ש כתיב נמי בו, וכדאמרינן לקמן בפרקין [ע"ד ע"א], גבי תלתא ממנו דכתיבי בפסח, חד לגופיה וחד לאפנויי, ואידך למ"ד בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, איידי דכתיב נותר כתיב נמי ממנו. ואית דגרסי, וכל ערל לא יאכל בו ערלות פוסלת בו ואין ערלות פוסלת במעשר. וליתא, דהא בהא שמעתא גופה אמרינן בסמוך, ממנו ממנו ממנו ג' פעמים למה לי לכדרבא א"ר יצחק דאמר לקמן [ע"ד ע"א] ערל אסור במעשר דילפינן בג"ש בממנו ממנו דפסח. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף עא.</h2>
משומדות פוסלת בו. תו' וכו', פשיטא דחייב הוא לעשות תשובה ולקיים כל המצות, אבל בערל שפיר אצטריך לחייבו במצה ומרור, סד"א כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו והוא אינו יכול לאכול פסח, מצה ומרור נמי לא לחייב, קמ"ל וכו', כמו שכתוב בתו' הרא"ש ז"ל.
לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול. דאי לא כתיב תושב ושכיר הוה אמינא דאכלי דהא מולין נינהו. תמיה לי, תיפוק לי משום בן נכר. וי"ל דמשומדות פוסלת בו טפי מגוי גמור, דאלו התם ישראל והתנכר וגרע טפי מגוי. הרשב"א ז"ל.
והאי מולין נינהו והא תנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל. פרש"י ז"ל, דלענין נדר מולין הם דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ואיכא למידק, כיון שערלי ישראל לענין נדרים לא הוו כערלים אע"פ שבכל התורה כולה הוו ערלים, א"כ אף אנו נאמר במולי אומות העולם אע"פ שבנדרים הוו כערלים בכל התורה כולה הוו נמולים. וי"ל דלגביה אומות העולם קרא כתיב [ירמיה ט'], כי כל הגויים ערלים, אע"פ שיש מקצת מן האומות שהן מולים כערביים וגבעוניים, הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל. וא"ת והא ישראל נמי ערל מקרי דכתיב [שמות י"ב] וכל ערל לא יאכל בו. י"ל דההוא אצטריך לאסור בפסח מי שאינו נמול, לא משום דאקרי ערל אלא כאלו היה כתוב כל מי שאינו נמול לא יאכל בו, וישראל סתם לא אקרי אלא ערל לב. הרא"ש ז"ל.
אלא לאתויי גר שמל ולא טבל. וקסבר אינו גר עד שיטבול וימול. קשיא לי, א"כ היינו גוי, ואע"פ שמל הרי הוא כערל, דהוה ליה כערבי מהול. וליתא, דשאני הכא דמילתו לשם יהודית, ואע"פ שלא נגמר גרותו, מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית, ואינו צריך אלא טבילה. הרשב"א ז"ל.
הא דבעא רב חמא בר עוקבא ערלות שלא בזמנה אם מעכבה, בערלות דגופיה קא מבעיא ליה, אלא דר' זירא אתא למפשט ליה מערלות דזכריו ועבדיו, לומר דאף הן מעכבין כ"ש ערלות דגופיה, ואתא רבא ודחי להא דר' זירא, לומר דערלות דזכריו ועבדיו לא מעכבה ליה, ולא קימא הא דר' זירא, אבל בעיא דר' חמא לא איפשיטא, וכן כתב ר"ח ז"ל. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל, וכן נראה מתוך פרש"י ז"ל.
<h2>דף עא:</h2>
מהא דרב פפא דאמר בדכאיב ליה עינא לינוקא, שמעינן מינה שאפילו משום כאבה דינוקא בעלמא דחינן לה למילה, ולא תימא דוקא עינא, משום דשורייקי דעינא בליבא תלו, כדאיתא בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ח ע"ב], גבי מתרפאין מהם רפוי ממון, דכאיב ליה כל שהוא משמע. וטעמא דמילתא, משום דאי מהיל ליה דילמא מתוך כאבו וכאבה של מילה אתי לידי סכנה. והכי אשכחן לגאון ז"ל דכתב, כך ראיתי כל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא, ואי מחמת חולי כבר שנינו חלצתו חמה נותנין ז' ימים להבראתו, או מחמת דבר אחר כדתניא [שבת קל"ד ע"א] א"ר נתן כו', הילכך כל קטן שהוא בצער או כחש בעצמו נותנין לו עד שיבריא. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביני וביני. קשיא לי, והא אפשר למקרעיה מצפרא וכי מקרע [בר ממהל הוא], ואי אמרת דלא בקי למקרעיה והוה ליה כחבוש בבית האסורים, א"כ אף ערל דעלמא לא יעכב בשאין אביו יודע למול. וי"ל דהרבה בקיאים [בכך ואין] בקיאים בקריעת טומטום, וכמאן דלא בר ממהיל חשבו ליה עד שיקרע כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו וכו'. פרש"י ז"ל, שהיו טמאים שקברו מתי מדבר. אע"ג דתניא [פתיחתא דאיכה רבה אות ל"ג] שהם עצמן היו קוברין את עצמן שהכרוז יוצא ואומר צאו לחפור, א"א שלא האהילו החיים על המתים. א"נ י"ל שהיו טמאים מהרוגי מלחמת העמים שנצחו בסיחון ועוג ומדין, שאף הם מטמאין במגע ובמשא, כדאיתא בפ' הבא על יבמתו [לעיל ס"א ע"א] וכדכתיב [במדבר ל"א] כל הורג נפש וכל נוגע בחלל. והראב"ד ז"ל כתב, איכא למתמה טובא, אמאי לא אייתי ראיה ממלחמת מדין דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, וערלים היו דבאותה שעתא כבר כלו מתי מדבר, שהרי בשנת המ' היה משמת אהרן ונתכהן אלעזר. וי"מ, דדילמא פחות מבן עשרים או יותר מבן ס' היו שלא נגזרה עליהם גזרה והיו מולים. הרשב"א ז"ל. וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל. ועוד כתב, ואית דבעו מימר, דממדין לא מוכח מילתא שפיר, דדילמא האי דכתיב תתחטאו ראויין לקבל הזאה קאמר, כשתהיו נימולים ולא עכשיו כשאתם ערלים. והתו' כתבו, תימה לר"י מה ראיה צריך למה לא יקבל הזאה אפילו לר"ע [לעיל ע' ע"א] דמרבה ערל כטמא, דהא אפילו טמא מקבל הזאה כדאמרינן בפ' טבול יום [זבחים צ"ג ע"א] מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה והיא טמאה למת מזין עליה והיא טהורה ואע"פ שמטמאה מי חטאת מחמת נדותה. וכתב הרא"ש ז"ל, נ"ל דאפשר לומר משום דכתיב איש איש כי יהיה צרוע, ואע"ג דאפשר דזב וזבה מקבלין הזאה, מצורע דאתקש למת ומטמא באהל לא מקבל הזאה, הילכך אצטריך לאשמועינן דערל מקבל הזאה, ע"כ.
מ"ט לא מהיל. איכא למידק אי לא מהיל קדשים היכי אכלי וכו'. וי"ל דאותם שיצאו ממצרים אכלי להו לקדשים, ובשר תאוה לא נאסר אלא לאותן שהיו ראויין לאכול קדשים. א"נ צבי ואיל אכלי שלא נאסר כדאיתא בפ"ק דחולין [י"ז ע"א]. ואיכא למידק עוד, מדאמרינן בהגדה [פרקי דר"א פכ"ט] ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני, אלא נמולים היו שלא כתקנן והיו כורכין הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב [יהושע ה'] לא מלו, [וכשבאו לארץ] צוה הב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים, וכן עשה וקבץ כל הערלות ועשה אותן גבעה גדולה, לכך נאמר [שם] אל גבעת הערלות. ופירש בהגדה בפרקי ר' אליעזר [פכ"ט], כשבא בלעם וראה מלא הגבעה מערלות של ישראל אמר, מי יוכל לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ, שנאמר [במדבר כ"ג] מי מנה עפר יעקב, מכאן התקינו שיהו מכסין את הערלה בעפר הארץ, אלמא משמע דמהול. וי"ל דמעמד הר סיני קודם נזיפתן היה, והיו מלין עד שעת הנזיפה, ומדרשי אגדה ס"ל כמ"ד בגמ' טעמא דלא מהול משום דלא נשיב רוח צפונית משום דנזופין היו, הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל. פי', ולא סבי' ליה למדרשי אגדה כמ"ד בגמר' טעמא דלא נשיב רוח צפונית משום דלא מבדור ענני כבוד דהא ענני כבוד היו עמהם מיד בשעת יציאתן ממצרים וא"כ לא היו מולי' כולם במעמד הר סיני שמשעת יציאתן לא מלו.
<h2>דף עב.</h2>
ולא מסוברינן ביה. פי' אין מקיזין בו דם, כמו חלא לסיבורא ומי נוני לתעניתא בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ט ע"א]. פי' חומץ יפה להקזת דם, ומי דגים קטנים מלוחים ליושב בתענית אם טובל פתו בהן יפה לו. ...מעילה [כ' ע"ב] סבר ואכל ציפור' פרח לביה כצפורא.
והאידנא דדשו בה רבים. כלומר שנהגו לעשות המילה בין ביומא דשותא בין ביומא דעיבא שומר פתאים י"י. וכתב הרשב"א ז"ל בשם רבו ז"ל, מכאן דמאן דלא בעי לממהל ביומא דעיבא הרשות בידו, ושפיר עבד דלא למסמך על שומר פתאים, וה"ה שהיה ראוי שלא למול בשבת כשהוא מעונן. ע"כ.
<h2>דף עב:</h2>
ואפילו למאן דלא דריש ו"ו ו"ו זו דריש. פי' ר"ח ז"ל, ו"ו דוביום וה"א דהשמיני. תמיה לי, דא"כ היכי קאמר [דכולהו] דרשי ו"ו וה"א, ולומר שאפילו נמול שלא בזמנו אינו נמול אלא ביום, והלא ר' [אלעזר ב"ר] שמעון (בן אלעזר) אמר בפירוש הנמולין שלא בזמנם נימולין בין ביום בין בלילה. ועוד מאי קאמר מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום כי הא, דאדרבה בהא דר' יוחנן ור' אלעזר [בן פדת] אמרי דכלהו דרשי וביום השמיני דלא פליגי בהא כלל. אלא המחוור כפירושו של רש"י ז"ל, דפירש אפילו מאן דלא דריש ו"ו, דהיינו ר' אלעזר ב"ר שמעון דלא דריש וביום, ו"ו וה"א דוהנותר ביום השלישי דריש, והיינו דאמרינן כי הא דר' אלעזר בן פדת דאמר [דאיכא] מאן דלא דריש ו"ו דוביום. הרשב"א ז"ל.
ולא והא קתני הערל והטמא פטורין מן הראייה התם משום דמאיס. כלומר אפילו [רבנן] מודו בה. וזו אחת מהסוגיות המתחלפות, שבפ"ק דחגיגה [ד' ע"ב] העמידוה כר' עקיבא דמרבה ערל כטמא, ולא דחו התם כי הא דרבא. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
הנך דפסולי באסיפה פסולי לקדוש. והתם [יומא מ"ג ע"א] דרשינן איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה, וליכא למדרש איפכא וכו'. כל זה הלשון של רש"י הוא חשוך מאד. והנה אביא לך בכאן לשון הגמ' דאיתמר בפ' טרף בקלפי [שם] ופירושו כדי שתבין לצד מה ר"ל משמע מוציא מיד משמע, התם [מ"ב ע"ב] אמר עולא כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא, ופרש"י ז"ל, כשתדקדק בפרשת פרה כמו שעבודותיה סדורות זו אחר זו תמצא שמשמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא, שאינך יכול להשוות שיטות הפרשה בשוה שיהו כל מקראותיה זה מוצא מכלל זה, או יהו כל מקראותיה שוים זה עם זה. אלא יש בהם שמשמעות מקרא זה מוציא מכלל משמעות מקרא שלפניו מה שפסל זה הכשיר זה או מה שהכשיר זה פסל זה, ויש במקראות משמעות שמתקיים ממילא שהמשמעות עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חברו אלא מה שהכשיר מכלל מקרא שלמעלה הימנו הכשיר אף זה, מה שפסל זה אף זה פוסל, והיינו משמעות ממילא ומעצמו ואינו מוציא מכלל חברו. ע"כ. פי' כגון ולקח הכהן עץ ארז וכו', לשמואל דאמר התם קבלה והזאה באלעזר הוה כדכתיב ולקח אלעזר הכהן מדמה, כת' בהא ולקח הכהן לאכשורי השלכת עץ ארז ואזוב בכהן הדיוט, וכל כי האי הוי משמע מוציא מיד משמע. לרב דאכשר קבלה בכהן הדיוט, הוי האי ולקח הכהן משמע ממילא ואינו מוציא מכלל מקרא שלפניו, ואצטריך למכתב ביה כהן דאי ולקח עץ ארז ואזוב סד"א הואיל ולאו גופיה דפרה נינהו לא לבעי כהן כלל קמ"ל. וכן נמי דרשינן ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה, איש להכשיר את הזר, טהור להכשיר את האשה, והניח מי שיש בו דעת להניח יצא חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת להניח, ולקח אזוב וטבל במים איש טהור, איש ולא אשה, טהור להכשיר את הקטן, ואי אתא למדרשי' דאידך לאכשורי זר ואשה ולמפסל קטן וכבר משמע ממילא, א"כ לישתוק קרא מיניה ולכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה, ואנא ידענא דאדלעיל מיניה קאי, אלא ודאי אתא למדרשיה איפכא ומשמע זה מוציא מידי משמעות הראשונה. וכן נמי לר' יהודה דאמר אשה פסולה לקדוש וקטן כשר, אתא האי למימר איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר האשה. וא"ת לרבנן לדרוש איפכא מאי דדרשינן בקרא דאסיפה נדרוש בהאי קרא, ומאי דדרשינן בהאי קרא נדרוש בקרא דאסיפה. וי"ל דא"א לדרוש בקרא דאסיפה מאי דדרשינן בהאי קרא איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן, דהא בקרא דאסיפה פסיל את הקטן דכתיב ביה והניח מי שיש בו דעת להניח יצא חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת להניח.
אי הכי אשה נמי. בכל הספרים ובפ' טרף בקלפי [יומא מ"ג ע"א] לא גרסי ליה, אלא אשה מנא ליה.
<h2>דף עג.</h2>
קל מחמור לא יליף. תו' וכו'. וי"ל דמספקא ליה וכו' אי בק"ו יליף ולא אסוק אדעתיהו דאיכא למפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורי. א"נ מספקא להו אי ג"ש מופנה או אינה מופנה. הרא"ש ז"ל.
ועולין באחד ומאה. מדרבנן קאמר, דאסמכוה אקרא דכתיב [במדבר י"ח] את מקדשו, כדתני בספרי [קורח ס"ס קכ"א] דבר המורם ממנו מקדשו. ותדע לך דמדרבנן קאמר אבל מדאוריתא חד בתרתי בטיל, שהרי הערלה שלמדו מן התרומה למאתים שמתוך שכפל איסורא הוכפל שיעורא ואעפ"כ אמרו במסכת גטין [נ"ד ע"ב] דמדאוריתא חד בתרי בטיל.
<h2>דף עג:</h2>
שכן פנ"ק עכ"ס. תו' וכו'. תימה דלחשוב שלישי עושה רביעי בקדש [חגיגה כ' ע"ב], וחיבת הקדש מכשרת לקבל טומאה ואע"פ שלא יצא דם מן הכבש בשעת שחיטה אפילו הכי הוכשר [פסחים כ' ע"א], וכלי מצרף לקדש אם יש בתוכו הרבה חתיכות אינן נוגעות זו בזו ונגע שרץ באחת מהם כולן טמאות שהכלי מצרפו לטומאה לטמאה משא"כ בתרומה [חגיגה שם].
<h2>דף עד.</h2>
ת"ש מדתני חייא בר רב מדפתי וכו'. וא"ת מי אלימא ליה מאידך. וי"ל דודאי אלימא ליה מדתני מעשר דגן דומיא דמעשר בהמה דטעון הבאת מקום.
ומאן תנא דפליג עליה דר"ע תנא דר' יוסי הבבלי וכו'. פרש"י ז"ל, מאן תנא דאכשר ערל בפרה ת"ק דר' יוסי הבבלי הוא וכו'. ואין פירושו מחוור מכמה טעמים פשוטים. ונראה דברי ר"ח שפי' מאן תנא דפליג עליה דר"ע דאמר מחוסר כפורים אסור בפרה והאונן מותר בה, ת"ק דיוסף הבבלי הוא דמתיר בה אף מחוסר כפורים. ולזה הפי' הסכימו כל המפרשים ז"ל.
ואף ר' יצחק סבר ערל אסור במעשר. לעיל קאי [ע"ג ע"א] דאמר רב ששת תניתוה ופשט לאיסורא, אף ר' יצחק נמי ס"ל כוותיה.
<h2>דף עד:</h2>
והא איכא חללה חללה לאו זרעה דאהרן. קשיא לי, והא איכא נבעלה לפסול לה, ואסיקנא לעיל בפ' אלמנה לכ"ג [ס"ח ע"א] דפסולה בין לכהונה בין לתרומה, ואע"ג דאינה חללה דאין חללה אלא מאיסורי כהונה. וי"ל דאף היא לאו זרע דאהרן היא, כיון שנפסלה מדין כהונה, וחללה דהכא לאו דוקא, אלא כל שנתחללה ונפסלה מדין כהונה קאמר. כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
מסתברא תרומה עדיפא שכן (מחפ"ס) [מחפ"ז]. איכא למידק, נימא נמי שעולה באחד ומאה וטעונה רחיצת ידים, ונפישי להו מהד"ס ט"ב. וי"ל חומרי [ד]רבנן לא קאמר, ורחיצת ידים דרבנן, וכן עולה אחד ומאה. הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף עה.</h2>
לא הוה ידענא במאי. פרש"י ז"ל, אי זו היא גמר טהרתו. פי' אי הוה גמר טהרתו העריב שמשו או הבאת כפרתו. ולא רצה לפרש אי בטבילה אי בהערב שמש כמו שפירשו התו', דהא קימא לן דבטבילה לחודא מותר במעשר, א"כ לתרומה שהיא יותר חמורה לבעי הערב שמש, דפשיטא לן דבטבילה לחודא לא סגי.
אבל יולדת שהותרה מכללה אימא לא. פי' לרב דאמר בנדה [ל"ה ע"ב] מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, אבל ללוי שאמר ב' מעינות הן דלא אסר רחמנא אלא הבא ממעין טמא, ודם היולדת כדם הנחרים. הרשב"א ז"ל.
הא דאמרינן איפוך אנא, איכא למידק, היאך אפשר לאסור נגיעה דמעשר, והלא אכילה מותרת, ובשעת אכילה הא קא נגע. ופי' הראב"ד ז"ל, דאיכא למימר בשתחב לו חברו בבית הבליעה, דאי משום מגע הא קימא לן [נדה מ"א ע"ב] דמגע בית הסתרים לא הוי מגע. הרשב"א ז"ל.
ואפילו נקבו. פי' בתו', דוקא מפולש דהינו סתם נקב כדאיתא (בסוטה) [בסוכה (ל"ו ע"א)] וכן בחולין [מ"ב ע"א], וכן כתוב בס"ה [סמ"ג ל"ת קי"ח קי"ט].
שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר. י"מ דלא פליג אדרבנן דאמרי אפילו אחת מהם, אלא מודה דנפצע אפילו באחת מהם פסול, אבל אין ל(נ)ו אלא ביצה אחת שנטלה האחרת לגמרי כשר, מידי דהוה אניטל הטחול דכשרה וניקב בסומכיה טריפה [חולין נ"ה ע"א]. והא דאמרינן לקמן [בע"ב] בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הביצים, דוקא בשניהם, אבל כרות באחד מהם היינו דר' ישמעאל והלכה כמותו, ולא פליגי רבנן עליה. ועוד דמתני' דכרמא היא. זו היא שיטת ר"י ור"ת ורבינו שמשון ז"ל והראב"ד והרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, לא נהירא לי, דכל שאין לו אלא ביצה אחת, מתחלת יצירתו משמע, אבל נטלה לא גרע מנפצעה ופסול, וה"ה לניקבה, דכל דבידי אדם פסול, אבל אין לו בידי שמים הוא. תדע לך מדמדמי ליה לסריס חמה. וה"ה דאפילו פצוע דכא ממש בידי שמים כשר. והא דנקט אלא ביצה אחת, ה"ה לשאין לו כלל, פצוע מבתחלת יצירתו בגיד ובחוטי בצים, אלא דשכיח נקט. ורב יהודה אמר שמואל דמכשיר פצוע דכא בידי שמים, ממתנית' דכרמא שמע לה, והיינו דאמר הרי הוא כסריס חמה וכשר, אלמא אינו מוליד ואפ"ה כשר. ע"כ. ועוד קשה, דלקמן כי אמרי נכרתו פסול היה לו לפרש דדוקא נכרתו שניהם, דלא נטעי בנפצעו דמיירי אפילו בביצה אחת לדברי הכל, אלא ודאי נכרתו דומיא דנפצעו. ועוד אלו ההפרש אמת לא סגי דלא הוו מפרשי ליה בגמ'. וגם (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל שהוא הבקי שברופאים כן כתב [פט"ז מאיסו"ב ה"ז וה"ט] נכרתו הבצים או אחת מהם או שנדוכה או שחסרה או שנקבה הרי זה פסול. כל פסול שאמרנו בענין זה שלא היה בידי שמים, כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד פצוע או כרות שפכה או שחלה ונטלו ממנו אברים [אלו] או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן הרי זה כשר. ע"כ. וזו היא ג"כ שיטת בעל הלכות גדולות והרי"ף והרשב"א והרא"ה והריטב"א ז"ל.
<h2>דף עה:</h2>
אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא הלכתא בין כמרזב בין כקולמוס כשר. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [פט"ז מאיסו"ב ה"ד]. ולא ידעתי טעם לדבריו, דהא ודאי משמע דכמרזב פסול, מעובדא דהוה במתא מחסיא שפייה מר בריה דרב אשי ועבדיה כקולמוס, אלמא דכמרזב הוה פסיל ליה, וק"ל כמר בר רב אשי דבתרא הוא. ושמא הוא סובר דלית הלכתא כמר בר רב אשי בכולי תלמודא בר ממיפך שבועה, וצ"ע. הרשב"א.
<h2>דף עו.</h2>
מייתינן שערתא ומסרטינן לה. מלשון לא ישרטו שרטת [ויקרא כ"א]. ופסקינן ליה לרישיה. פירוש חותכין ראש הנמלה כדי שישאר בנקב ויסתם.
בגיותן לית להו חתנות. תו' וכו', אסיפא דקרא סמיך, וכן דרך התלמוד להביא בכמה מקומות תחלת הפסוקים כדאיתא לקמן בהאי פרקין [ע"ט ע"א] איקרי כאן לא יומתו אבות על בנים, וההוא מוקמינן ליה בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"ב] בעדות, אלא מסיפיה פריך איש בחטאו יומתו. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף עו:</h2>
הא דאקשינן ותיפוק לי משום מצרית ראשונה, פרש"י ז"ל, דאפילו גיירה מצרית ראשונה היא, והיכי קרי ליה חתנות. וקשיא לי, כיון דתפסי בה קדושין, אמאי לא לקרי להו חתנות, והרי ז' אומות דבגרותן אסירן וקרי להו חתנות. אלא ה"ק, כיון דמ"מ אסירא ליה, מנא לך שגיירה, ומה הועיל בתקנתו, אלא כשהיא גויה נשאה וקרי להו חתנות. הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
וכי תימא הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו. פרש"י ז"ל, שנטבעו בימי משה וישראל על ים סוף, וכי אזהר רחמנא אערב רב מזהר. ודברי תימה הם, וכי כל המצריים נטבעו, והלא לא נטבעו אלא היוצאים למלחמה. ומסתברא דה"ק, וכי תימא הנך אזדו לעלמא שמא באורך הזמן גלו, ולא שאנו מתירין אותן מן הספק, אלא לרוחא דמילתא קאמר, דאף כשתמצא לומר אזדו לעלמא הכא אי אפשר, דהא אמר מנימין המצרי וכו', הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב, פרש"י שנטבעו בימי משה וכו'. ואע"פ שנשארו הטף שלא יצאו למלחמה, אפשר כשטבעו יוצאי המלחמה נתקבצו רוב אנשים משאר אומות ונתיישבו בארץ. ע"כ.
אשיא לבני שניה כדי וכו'. איכא דמותיב אשמעתין, ולמה לא היה מותר לבא בקהל והלא עלה סנחריב ובלבל כל העולם כלו, כדאמרינן בפ' תפלת השחר [ברכות כ"ח ע"א] וכו'. ותירץ הרב בעל ההלכות ז"ל וכו' כמו שכתוב בתוס'. והרמב"ן נ"ר כתב בענין זה, סנחריב הוא שבלבל העולם, שהיה מגלה פעמים אומה זו ומושיבה במקום אחר, ומושיב תחתיהן אומה אחרת, כדכתיב [מ"ב י"ח] עד באי [ו]לקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ופעמים שהיה מגלה מקצתן ומשאיר דלת הארץ, ומביא שם עמהם משאר אומות מבולבלים, כמו שעשה בארץ ישראל, דכתיב [שם י"ז] ויבא מלך אשור מבבל [ו]מכותה ומעזה וגו', ומשום כך היו כל האומות מבולבלים, והיינו דכתיב ביה [ישעיה י'] ואסיר גבולות עמים. וקסבר ר"ג ור' יהושע דבריתא, דהשבת גלות באומות שישובו מבוררין משפחה ומשפחה לבד ועם ועם לגבולו כשיבת ישראל משום דקרא דכתיב [עי' ירמיה מ"ט] ושבתי את שבות בני עמון, הוי דומיא דקרא דכתיב [עמוס ט'] ושבתי את שבות עמי ישראל, ובהם כתיב [ישעיה כ"ז] ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, אלא דר' יהושע סבר דבני עמון ומואב לא שבו עדיין מדכתיב במואב [ירמיה מ"ח] באחרית הימים, כדכתיב בישראל, והיינו דאמרינן התם בפ' תפלת השחר, והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו, אמר ליה ר' יהושע והלא כבר נאמר ושבתי את שבות עמי ישראל ועדין לא שבו, אלא במצרים שנתן להם קצבה אסורים הם, והיינו נמי משמע התם כגמרין. אבל תוספתא דקדושין [פ"ה ה"ו] כדעת ר' עקיבא, דהשבת גלות דמצרים כיון דבנבוכד נצר כתוב והיו מבולבלים הגלה אותם שהרי סנחריב בלבלן, כשהן חוזרין בבלבולן הן חוזרין, ולא אמר הכתוב אקבץ את מצרים אלא על העם היוצא ממצרים, ולא שהם מצריים גמורים, והילכך אפילו לאחר חזירתן הרי הן בהכשרן. וקימא לן כבריתא דמס' ידים [פ"ב ה"ח] וכסברא דר"ג ור' יהושע, וגמרא דילן הכי משמע. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל. ועוד דהא בירושלמי [פ"ח ה"ב] ר' עקיבא נמי קאי כההיא שטה, דגרסי התם, א"ל ר' עקיבא למנימין לא בני אלא אף אתה השיאו לבת גיורת מצרית כדי שיהיו ג' דורות מכאן וג' דורות מכאן. והרמב"ם ז"ל כתב [פי"ב מאיסו"ב הכ"ה] שאפילו מצריים מותרים משעלה סנחריב ובלבלן. נראה שסמך לו עלי' תוספתא דמס' קדושין. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
וליטעמיך אימא וכו' הא בנתינה שרי. וקימא לן הכי דלאו בקדושתיה קאי, כדקתני בבריתא פצוע דכא מותר בנתינה, ורב ששת ורבא ורב אשי הכי סבירא להו וקימא לן כותיהו, והילכך פצוע דכא וכרות שפכה כהן מותר בגיורת ונתינה, דהני לא אקרו קהל, וכיון שכן ה"ה שמותרין בממזרת, דהא והא איסור תורה, וכן אמרינן בירושלמי [ה"ב] בפ' דמאן דמכשיר פצוע דכא בנתינה ה"ה בממזרת, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל [פט"ז מאיסו"ב ה"א, ב'] שחלק בין נתינה לממזרת, וליתא כדמוכח סוגיין, ובכל דוכתי נמי אמרינן דנתינה איסור תורה הוא, הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרב בעל הטורים ז"ל [אה"ע סי' ה'] וז"ל, הרמב"ם ז"ל כתב שאינו מותר אלא בנתינה ובספיקות אבל אסור בממזרת שהיא מדאוריתא, ואינו נראה, דהא דשרי בנתינה דריש ליה מקרא לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל, פירוש דוקא בקהל עשרה דהיינו בישראל לא יבא, הא באחריני שרי, ואין חילוק. ע"כ. והמגיד משנה ז"ל כתב לסייע דברי הרמב"ם ז"ל, אם איתא דמותר נמי בממזרת אדתני מתני' מותרין בגיורת לתני בממזרת דהויא רבותא טפי, אלא מתני' לא תני אלא גיורת דקהל גרים לא אקרי קהל, אבל לענין ממזרת בקדושתיה קאי, ולא ילפינן ממזרת שהוא לאו השוה בכל מגיורת לכהן דלא מפרש לאוי בקרא ואין איסורו שוה בכל, ואין [לנו להתיר אלא מה שמנו חכמים, זהו דעתו ז"ל, ובירושלמי (שם) נחלקו בדין הממזרת ופסק רבינו] להחמיר בשל תורה. ע"כ.
איש דרכו לקדם אשה אין דרכה לקדם. [קשיא לי] והלא דוד ממואב קא אתי, ומואב לא נכתב חטא דידהו אלא משום אשר שכר עליך את בלעם. וי"ל דחדא מנייהו נקט, והכי קאמר, איש דרכו לקדם ואיש דרכו לשכור. אלא דאכתי קשיא לי, מאי קא מקשה היה להם לקדם נשים לקראת נשים, דהא במואב ליכא למימר כי האי טעמא כלל, דהא אין אשה דרכה לשכור כלל. וי"ל דכיון דעמון ומואב כי הדדי נינהו, ופסול דידהו כחדא איכתיב, וטעמא דאמרינן גבי עמון ליתיה, [ואם איתא] דעמוני נקבותיהן אסורות, אף במואב כן. כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף עז.</h2>
דהא שמואל ובית דינו קיים. פרש"י ז"ל, מילתא דעבידא לאיגלויי ולא משקר בה. והקשו עליו ז"ל, דח"ו לא חיישינן לת"ח שישקר, אלא חיישי שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אומר בדדמי כסבור שקבל כן מרבו, וכי איתיה לרבו קיים ודאי דייק שפיר דלא אמר אפילו בדדמי, וכל הני מילי כדאמרי' בגמ' אבל כשאמר מסברא ומביא ראיה לדבריו שומעין לו. הרשב"א ז"ל.
הא דתניא עמוני ולא עמונית ד"ר יהודה, לא קשיא ליה מצרי ולא מצרית, דהתם מפרש בהו קרא אשר יולדו להם, הכתוב תלאן בלידה כדלקמן. הרמב"ן ז"ל.
ר' יוחנן אמר כשרה. וא"ת לעיל דילפינן בק"ו מאלמנה דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום בפרק החולץ [מ"ה ע"א], והא איכא למימר לר' יוחנן בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח שאיסורו שוה בכל ובתו כשרה. וי"ל דהאי ק"ו אמר לעיל ר' יוחנן משום ר' ישמעאל, אבל איהו סבר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר לעיל בספ"ק [ט"ז ע"ב], ולא צריך להאי ק"ו. הרא"ש ז"ל.
מכהן גדול באלמנה. תימה וכו', כמו שכתוב בתו', הוה לי' לאתויי דינא דדיין מיניה ר' יהודה דבת גר זכר כבת חלל זכר, מה חלל שבא מטפה כשרה זרעו פסול, גר שבא מטפה פסולה לא כ"ש. מה לחלל שכן יצירתו בעבירה, מצרי ראשון יוכיח, מה למצרי ראשון שכן אינו ראוי לבא בקהל, חלל יוכיח, הצד השוה שבהם שאינן ברוב קהל וכו', כמו שכתוב בתו' הרא"ש ז"ל.
<h2>דף עז:</h2>
עריות יוכיחו שלא אסר בהם אלא עד שלשה דורות. פרש"י ז"ל, בת בתו אסורה והוא בכלל דהוי דור ג'. ולא נהירא לי, דלא הוי דומיא דמצרי ואדומי דהתם דור שלישי מותר. אלא הכי פירושו, שלא אסר בהם [אלא] עד ג' דורות ולא דור ג' בכלל, בתו דור ראשון אסורה לו ובת בתו דור שני. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף עח.</h2>
הא דאמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי, טעמא דמילתא, משום דחשיב כמקום שיש קדושין ואין עבירה, הואיל והן עצמן מותרין לבא זה בזה שהולד [הולך] אחר הזכר, וכדתנן בפ' האומר בקדושין [ס"ו ע"ב], כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, והא דכתיב (בהם) להם הלך אחר פיסולן, במצרי שנשא ישראלית וישראל שנשא מצרית, מקום שיש קדושין ויש עבירה. ואקשינן עליה מדר' טרפון דאמר יכולין ממזרים ליטהר, דהא התם אין עבירה והולד הולך אחר האם, שאלו היה עבד שנשא ממזרת הולד ממזר, אלמא בתר אימי' שדינן ליה. הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
כי אתא רב דימי א"ר יוחנן וכו' בנה שני הוי. לאו משום דכתיב להם הלך אחר פיסולן, דא"כ היכי מקשינן עליה מעובר לאו ירך אמו הוא, אלא קים לן דטעמיה משם דבתר אימיה שדינן ליה. ועוד דאי משום הלך אחר פיסולן לשמעינן מצרי ראשון שנשא מצרית שניה בנה שני שהולכין אחר הזכר לפסול. ומיהו השתא נמי בדין הוא דלימא מצרי ראשון שנשא מצרית שניה בנה שלישי הוי, דכוחא דהתירא הוה עדיף ליה, אלא לאיפלוגי אלישנא דרבה בר בר חנה אתא. הרמב"ן ז"ל.
אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה וכו'. וא"ת אמאי לא פריך ליה מדר' יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר, דאלמא עובר לאו ירך אמו הוא. י"ל משום דאמר לך רבא, אנא כאידך דר' יוחנן סבירא לי, דאמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני, אלמא בתר דידה שדינן ליה, ואי משום הפריש חטאת מעוברת, דילמא הדר ביה ר' יוחנן מההיא, אבל השתא דתריצנן להו לתרוייהו, דאיתא לההיא דהפריש חטאת מעוברת, ואיתא לאידך דר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי משום דבלידה תלה רחמנא, מקשינן לרבא מפירוקא. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל.
אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת וכו'. וא"ת ומאי (ד)פריך מרבא וכו', כמו שכתוב בתוך. ור"ת ז"ל מפרש דרבא סבר עובר לאו ירך אמו הוא, כדמשמע בפרק בהמה המקשה [חולין ע"ה ע"א], דקאמר רבא השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי מותר, ארבע סמנים אכשר ביה רחמנא. והאי דאמר רבא וולד הנוגחת והנרבעת אסור דהיא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו, היינו משום שגם הוולד נהנה ברביעה וכובדו מזיק בנגיחה. הרא"ש ז"ל.
רובו ומקפיד עליו חוצץ. בפרקא (קמא) [בתרא] דנדה [ס"ז ע"ב] פרש"י ז"ל, רוב שערו קשור אחת אחת. ויש מורי' רובו של אדם אם הוא בזפת או בשעוה וכיוצא בהן וכשטובל אין המים באין בבשרו ומקפיד עליו שלא להסירו חוצץ, ורובו ואינו מקפיד עליו אלא אם יוסר מעליו אינו חושש וזה כגון רובו שאינו מקפיד עליו הוא. כך מצאתי בספר אחד.
<h2>דף עח:</h2>
נתינים דוד גזר עליהם. פרש"י ז"ל, אסרן בחתון מדכתיב [ש"ב כ"א] והגבעונים לא מבני ישראל המה, כלומר אינם ראויים לבא בקהל. והא דאקשינן לקמן יהושע גזר עליהם, הכי קאמר, גזר עליהם עבדות דכתיב [יהושע ט'] חוטבי עצים ושואבי מים לעדה, וכיון שהם עבדים ממילא נפסלו לבא בקהל. ובפרק אלו נערות [כתובות כ"ט ע"א] גם כן פרש"י ז"ל, הבא על הנתינה דאסורה דאמרינן בפרק הערל דוד גזר עליהם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל [פי"ב מאיסו"ב הכ"ב] כמו שכתבתי למעלה. ולהאי פי', הני אמוראי דלא כסוגיין דלעיל [ע"ו ע"א] דאמר רבא הן בגרותן הוא דאית להו חתנות. ור"ת ז"ל הקשה עליו, מדתנן במסכת מכות [י"ג ע"א], ואלו הן הלוקין ממזרת [ונתינה לישראל, אלמא נתינה דאורייתא היא. ואם תאמר דבגררת ממזרת] נקט לה, כדתני התם גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ואע"ג דחלוצה דרבנן היא, לא היא, דחלוצה כיון דמגרושה מרבי לה משום הכי קא מייתי לה בהדה, אלא נתינה אטו [מ]ממזרת קא מרבינן לה, למאי הלכתא קא מייתי לה בהדה. ותו דא"כ הוה להו לגלויי התם דנתינה אינה אלא מדבריהם, [ולמיתני] ממזרת ונתינה אינו חייב אלא על אחת מהם, כדקתני התם גרושה וחלוצה אינו חייב אלא (על) אחת (מהם), ותריצנא בפ' י' יוחסין [קידושין ע"ח ע"א] אינו חייב אלא על אחת מהם דחלוצה דרבנן היא. ובפ' משוח מלחמה [סוטה מ"ד ע"א] תנן, ר' יוסי אומר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב, ואיתמר עלה בגמ' בעברה דרבנן לר' יוסי לא הדר. ומשום הכי פירש ר"ת ז"ל, דמדאוריתא אסורין לבא בקהל, אלא שהיו כגרים משוחררין כמצרי ואדומי או כעמוני ומואבי, אלא שבא דוד וגזר עליהם שעבוד, ומיהו עדיפא משפחה, דשפחה אין לה קנס לפי שגופה קנוי קנין גמור לאדון, וזו אין גופה קנוי לשום אדון. והא דאמרינן [לקמן ע"ט ע"א] אין ראוי לידבק בהן, לאו דבוק של חתון קאמר, אלא דבוק וקרוב להיות לעם (אחר) [אחד] ולהיות בר חורין קאמר, כההיא דאמרינן בגטין [נ"ו ע"ב], מהו לידבוקי בהו, כלומר להתגייר ולהתקרב בהן. וכשבקשו להתירן בימי ר', משעבודן קאמר. ולפי פי' זה אתי שפיר לשון משה גזר עליהם, דאי משום לא תתחתן קאמר, הל"ל משה אסרן. ועוד למה ליה לאתויי מקרא דמחוטב עציך, לימא משה גזר עליהם דכתיב [דברים ז'] לא תתחתן בם. אלא שיש לדקדק עליו, דהא כלה שמעתין אמתניתין דקתני ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם קימא, דמשמע דהא דאמרינן נתינים דוד גזר עליהם, לחתנות קאמר. ויש מפרשים שלא אסרתם תורה אלא דור ראשון, אבל זרעם שנולד בקדושה מותר, מדלא מנה בהן הכתוב דורות, ויהושע גזר עליהם שעבוד כל זמן שבית המקדש קיים וממילא נפסלו מלבוא בקהל, ובא דוד וגזר עליהם אסור עולם. ובכל מקום ששנינו [נתינים], יש במשמע גבעונים שנתגיירו. והא דאמרינן משה גזר עליהם, שעבוד קאמר, אלא שלא גזר אלא לההוא דרא שהיו אסורים מלבוא בקהל גזר הוא עליהם שעבוד, כדי שלא יטמעו ישראל בהן, ואתו יהושע ודוד וגזרו עליהם לדרי עלמא. ור"ח ז"ל כתב, סלקה שמעתא דנתינה איסור דאורייתא משום [לא] תתחתן בם. עכ"ל הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל. ולסברת ר"ח ז"ל הסכימו כל הפוסקים ז"ל.
ורש"י ז"ל בעצמו כתב נמי בפרק ד' מיתות [סנהדרין נ"א ע"א] כותי בלא תתחתן בם, וכן נתין דהוא מן הגבעונים, וכן כתב בפרק ואלו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א]. ועוד כתב הרמב"ן ז"ל בשם הראב"ד ז"ל פי' דבגרותן אסרן הכתוב לפי שמתחלתן היו בג(ז)רות [ראשון] כגרי אריות, ויהושע ודוד גזרו עליהם שלא נקבל מהם גרים לעולם כדי לה[ת]ערב בישראל, מ"מ סתמן כתחלתן הם. וא"ת א"כ למה יש להם קנס, ולטעמיך והא (ד)קתני הכותית יש להם קנס, אלא הלכה כלם גרים הם, והכתוב אסרן לאותו שבע אומות לאותו גרות שבשעת כבוש, לפי שעדיין אדוקים בע"ז ולא תשתכח מפיהם, ואם חזרו וקבלו אותם ב"ד לאחר מכאן מותרים היו אלא שגזרו עליהם, ומשום דתנן ואסורים איסור עולם אלמא אין להם תקנה, משום הכי פרישו שדוד גזר עליהם גזירה זו. ע"כ.
<h2>דף עט.</h2>
מיד ניתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים. והא דאמרינן [לעיל ע"ו ע"א] לא קבלו בימי דוד ולא בימי שלמה, היינו ב"ד, אבל אלו נתגיירו בג' הדיוטות, וכיון שנתגיירו לא חשו להם כדקיימא לן כלם גרים הם, כדאיתא בפ' כיצד גמרא הנטען מן השפחה [לעיל כ"ד ע"ב]. וכזה כתב (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל [פי"ג מאיסו"ב הט"ו]. הרשב"א ז"ל. וכן תרצו התוספות לעיל בפרק כיצד [ע"ש ד"ה לא].
<h2>דף עט:</h2>
[סריס] אדם. פרש"י ז"ל, שנסתרס לאחר שנולד. פי' כל שנסתרס אחר שנולד ואף אם נסתרס ע"י חולי נקרא סריס אדם, ור"ל שנסתרס אחר שהיה אדם שהיה לו שעת הכושר.
מכדי שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמי וכו'. וא"כ אמאי חולץ, תצא לשוק בלא חליצה כמו חייבי כריתות, ואמאי חולצין לאשתו והא לא תפשי לי' בה קדושין ולא היתה אשת אחיו מעולם. ומה שפרש"י ז"ל דמחולץ דוקא פריך, דכיון דאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה. משום דמשמע ליה דחולצין מצינו לפרושי שנעשה סריס אחר שנשאה. ובמתני' לא משמע הכי, דמשמע סריס אדם דומיא דסריס חמה שהיה סריס כשנ(ע)שאה. ומשני כגון שנשא אחיו גיורת, כלומר אחיו שמת בין היה סריס בין לא היה סריס. ופריך א"ה יבומי תייבם נמי. ומשני איידי דאומר [ר'] יהושע חולץ דלדיד[י]ה לא איירי בנשאת גיורת אלא בנשא ישראלית, הילכך הסריס אסור ליבם. אבל הוה מצי למימר ומיבמים את אשתו, אלא דאיידי דנקט חולץ נקט נמי חולצין. וא"ת ואמאי קאמר ר' יהושע אין לי לפרש וכו', כמו שכתוב בתוספות הרא"ש ז"ל.
וניתי איסור פצוע דכא ונידחה עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה. קשיא לי, דילמא שאני התם משום דקסבר ר"ג אין זיקה והילכך קילא ליה ומדחייא, אבל לדידן דקיימא לן דיש זיקה לא אתי [איסור] אחות אשה דבתר זיקה ודחייא לה. וכי תימא מידי הוא טעמא אלא לר"ע, הא ר' עקיבא אין זיקה [סבירא ליה], כדאיתא בנדרים פרק נערה המאורסה [ע"ד ע"א], דתנן התם, שומרת יבם בין ליבם אחד בין לב' יבמים ר' אליעזר אומר יפר ור' יהושע אומר [לאחד] ולא לשנים [ור' עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים], ואיתמר עלה בגמרא, בשלמא ר' עקיבא קסבר אין זיקה. ליתא, דהא דרבא ורב אשי פרשי האי טעמא התם, משום דאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה, ולדידהו לא אצטריך לאוקמי ר' עקיבא באין זיקה. ועוד דבמקצת ספרים גריסי הכא, אמר רבא כגון שנפלה לו וכו', וא"כ היכא מקשה ליה אביי מדר"ג, דהא רבא הוא דמוקי לה לר"ע התם ביש זיקה כדאמרן. ולפיכך אני אומר, דמהכא שמעינן דלר"ע נישואין אחר זיקה פוטרין יבמה (והולך אצלה) [והולכת לה] בלא כלום כר"ג, ועד כאן לא פליגי עליה דר"ג אלא בלכתחלה, תגדיל עמו, אבל אם גדלה עמו ובעל לכ"ע נפטרה יבמה והלכה לה, והיינו דפריך מינה אביי להדיא. ועוד דעל כרחין אית לן למימר הכי, דהא לכ"ע יש זיקה לאו דאורייתא, וליכא בין ר(שב)"ג ולדידן אלא דלדידיה אין זיקה וקילא למידחייא לכתחילה, [ולדידן לא דחינן לכתחילה, אבל בשעבר ונשא] לכ"ע מדחיא צרתה והולכת ומותרת לשוק. הרשב"א ז"ל.
תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו וכו'. לעיל בריש פ' כיצד [י"ח ע"א], כתבו התו', פי' הקונטרס תמתין גדולה עד שתגדיל הקטנה. ואין הלשון משמע כן, דלא הל"ל הלזו, אלא ותצא משום אחות אשה הואיל דתמתין נמי אגדולה קאי. אלא נראה דתמתין הקטנה מלבעול עד שתגדיל, אבל בקטנות' אסור לבעול אע"ג דסבר אין זיקה, דמכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מיפטרא גדולה. ע"כ.
<h2>דף פ.</h2>
(הא) איתמר אכל חלב מבן י"ב עד בן י"ח וכו', וכן (גרסי) [גרש"י] ז"ל. אבל ר"ח ז"ל ור"ג ז"ל גרסי, דאיתמר אכל חלב מבן י"ג עד בן י"ח וכו'.
[הא] דאיתמר אכל חלב מבן י"ב ועד י"ח. פרש"י ז"ל, אתינוקת קאי כר' אליעזר דאמר נקבה כב"ש, ומרישא שמעינן דקאמר י"ב שנה ויום אחד [ותינוק אין זמנו עד י"ג שנה ויום אחד], ואיידי דאיירי בלשון זכר קתני סריס. [וי"מ דמדקאמר סימני סריס ונעשה סריס], לא משמע כלל דבנקבה עסקינן, אלא [רב] (ד)מבן י"ב שנה ויום אחד קאמר, דהיינו שנת י"ג עצמה, ונקט לה אליבא [דמאן דאמר (נדה מ"ה ע"ב) תוך הפרק כלאחר הפרק. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא רב גופיה הוא דקאמר בפרק יוצא דופן (שם) תוך הפרק כלפני הפרק, ואם כן מאי דוחקיה דנסיב לה אליבא] דלאו הלכתא ודלא כטעמיה. והנכון כדברי רש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל.
נעשה סריס למפרע. תוס' וכו', ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה. פי' היינו ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון.
א"ר אבהו סימני סריס ואילונית וכו'. דע כי ג' דרכים הם לענין גדלות. הא', שנים ושערות מי"ב שנים ויום אחד לנקבה וי"ג ויום אחד לזכר. והדרך השני, כשלא הביא שתי שערות וגם לא נולדו סימני סריס בגדלותו אחר שהגיע (וכל) [לרוב] שנותיו, דהיינו ל"ו שנה, והדרך ג', שלא הביא שתי שערות ויש לו סמני סריס ואילונית, אין עושין בהם מעשה עד שיהא בן כ' שנה כדאמר הכא. בנמקי יוסף ז"ל.
בן שמונה אין עושין וכו'. פרש"י, אין עושין ב"ד מעשה בבן ח' להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן עשרים. ויש מתמיהים עליו, דהיאך תעלה על הדעת דיהא בן י"ט שנה וחוששין בו משום נפל. ועוד לר' אבהו כל יבמה שלא ילדה לט' ודאין לא תנשא לשוק, ואע"פ שבנה נכנס לחופה עד שיהא בן עשרים. [ור"ח ז"ל והראב"ד ז"ל פירשו, סימני בן שמונה, כלומר בן שמונה שהביא שתי שערות, אין עושין בהם מעשה להחזיקו בגדול עד שיהא בן עשרים], דשנת עשרים לבן ח' כשנת י"ג לשאר בני אדם, ואעפ"י שהביא בנתים, אינם אלא שומא בעלמא לפי שהוא חלוש ביותר. ואף לפי' זה יש להקשות, דא"כ כל איש שקדש תוך עשרים, וכן אשה שנתקדשה תוך הזמן הזה, אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ניחוש [לשני], ואי נמי בן י"ט [שנה אע"פ שהביא סימנין לא יחלוץ, ולר' מאיר אינו חולץ ולא מייבם]. ומסתברא דלא אמר ר' אבהו אלא בשנודע שהוא בן ח', ולפיכך חוששין לו אע"פ שגמרו לו סימניו, שמא אינו בן קיימא כדברי רש"י ז"ל, או שלא נחזיק אותו בגדול עד שיהא בן עשרים כדברי ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל, הא שאר בני אדם מן הסתם אין מחזיקין אותן בנפלים, כדאמרינן בעלמא [לקמן קי"ט ע"א] דרוב נשים מעוברות ויולדות ולד של קיימא, ומחזיקים אותן כבריאים להחזיק סמניהם בגדלות כשהם בני י"ג, אבל כשנולד לח' ודאי בהאי הוא דפליגי ר' ורבנן, [דרבנן] סברי אע"פ שנגמרו צפרניו ושערו הרי זה נפל, דקא סברי רבנן דלא משתהי, אלא ודאי בן שמונה הוא ובן ח' לא חיי, ור' סבר כיון דגמרו סימניו, סימניו מוכיחין עליו דבן ז' הוא אלא דאשתהי. ולישנא [דקתני] בן שמונה מוכיח כן, שהוא ודאי בן ח', דאי לא הל"ל וספק בן שמונה. ועוד מדאקשינן מעובדא דרבה תוספאה, ודאי משמע דבידוע שהוא בן ח' קאמרינן, דההוא עובדא הא ודאי עבר זימניה הוא אם משל בעל הוה. ועוד דבהדיא קתני בבריתא, אזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ר' אומר סמניו מוכיחין עליו, אלמא פלוגתייהו בבן ח' ודאי הוא. והא דקתני בתוספתא דשבת פ' ר' אליעזר דמילה (קל"ה ע"א), [ספק בן שבעה ספק בן שמונה] אין דוחין את השבת, ההיא בשלא גמרו סמניו הוא, דכיון שלא גמרו סמניו [ו]הוא מסופק בבן ח', סימניו מוכיחין עליו שלא כלו לו חדשיו, אבל אלו גמרו לו, כיון שרוב נשים ולד מעליא ילדן וזה מסופק שמא בן ז' הוא, בבן קיימא מחזיקינן ליה לכ"ע, חוץ מרשב"ג דתלי טעמא לעולם בשהה ל' יום. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
ועוד כתב הרמב"ן ז"ל, אחרים פירשו בה דרך אחרת, דסמני סריס ובן ח' לענין סירוס נאמרו, כלומר סמני סריס שהם שערו לקוי, וכן סימני בן שמנה שהם צפרניו שלא גמרו, שהוא מסימני הסירוס, אין עושין בהן מעשה להחזיקו בגדול לכל דבר עד שיהו בן כ'. ואקשינן, ובן ח' מי קא חיי, דקס"ד דה"ק, בן ח' ודאי, אין עושין מעשה בסמניו להחזיקו בסריס עד שיהא בן עשרים. ומתרץ, הכא במאי עסקינן בשלא גמרו סימניו, [כלומר לאו בבן ח' עסקינן אלא בבן ט' שלא גמרו סימניו, והרי סימניו] כסימני בן ח' דתניא וכו', אלמא שערו וצפרניו סמני בן ח' הן, והן הן סימני סירוס לדעת ר' אבהו, שכשם שסימן סירוס בשער כך סימן סירוס בצפרנים. ובירושלמי בפ' נושאין על האנוסה [לקמן פי"א ה"ז], מצאתי בלשון הזה, תנ(א)י ר' (יוחנן) [חייא] אוננים ומטמין מספק, א"ר יוסי מתני' אמרה כן הוא אונן עליהם והם אוננין עליו. ר' אסי הוה ליה עובדה שאל לר' יוסי, א"ל ליתי את צריך, א"ל והא תני ר' חייא אוננים ומטמין מספק, סימנין היו נכרים, ולא כן אמרין חברייא בשם ר' יוחנן סימני בן ח' אין עושין בהם מעשה סימן היה לו בשבעל ופירש. ולפ"ז נ"ל בפי' שמועה זו, סימני סריס ואילונית להחזיקן בסריס ואילונית, וכן סימני בן ח' להחזיקן בנפל גמור, אין עושין בהם מעשה, (סימן היה לו) אלא מטילין אותו לחומרא, ודינו כספק וספק נפשות להקל. ועד שהיו בן עשרים, לסריס ואילונית קאי, כאותה שאמרו בשמועה של מעלה [ע"ט ע"ב] ואסור לקיימן, דלא קאי אזקן אלא אשארא. ויש בהן כיוצא בהן בתלמוד. [ואקשינן], ובן ח' מי קא חיי, דקס"ד דבבן שמונה [ודאי] עסקינן (ודאי), לומר שאע"פ שסמניו כסמני נפל ולא כלו לו חדשיו אין עושין בהן מעשה, והא תניא הרי הוא כאבן. ומתרץ, הכא במאי עסקינן שלא גמרו סימניו, כלומר לא שהוא ודאי בן ח', אלא סמניו כבן ח' ואינו יודע אם בן ט' אם בן ח', וקמ"ל ר' אבהו, שאין עושין מעשה בסימניו להחזיקו בבן ח' ודאי שמא בן ט' הוא. דתניא איזהו בן ח' שאסור לטלטלו, כל שלא כלו לו חדשיו, כלומר שודאי לא כלו לו, ר' אומר סמניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו, פי' דכיון (אמרי') [שנולד] לח' וסמניו כבן ח' ודאי נפל גמור הוא. והוינן בה, (מאי) טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר שבעה הוא, פי' לר' אבהו דייקינן, דבשלמא לדידן דילמא הכי קתני, איזהו בן ח' כל שידוע שלא כלו לו חדשיו, ר' אומר אע"פ שאינו ידוע סימניו מוכיחין עליו, שאם סמניו כבן ח' הרי הוא כנפל, אבל לר' אבהו דאמר אין עושין בהם מעשה, ומשמע דאליבא דכ"ע קאמר, ודאי דתרתי בעי, שיהא ודאי נולד לח' וסמניו כשל בן ח', הא גמרו אמרינן בר ז' הוא ואשתהי, אלא הא דעבד רבה וכו'. וזה פי' נכון שהרי יש לו רגלים (כ"ח) [בירושלמי]. עכ"ל.
ור"ג ז"ל פ"ר סריס... ואילונית וכו', כיצד מי שמת בלא בנים והניח אח קטן שנולדו בו סמני סריס, אינה מותרת לשוק עד שיהא בן עשרים, ולא אמרינן כיון שנולדו בו סימני סריס ודאי סריס הוה ולאו בר חליצה הוא, אלא ממתינין לו עד שיהא בן כ' וחזינן אי סריס הוא אי לא. הכי נמי אם אכל חלב אע"ג דנולדו בו סימני [סריס] לא ענשינן ליה עד שיהא בן כ' דחזינן אי סריס ודאי הוא אי לא. באילונית נמי, קטנה שנולדו בה סימני אילונית ונאנסה בזמן נערותה, לא אמרינן אילונית היא ומקטנותה יצתה לבגר [אלא אם הביאה] שני שערות הויא לה נערה למפרע ויש לה קנס ואם לא (לא) הביאה מחזיקין לה באילונית ואין לה קנס. ובן ח' חדשים נמי מי שמת והניח בן שנולד לח' חדשים, אשתו לא תנשא לשוק ולא ליבם עד שיהא הולד בן כ' שנה, אם עבר כ' שנה וחי בר קיימא הוא ותנשא לשוק, ואם לא הגיע לכ' שנה נפל הוא ואינה מותרת בלא חליצה. ולענין בכור נמי מי שהיה בן ח' חדשים ממתינין לו עד שיהא בן עשרים שנה אם עבר עשרים שנה ודאי בן קיימא הוא ובכור מעליא הוא וצריך לפדותו בה' [סלעים] והבא אחריו פשוט, ואם לא הגיע לכ' שנה ודאי נפל הוא ואין צריך לפדותו והבא אחריו בכור הוא לכל מילי. עכ"ל.
<h2>דף פ:</h2>
טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי (ברזא) [בר ז'] הואי. פרש"י, ואשמעינן ר' אבהו דאפילו לר' לא מחזקינן ליה כבר קיימא וכו'. פי' לא מבעיא לרבנן דלדידהו לעולם הוי נפל כל שלא כלו לו חדשיו, אלא אפילו לר' הוי נפל ולא מחזקינן ליה כבר קיימא עד שיהא בן [כ']. וא"ת א"כ כי פריך ארבה תוספאה כמאן כר', הוה ליה למפרך אר' אבהו דקיימינן ביה. וי"ל דר' אבהו למ"ד סימניו מוכיחין עליו קאמר, אבל לרבה תוספאה דעבד בה עובדא קא מקשה היכי עביד עובדא כיחידאה. וכן תירץ הרשב"א. וא"ת אכתי קשה היכי פריך לרבה תוספאה כמאן כר', אפילו כר' לא אתי דלא חשיב לרב[י] בר קיימא לומר דאשתהי אלא ע"י הוכחה יתרה שחי כ' שנה. ונ"ל דמה שהאשה צדקת שאינה מזנה תחת בעלה חשיב כהוכחה של כ' שנה. וכן כתב (הר' א"ש) [הרא"ש].
דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל. פי' מדקתני כל ששהא, משמע דכללא דכאיל ותני, דכל ששהה ואפילו בן ח' ודאי אינו נפל, אלמא אמרינן אשתהויי אשתהי כר'. ומיהו ודאי משמע דר' ורשב"ג לאו בחדא שיטתא ממש קיימי, דאלו ר' סימניו מוכיחין עליו קאמר, דכיון שנגמרו סמניו נפק ליה מתורת נפל מיד ואפילו לא שהה כלל, ולרשב"ג לא נפק מתורת נפל אלא אם כן שהה ל' יום ואע"פ שנגמרו סמניו. וג' מחלוקות בדבר, ת"ק דר' סבר כל שלא כלו לו חדשיו אע"פ שגמרו סמניו שערו וצפרניו הרי זה נפל גמור, ורשב"ג סבר אם שהא ל' יום נפק ליה מתורת נפל ואישתהוי הוא דאשתהוי, ור' סבר כיון שגמרו סימניו הם מוכיחים ומיד נפק ליה מתורת נפל. ואיפשר נמי דלרשב"ג אף בלא גמר סימנין מחזיקין ליה כבר קיימא אלו שהה ל' יום דאיהו עיקר טעמא לא תלי ליה אלא בששהה, וכל ששהה קאמר, לומר דכלל כיון ששהו ל' יום נפקי מתורת נפל, דאין נפל מתקיים ל' יום. וכן נראה לי עקר, דהא רשב"ג לא הזכיר כלל גמר סמנין אלא שהויי שלשים יום. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מילה [פ"א הי"ג], הרשב"א ז"ל. וא"ת הא רשב"ג ודר' אבהו קשיין אהדדי, דרשב"ג סבר בן ח' שנשתהה ל' יום אינו נפל, ור' אבהו אמר דספק הוי עד כ' שנה. לא קשיא, דר' אבהו סבר אע"ג דהלכתא כרשב"ג, הלכה ואין מורין כן, אבל רשב"ג הוה עביד כסברא דידיה, וכיון דשהה ל' יום איגלאי מילתא דאינו נפל, ולענין בכור פודין אותו לא[ל]תר, ולענין חליצה וייבום פוטר את אמו. כך מצאתי בספר א'. אבל הרשב"א כתב, דלמה שפ' ר"ח ז"ל בסימני סריס ניחא טפי מפרש"י, דלפי' ר"ח ז"ל איתא להא דר' אבהו ואיתיה לההיא דרשב"ג, דאפשר דאפילו לר' אבהו אפילו בן ח' ממש שהה ל' יום נפק ליה מתורת נפל כרשב"ג, אלא דלהחזיקו בגדול עד שיהא בן כ' [לא איירי ביה רשב"ג, ואתא ר' אבהו ואמר דאין סימניו סימני גדלות עד שיהא בן עשרים], ואיפשר דאפילו רשב"ג מודה בהאי. וכן נראה מדברי (הרא"ה) [הרי"ף] שפסק כר' אבהו, וקי"ל כרשב"ג דפסק שמואל כוותיה. אבל לדברי רש"י, דרשב"ג ודר' אבהו פליגי, ואית לן לסמויי חדא מינייהו, ואינו נכון. והילכך לענין פסק הלכה קימא לן דהלכתא כוותיה לפי שיטה זו, דאפילו בן ח' ידוע שנגמרו סימניו שערו וצפרניו, אם שהה ל' יום נפק ליה מתורת נפל והרי הוא בחזקת בן קיימא לכל דבריו להקל ולהחמיר כר' אבהו ור' ורשב"ג, דאימור בן ז' הוא ואישתהויי הוא דאשתהי. ואם לא שהה ל' יום אין עושין מעשה כר' ואפילו בדיעבד נמי, דהא בבן ח' ליכא מאן דמחזיק ליה בבן קיימא אלא [ר'] בלבד, ולא ק"ל כוותיה אלא כדרבנן וכרשב"ג דפליגי עליה. והילכך אם יבמה היא ועמדה ונשאת לשוק בלא חליצה, בין נשאת לישראל בין נשאת לכהן הרי זו חולצת, ואין צ"ל בבן ח' ודאי שלא נגמרו שערו וצפורניו, דהרי זה נפל גמור הוא לדברי הכל ואין חוששין לו כלל, דהא אית ליה תרתי לריעותא. ומיהו איפשר דלרשב"ג אם נשתהה ל' יום נפק ליה מתורת נפל כדאיתא לעיל, וכ"ש אם אינו ידוע בן כמה [הוא, כ]סתם תינוקת שאינו ידוע בבירור אם הם בני ט' אם לאו, שאע"פ שלא גמרו סמניו, אם שהה ל' יום לרשב"ג נפק ליה מתורת נפל, דכיון שאינו ידוע שהוא בן ח' ושהה ל' אגלאי מילתא דבן קיימא הוא, דהא עקרא דמילתא דרשב"ג בששהה ל' יום תלי ליה ולא בסימנין, אבל אם לא שהה לכ"ע הרי זה בחזקת נפל, כיון שלא גמרו סמניו שערו וצפורניו ולא שהה והוא ספק בן שמנה. ואפילו בשגמרו סמניו אינו יוצא מידי נפל לרשב"ג אלא א"כ שהה ל' יום, וכדמוכח בפ' המילה [שבת קל"ה ע"ב], דאמרינן התם, תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, הא לא שהה הרי זה נפל ממהל היכי ממהלינן, (דילמא) [דאלמא מדאמרינן סתם מימהל היכי] ממהלינן, משמע דבסתם תינוקות דנגמרו סמניהן קא מתמהינן היכי מהלינן, דאי לא כיון דמעוטא דתינוקות חיין הן בלא גמר סימנהון, לא הוה ליה למיסתם לישניה הכי, והל"ל הני תינוקות דלא נגמרו סימנהון היכי מהלינן להו בשבתא. אבל לרבנן מסתמא בחזקת בני קיימא הן. והילכך לענין יבמה, אם מת בתוך ל' יום ועמדה ונשאת, אם אשת ישראל היא חולצת כרשב"ג, ואם אשת כהן היא אינה חולצת כרבנן, דהוה ליה דיעבד. והא דמהלינן סתם תינוקות בשבת, איכא למימר דלכ"ע מהלינן להו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל אם מת הוא מחתך בשר בעלמא הוא. והא דתניא ספק בן (ט') [ז'] ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת, הא מר בריה דרבינא ורב נחומיא בריה דזכריא תרגמו לה התם, לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר דאמר מכשירין [דוחין] את השבת. והרי"ף כתבה לההיא ספק בן (ט') [ז'] ספק בן ח', לומר דהלכה כן. ולדבריו ההיא תירוצא דרבנן ורב נחומי שנויא בעלמא הוא ולא קימא לן כוותיהו. וכן כתב שם ר"ח מפורש. ולדבריהם לא מהלינן בשבת אלא מאן דקים לן ביה דכלו לו חדשיו, ולא כן דעת רוב הגאונים, ומעשים בכל יום שמלין סתם תינוקות בשבת. ואיכא מ"ד, דמילה נמי כדיעבד דמי, וכיון דאיכא רבנן דאמרי וולד מעליא הוא, לא דחינן מילה בזמנה. ואיכא למימר נמי, דההיא ספק בן (ט') [ז'] ספק בן ח' הלכתא היא, ומיירי בשלא גמרו סמניו כמו שכתבנו למעלה, ומשום הכי אין דוחין את השבת, דהוה ליה כמת, ולא [התירו] לחתוך בשר שיש בו רוח חיים עדיין שלא במקום מצוה. והא דלא אוקמוה בהכי התם, איכא למימר דסבירא להו דכל מחתך בשר אפילו שלא לצורך מצוה שרי. ואם נודע שכלו לו חדשיו, כגון שבעל ופירש, אע"פ שלא גמרו סמניו ולא שהה ל' יום, הרי זה ולד מעליא, וכדתנן בנדה פרק יוצא דופן [מ"ג ע"ב] תינוק בן יום א' זוקק ליבום ופוטר מן היבום והרי הוא לאביו ולאמו ולכל הקרובים כחתן שלם. פי' כשכלו לו חדשיו, כדאיתמר עלה בגמ' [שם מ"ד ע"ב], כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, ואוקימנא דקים לן ביה שכלו לו חדשיו. כל אלו דבריו.
טעמא דבעלה הוא הא אחר לא. משמע ליה דמתני' איירי בכל ענין אף כשיש אח אחר מלבד הסריס. הרא"ש.
<h2>דף פא.</h2>
טעמא דבעלוה הא לא בעלוה. מרישא הוה מצי למידק, וכן אילונית שחלצו לה אחין לא פסלוה, אלא דניחא ליה למידק מסופא דקתני מפני שבעילתו בעילת זנות, דאי כר' יהודה בלאו הכי זונה הויא. הרא"ש.
<h2>דף פא:</h2>
[ר' יוחנן סבר] את שדרכו לימנות שנינו ור"ל סבר כל שדרכו וכו'. קשה לי, וכי אליבא דר"מ פליגי, והא דר' מאיר ליתה והיכי פליגי (אליבא) [אליביה]. וליתא, דלאו במאי דקתני ר' מאיר אומר את שדרכו [לימנות] מקדש פליגי ולומר הכי תנינן בדר"מ, אלא בדרבנן פליגי והכי קאמר, מה ששנינו בדרבנן אי[נן] מקדשין אלא ששה דברים, הני ו' משום (שאין) [דאת ש]דרכו לימנות הן הוא ששנו אותן, ודתנן תנן דלא תנן לא תנן, ור"ל סבר כל שדרכו לימנות [שנו, ולאו הני דוקא אלא כללא שנינו הני והוא הדין לכל שדרכו לימנות. ותלתא] גווני איכא, יש שדרכו לימנות לעיתים אע"פ שרוב פעמים אין דרכו לימנות כחבילי תלתן, ובהא הוא דפליגי רבנן עליה דר' מאיר, אבל כל שדרכו לימנות לעולם כגון הא דתנינן, וה"ה אפילו לכל שדרכו לימנות ברוב פעמים, אע"פ שנמכר לעיתים בלא מנין כגון עגול וחתיכה, כ"ע מודו בהו. ור' יוחנן סבר דלא, אלא הני ששה בלחוד הוא ששנינו. והנך דמנינן במתני' בע"ז פרק השוכר [ע"ד ע"א] דאוסרין בכל שהן, כגון יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, איכא למימר, דאפילו רבנן מודו בכולהו, ואפילו לר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו, ואע"ג דהנהו מכל שדרכו לימנות הן, כדמשמע בזבחים בפ' כל התערובות [ע"ב ע"א], מדאקשינן התם גבי חטאות מתות ושור הנסקל השנויים שם, ונתבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר, אלמא שור הנסקל וחטאות מתות לאו משדרכו לימנות הוא [אלא מכל שדרכו לימנות], והתם הא קא חשיב שור הנסקל וחולין שנשחטו בעזרה, מ"מ מודו בהו רבנן דלא בטלי, ולא מצד מנין אלא מצד חשיבות (אסר) [אחר] שיש בהן, [או] מצד חומר אסורן, ולא שאנו כאן במסכת ערלה [פ"ג מ"ז] אלא דברים שחשיבותן מצד מנינן, אבל בהנך דמסכת ע"ז יש בהן אוסרין בכל שהו לחומר אסורן, כיין נסך וע"ז ועורות לבובין. א"נ התם נמי בחבית של יין נסך וע"ז צורה חשובה של ע"ז שדרכן לימנות לעולם, כמו שפרש"י שם, אלא שהראשון נראה עיקר, משום דדוקא בשאר איסור הנאה דקתני התם בעינן שיהא האיסור דבר שבמנין, אבל ביין נסך וע"ז ועורות לבובין שכל אלו אסורין משום לתא דע"ז, לעולם אסורין ואוסרין את תערובתן במינן במשהו ואפילו בהנאה, וטעמא משום שאסור לי[ה]נות מאיסורי ע"ז, וכדאיתמר בירושלמי [ע"ז פ"ה הי"ב] דגרסי' התם יין נסך וע"ז ועורות לבובין משום שנאמר [דברים י"ג] לא ידבק בידך מאומה מן החרם, והיינו נמי דלא קתני בהני שם חשיבותן, דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז, אלא שם איסורין בלבד קתני, כלומר יין נסך וע"ז ועורות לבובין דמשמע כל שהן, ובשאר קתני בהו שם חשיבותן שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע, ועליהו קא בעי בגמ' הא תנא מאי קא חשיב, ועליהו מפרשינן דהאי תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין, והכי נמי מוכח התם בבא אחריתי במתני' דקתני יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ויין נסך סתמא קאמר דאוסר הכל בהנאה. ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושור הנסקל ופטר חמור, אי חיים נינהו (בהו) [ב"ח] לא בטלי, וכדאמר רב אשי התם בפ' התערובת [ע"ג ע"א], אפילו תימא רבנן ב"ח חשיבי ולא בטלי. ואי מתים נינהו, מוקמינן להו בשבשלן (ואין ראויין מוקמינן להו בשלשלן) והן ראויין להתכבד בהן בפני האורחין. וכן בשר בחלב וחולין שנשחטו [בעזרה], בחתיכה הראויה להתכבד בה מוקמינן לה, כמתני' דגיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] דקתני, חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה כלם אסורות, ומוקמינן לה התם [ק' ע"א] בראויה להתכבד בה בפני האורחים. ושער נזיר מצד חשיבותו שמציירין בהם את הבגדים, וכדאמרינן בשלהי מס' (תרומה) [תמורה (ל"ד ע"א)] הא דקתני במ' ערלה פרק אחרון [מ"ג], האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד (חלק) [ידלק] הבגד משער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק, ומוקי לה [במסכת] תמורה בצפרתא, כלומר שעשה לו צורת צפור בשער הנזיר דחשיב ביה בשקי. ומיהו כולהו נמי מצד שיש בהן חשיבות מנין, שנמכרים ברוב הפעמים במנין קא חשיב להו התם, דאמרינן עלה בגמ' במקומה, האי תנא תרתי אית להו דבר שבמנין ואסורי הנאה, אלא שאין עיקר איסורן מצד מנינן אלא כל אחד לפי טעמו כמו שכתבנו, ולר"ל דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, הוי עיקר טעם איסורן משום [חשיבות] מניינן.
ואי קשיא לך, והא [סבירא ליה] לר' יוחנן דחתיכה בחתיכות עולה, וכדקתני במתני' חתיכה תעלה, ומוקי לה ר' יוחנן בשלימה, אלמא אף בראויה להתכבד בה בפני האורחין בטלה למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. יש לפרש, דההיא לא חשבינן לה ראוייה להתכבד בה בפני שום אורח ואפילו בפני אורח גוי, כיון שהיא של חטאת טמאה ואסורה בהנאה, אבל של נבלה הרי היא ראויה להתכבד בה בפני אורחים גוים דמותרת בהנאה. [וא"ת והלא בשר בחלב אסור בהנאה], וכן חתיכות חולין שנשחטו בעזרה, ואפילו [הכי] לא בטלי כמו שכתבנו. אלא י"ל, דהתם אלו בטלי היו ראוין להתכבד בהן בפני האורחין, והיינו טעמא נמי דחתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין שאינה עולה לדברי הכל, דכיון שכן דין הוא שלא יבטלו, אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות של חטאת טהורה, אפילו לאחר ביטולה אינה ראויה [להתכבד בה בפני האורחים, שאע"פ שהן ראויות] לכהנים והרי היא ראויה לאחר ביטולה להתכבד בפני כהן אורח שאינו מאותו משמר, מ"מ אסורה לגוים ולישראלים ולנשי הכהנים והילכך לא חשיבא. וכן פי' בס' התרומות. ומיהו כתבתי בשלהי ע"ז [ע"ד ע"א] אלו אסורין ואוסרין בכל שהן, דמשמע מדברי רש"י דחתיכת נבלה אפילו בראויה להתכבד בה בפני האורחין בטלה, כיון דלאו מאיסורי הנאה היא, דאמרינן התם תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה, ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח, ומתרצי הא תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, ופרש"י דדוקא היכא דאיכא הני תרתי לחשיבותא, אבל פרוסה דחמץ בפסח לא חשיבא, אי נמי חתיכת נבלה דלא איסורא בהנאה, בטלין הן ומשליך מהן לכלבו והשאר מותר באכילה. ולפי פי' זה האי מתניתי' דע"ז פליגא אמתני' דפ' גיד הנשה, דהתם תנן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כלן אסורות, והוינן בה וליבטיל ברובה, ופריק שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני אורחים, אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בה לפני אורחין אינה בטלה לעולם, ולישנא דגמ' הכי נמי משמע דהאי תנא דע"ז פליג אדהתם, מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה, מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי.
ויש מחכמי הדור שאומר שזו היא סברתו של הרי"ף בחולין שלא כתב בהלכותיו אותה משנה שבפ' גיד הנשה, ובע"ז [כתב] על ההיא מתני', וליתה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח שאסור בכל שהו, אלמא משמע דס"ל דבשארא איתה. אבל הר"מ בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות [ה"ה] פסק כאותה משנה דחולין, דחתיכה הראויה להתכבד בה לעולם אינה בטלה. וכן דעת רבותינו הצרפתים.... הראב"ד, ופי' הוא ז"ל דמתני' לא פליגן אהדדי, דההיא דע"ז ה"ק, האי תנא לא איירי במתני' אלא באיסורי הנאה ודבר חשוב, משום דאית ליה לתנא דאפילו איסורי הנאה אין אוסרין את תערובתן להיות כמותן, כלומר אסורין בהנאה, אלא א"כ הוא דבר שבמנין, ומשום הכי לא קתני נבלה בדבר שבמנין, דהא לא קתני אלא איסורי הנאה ונבלה היא גופה שריא בהנאה, וחמץ בפסח נמי לא קתני, משום דלא הוי דבר שבמנין, ונהי דאוסר את תערובותו, איסור אכילה במשהו, אבל בהנאה אינו אוסר במשהו, והא דאמרינן התם הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, ה"ק משום הכי סתם התנא את דבריו כך לומר שאלו בלבד ראויין לשנותן שם באותה משנה, אבל דבר שבמנין ואסורי אכילה אינם ראויין לשנות שם באותה משנה, דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן לא מיירי, ושאר אסורי הנאה נמי אין ראוי לשנות שם, דכל איסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו עושה תערובתו כיוצא בו לאסור בהנאה, אבל דבר שבמנין ואסורי הנאה אוסרין את תערובתן בהנאה במה שהן, ולעולם דבר שבמנין באיסורי אכילה נמי אוסרין את תערובתן במה שהן באכילה. והכי מוכח במ' תמורה פ' כל האסורין [כ"ח ע"א]. כל אלו דברי הרשב"א ז"ל, והן מלוקטות מהאי מסכתא ומסכת ע"ז.
אבל הר"ן כתב, קי"ל כר"מ דסתם מתנית' בע"ז כוותיה, דהא הנהו דמני התם במתני' אינן מאותן ששה דברים ואפילו הכי תנן דאוסרין בכל שהו, וכי תימא הנהו דההיא מתני' חשיבי טפי ודמו לו' דברים ואפילו רבנן מודו בהן, [ליתא] דבריש פרק תערובת [זבחים ע"ב ע"א] משמע דאפילו חטאות מתות ושור הנסקל לדברי חכמים בטלין בהן, דמקשינן התם עליהו וניבטלו ברובא וכ"ת חשיבי ולא בטלי הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן וכו', ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל (ואפי') [וכ"ש] בדאוריתא וכו', רב אשי [אמר] אפילו תימא רבנן ב"ח חשיבי ולא בטלי, אלמא דלרבנן כל היכא דלא הוו ב"ח בטלים הן, ואלו במתני' דע"ז אמרינן דחולין שנשחטו בעזרה שאינן ב"ח אוסרין בכל שהן, אלא ודאי סתם מתני' ר"מ, וכיון דסתם לן תנא נקיטינן כוותיה. וסתם מתני' נמי בפ' גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] כדר"מ שייכא, דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגדין וכו' וכן חתיכה של נבלה וכו' בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כלן אסורין, ומוקמינן לה התם בגמרא [ק' ע"א] בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין. הילכך נקיטינן כר' מאיר ואליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. עכ"ל במסכת ע"ז פרק השוכר. ואיפשר שזו היא סברת רש"י שכתב בריש מסכת ביצה [ג' ע"ב] את שדרכו לימנות שנינו בדר"מ, ומכיון דפי' ז"ל דפליגי דר"[ל] ור' יוחנן, משמע דס"ל דהילכתא כותיה. אבל הר"ם פסק בפ' ט"ז מהלכות מאכלות אסורות [ה"ז] כרבנן.
<h2>דף פב.</h2>
כשנמוחה. פי' בין רישא בין סופא כשנמוחה. הגרש"י ז"ל וכן היא ברוב הספרים, ולר"ל מ"ש רישא ומ"ש סופא אמר רב ששת רישא בטומאת משקין דרבנן סופא דאוריתא, ופרש"י ז"ל, בשלמא לר' יוחנן רישא משום הפסד מרובה חששו סופא [דהפסד מועט לא חששו, אלא לריש לקיש דאוקמה בנימוחה אפילו סופא] נמי תעלה אמאי קאמר לא בטלה, דבנימוחה ליכא לאפלוגי אפילו בהפסד מועט, שא"כ אין לך תרומה עולה בחולין לעולם. ופריק, כולה בריתא רישא וסופא בנימוחה, וטעמא [דרישא] בשנטמאת בטומאה דרבנן, וכגון שנטמא כלי בטומאת משקין דרבנן, דאלו מדאוריתא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולפיכך הקלו בה ואמרו תעלה, וסופא שנתערבה בחולין דאסורה דאורייתא אפילו בנימוחה לא תעלה, וקסבר האי תנא דמין במינו דאוריתא לא תעלה, ור' יהודה דאמר ברישא לא תעלה, קא סבר אפילו בדרבנן לא תעלה. זהו דרך פשוטו של רש"י וסוגייתו. וגם ר"ח גריס, ולר"ל מ"ש רישא ומ"ש סופא, אלא ד[ב]פירוקא דרב ששת גריס, רישא בטומאת משקין דרבנן ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין [לטמא אחרים דרבנן, ור' יהודה לטעמיה דאמר טומאת משקין] אפילו לטמא אחרים דאוריתא. וכן מצאתי גירסא [ספרדית] כתיב בה כן, רישא בבשר שנטמא מחמת משקין שנטמאו מחמת שרץ ואזדא ר' (מאיר) [יהודה] לטעמיה ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ור' יהודה סובר דאורייתא אבל בשר שנטמא בשרץ עצמו מאי וכו'. וקשיא לי טובא לגירסא זו דגרסי לר"ל, דמאי דקאמר ולר"ל, דהא מר"ל סלקינן, ולא הל"ל [אלא] ומ"ש רישא ומ"ש סופא, ואנא ידענא דלר"ל קא מקשה דהא מניה סלקינן. ועוד דאנן קשיא לן לר"ל כיון דנימוחה מ"ש סופה דלא תעלה, [ואיהו מהדר דטעמא דרישא דתעלה משום דלא] איטמי אלא בטומאת משקין דרבנן, כאלו הוה קשיא לן טעמא דרישא. ועוד דמעיקרא קשיא לן טעמא דר' יהודה, ואמרינן ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל ורבנן פליגי עליה ואמרי בטיל, והשתא להאי פירוקא דרב ששת אמרינן דהוי טעמא דסופא לכלהו משום דמין במינו לא בטיל, ופליגי רבנן ור' יהודה ברישא אי בטיל מרבנן או לא, ולא פרשינן כלום. על כן איני יכול להלום גירסא זו [ו]פירושה. גם למה שפרש"י טעמא דבריתא לר' יוחנן משום הפסד מועט והפסד מרובה קשה לי, דא"כ היינו כמין פירוקיה דרב אשי דאמר סופא הוה דבר שיש לו מתירין, ואם איתא אמאי לא פריש רב אשי כהאי לישנא ולא תיקשי לי[ה] מאי דאקשינן עליה.
וגירסא אחרת מצאתי במקצת ספרי הגאונים דגרסי, ולר' יוחנן מ"ש רישא מ"ש סופא, וגרסי בדר' חייא בריה דרב הונא, רישא בשנימוחה. ולההיא גירסא אפשר לפרש בשלמא לריש לקיש רישא בשנימוחה סופא בשלא נימוחה, אלא לר' יוחנן אי כל שדרכו לימנות שנינו אפילו רישא לא תעלה, ואי את שדרכו לימנות שנינו (ל"ש) אפילו סיפא תעלה, והשתא לא מפלגינן בין הפסד מרובה להפסד מועט. ופריק, רישא בדרבנן סופא בדאוריתא. ומ"מ האי נמי לא סלקא כלל, דהא לר' יוחנן את שדרכו לימנות שנינו, ואפילו בדאוריתא כל שדרכו לימנות אינו מקדש, וא"כ חתיכת חטאת טהורה אמאי לא תעלה. וצ"ע. ומ"מ לפי הגרסא הא' נמי דגרסי לר"ל, יש לפרש דלר' יוחנן ניחא רישא וסופא, [רישא] בטלה משום דאת שדרכו (לא) [לימנות] שנינו וחתיכה אינה אלא מכל שדרכו, וסופא דאינה בטלה לאו משום חשיבות מניין אלא משום חשיבות אחר שיש בה, דהיינו שראויה להתכבד בה בפני האורחים, כלומר בפני כל אורח לכשתמצא לומר שתתבטל, ולפיכך אינה בטלה, מה שאין כן ברישא דאף אם תתבטל אינה ראויה להתכבד בה בפני כל אורח אלא בפני זכרי כהונה. וכמו שכתבתי למעלה. וזה יותר נכון בעיני (רז"ל) [כז"ל (כל זה לשון)] הרשב"א.
<h2>דף פב:</h2>
וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעי' רבויא והתניא מקוה וכו' מאי לאו דנשתייר רובו לאו דלא נשקול רובו. מדפרכינן ממקוה לר' יוחנן ופרקינן דלא נשקול רובו, משמע דבקופות נמי אע"ג דלא בעי ר' יוחנן רבויא, מ"מ משמע חולין כתרומה מיהא בעי, אבל אלו רבתה תרומה על החולין לא אמרינן שאני אומר. וקשיא לי, כיון דתרומה דרבנן היא, לר"ל למה לו רבויא ולר' יוחנן למה ליה שיהא חולין כתרומה, והא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך החולין או לא, ה"ל ספק בדרבנן ולקולא. ויש לומר דכיון שנפלה ודאי תרומה לתוך אחת מהם ושתי הקופות הרי הם ככלי אחד, דתנן בתרומה פ"ד [מי"ב], שתי קופות שתי מגורות שנפלה סאה תרומה (מא') [בתוך אחת] מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלה מעלות זו את זו, הילכך בכי הא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ומיהו כיון דקופות מוחלקות הן בריבויא סגי לר"ל, ולר' יוחנן בחד וחד. אלא דאכתי קשיא לי, כיון דקופות מוחלקות סגי לן ברבויא מיהא לכ"ע, ואפילו בלא רבוייא לר' יוחנן, א"כ ליטרא שנדרסה ע"פ הכד ויש (בה) [כאן] ב' כדין לבד ואינו יודע אי זהו תעלה, דכשאני אצל זו אומר אני ע"פ האחרת נדרסה, וכשאני אצל השנית אני אומר לא בזו אלא בשניה, וזיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא, ואנן לאו הכי תנן, דתנן [תרומות פ"ד מ"י] הדורס ליטרא קציעות ע"פ הכד ואין יודע אי זה הוא ר' אליעזר אומר רואין אותן כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם ק' כד. ומסתברא דלא אמרינן שאני אומר אלא במקום שיש שיעור שלם כדי לבטל באותה שאנו תולים שנפלה לתוכה, כגון שיש בה ק' ובזו אין מאה, שאני אומר בזה [ש]יש מאה נפלה, וכדתניא בפ"ו דתוספתא דתרומות [הי"א], וכתבינן לה לקמן. וא"נ במקום שאינו צריך לביטול כשתמצא לומר כאן נפלה, כגון ב' קופות אחת חולין ואחת תרומה, כשתמצא לומר תרומה לתוך תרומה נפלה לא מדין בטול אתה מתירה. אי נמי ב' בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, דכשאתה בא לומר שהככר בהך שאינו בדוק לא הוי דרך בטול. וכגון ב' קופות אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת, דתנן בפ"ו דתרומות [תוספתא שם], א' מדומע וא' שאינו מדומע הוי אומר לתוך מדומעת נפלה. וה"ה לב' קדרות אחת של שחוטה ואחת של נבלה, ונפל לתוך אחת מהם חלבו של גיד או אחד משאר איסורים של דבריהם. וטעמא דמילתא, לפי שאינו מדרך הביטול כדאמרן, וכיון שכן לא בעינן שיעורא, דאין כאן מקום לשיעורין. וכן הדין אפילו בקדרה שנפל לתוכה איסור [ואחר כך נפל איסור לתוך אחת מהן, כדתניא התם (תוספתא שם הי"ב), נפלה תרומה לתוך אחת מהן] וידוע לאי זו מהם נפלה ואח"כ נפלה ב' ואין ידוע לאי זו מהן נפלה, הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלה ראשונה שם נפלה שניה. נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה ואח"כ נפלה שניה וידוע לאי זו מהן נפלה, אינו יכול לתלות ולומר למקום שניה שם נפלה ראשונה. אבל ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית, כשתמצא לומר דלאו בזו נדרסה אלא בחברתה, עדיין אין מתיר את השניה אלא אוסרה, כיון שאין בה כדי לבטל את האיסור, וכיון שאנו צריכין על כל פנים לשיעורין, אם באנו להתירן בבת אחת אפילו בפרודות, לא תתיר אלא אם יש בהן ששים, או ק' של היתר כנגד האסור, לפי מה שהוא אסור. כנ"ל.
והרמב"ן ז"ל אמר אלי, שהוא סבור דטעמא דמילתא משום דבאין לשאול בבת אחת, הא אם החביות היו של ב' אדם ובאו לשאול בזה אחר זה כולן מותרות, דבכל אחת ואחת אני תולה להקל, וכשאני אצל זו אומר לא בזו נדרסה אלא בשניה, וכשאני אצל שניה אני אומר לא בזו נדרסה אלא בחברתה, דכל בדרבנן תולין להקל כעין ב' שבילין, וכשיש בניהן אחת של תרומה אפילו באו לישאל בבת אחת, אני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, ובודאי דלגבי ב' שבילין תולה טהור בטהור וטמא בטמא כדבריו, ואפילו באו לישאל בבת אחת, וכדאמרינן בנדה פ' האשה שהיא עושה צרכיה בראשו [ס' ע"א], אתמר א"ר יוסי בר חנינא טמא וטהור ואפילו טהור ותלוי שהלכו בב' שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טמא בתלוי וטהור בטהור לדברי הכל. ומיהו אינו מחוור לי, דא"כ הוה להו לפרושי התם בחביות של אדם אחד, או בבאו לישאל בבת אחת, וכדרך שפירשו גבי ב' שבילין.
וקימ"ל כר' יוחנן דלא בעי רבויא. ומיהו דוקא מדרבנן הוא דאמרינן הכי, אבל באיסור דאוריתא לא אמרינן שאני אומר, אלא א"כ רבה היתר על האסור. ואלו היה כאן ב' קדרות אחת של שחוטה ואחת נבלה, [ולפניהם שתי חתיכות אחת של שחוטה ואחת של נבלה], ונפלו זו לתוך זו וזו לתוך זו, לא אמרינן שאני אומר שחוטה לתוך שחוטה נפלה ונבלה לתוך נבלה נפלה, וכדאיתא בפ' אלו עוברין בפסח בתחלתו [פסחים מ"ד ע"א], אי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר, ופרקינן הכא בתרומה בזמן הזה דרבנן. ומיהו בריבוייא מיהא משמע דסגי, כיון (דאסורא) [דשיעורא] דרבנן, דאלו מדאורייתא חד בתרי בטילי. והכי משמע, מדאמרינן הכא, בשלמא לר"ל קסבר בדרבנן נמי בעינן רבויא, דאלמא מדקאמר בדרבנן נמי, משמע דבדאוריתא דינא הכי. ועוד דאקשינן בריש פ' אלו עוברין [שם], ובכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא הוא והתניא ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו' ואי אמרת בכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר, ופרקינן, בתרומה בזמן הזה דרבנן, דאלמא לדעת המקשה בתרומה דאורייתא הוא, ואפ"ה כיון דמדאורייתא מדינא בטיל ותערובתו אינו אלא [מדרבנן אמרינן שאני אומר, ועד כאן לא משני ומוקמינן בתרומה דרבנן אלא] משום דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, דה"ל תערובתו דאורייתא, הא לית ביה בכזית בכדי אכילת פרס, כיון דתערובתו דרבנן אמרינן שאני אומר, והילכך לדידן דקי"ל מין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל ואע"פ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, דקימ"ל כר"ל דאמר בפ' התערובות [זבחים ע"ח ע"א], אי איפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו, וכדרבא נמי דאמר אמור רבנן ברובא וכו' מין במינו ברובא וכו', [ודלא] כסוגייא דהתם דבפ' אלו עוברין, ב' קדרות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ולפניהם ב' חתיכות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפלו אלו לתוך אלו, כל שרבתה שחוטה על חתיכת הנבלה, אני אומר שחוטה לתוך שחוטה נפלה, אבל אם מין בשאינו מינו הוא, דמדאורייתא בעינן שלא יהא בו כזית בכדי אכילת פרס, לא אמרינן שאני אומר, עד שירבה היתר כל כך שלא יהא בו כזית בכדי אכילת פרס, דקימ"ל במין בשאינו מינו דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, וכסוגיא דפ' אלו עוברין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פי"ג מהלכ' תרומות הי"ד] גבי ב' קופות, אעפ"י שלא רבו חולין על התרומה, בד"א בתרומה בזמן הזה דדבריהם, אבל בתרומה דאורייתא עד שירבו חולין על התרומה.
ואיכא למידק אשמעתין, מדמקשינן אדר' יוחנן וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעינן רבויא והתניא מקוה וכו', אלמא משמע דבאסורי' דרבנן אפילו נתערבו ודאי בטלין ברוב ואפילו איסורי אכילה, וכן נמי משמע מדמשני שאני התם דאמרינן שאני אומר, דמשמע הא בדליכא למימר שאני אומר אלא דודאי נתערבה כגון מקוה בעי רבוייא וברבויי מיהא סגי, וקשיא לי, והא שמנו של גיד דרבנן הוא ואפ"ה לא בטיל אלא בס' כשל תורה, כדאמרינן התם [חולין צ"ז ע"ב] גיד בשישים ואין גיד מן המנין, והתם משום שמנו הוא, דאי משום גיד עצמו הא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם, וכדאמרינן נמי [שם] בההיא אטמא דאמלחא בי ריש גלותא בגידא נשיא, וסתם יינם נמי דמרבנן הוא ואפ"ה לא בטיל ברוב, ותרומת תאנים דרבנן היא ואפ"ה אינה בטלה אלא במאה כשל תורה כדאיתא בפ"ד דתרומות [מ"ח]. ופריק הרמב"ן ז"ל, דלא אמרו אלא באיסורי דבריהם שאין להם עיקר בדאוריתא כלל, כגון שאיבה דכולי שאיבה דרבנן, וכגון תרומת חוצה לארץ [או חלת חוצה לארץ] שאין להם עיקר בדאוריתא כלל, אבל שמנו של גיד שנאסר משום לתא דחלב דאוריתא, וסתם יינן שנאסר משום ודאי יינם, ועוד שהחמירו עליו יותר משאר איסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו, וא"נ תרומת הארץ שאסרוה משום תרומה דאוריתא, בכי הא [בעינן] שיעורא כשל תורה, והחמירו בהם לשישים למאה למאתים לפי מה שהוא אסור. והיינו דהקלו בתרומת ח"ל שמבטלין אותה ברוב, וכדאמרינן בבכורות בפ' עד כמה [כ"ז ע"א], תרומת ח"ל מבטלה ברוב, ואפילו לאוכלה זר, וכן חלת ח"ל בטלה ברוב, כדמפורש בירושלמי בפ' בתרא דחלה [ה"ד]. וה"ה לכלאי הכרם בח"ל. וכגון גבינה של גוים, ואעפ"י שחששו לה לתערובת איסור של תורה, אינו אלא גזירה. וכן בשולי גוים בטלין ברוב, דומיא דחלת ח"ל ותרומת ח"ל. ומ"מ אין מערבין ומבטלין אותן לכתחלה, אע"פ שמערבין ומבטלין תרומת ח"ל כדעת [הרמב"ם] ז"ל, דקל הוא שהקילו בתרומה משאר אסורין. ועוד דאפילו בתרומה וחלה עצמן איכא למימר דאין מערבין ומבטלין אותן לכתחלה. והתם ה"ק, אם נתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה ומבטלה, וכן הדין בכל איסורין של דבריהם, כדאיתא בפ"ק דביצה [ד' ע"ב], גבי עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. והביא הוא ז"ל ראיה לחלק בין תרומה לתרומה בשל דבריהם, מיהא דאמרינן בריש פ' כל הבשר [חולין ק"ד ע"ב], גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השולחן, בשלמא כי אשמועינן חלת ח"ל בארץ דאיכא למגזר משום חלת הארץ שפיר אלא הכא משום דליכא למגזר הוא, ש"מ שתרומה של דבריהם בארץ אינה עולה על שולחן של זר דאיכא למגזר, ובח"ל עולה דליכא למגזר. ומזה נלמוד לכל קולא שהקלו בה חכמים כגון בטול ברוב דאינה אלא בח"ל. ועוד דעיקר טעם העלייה שייך נמי בביטול, דחיישינן שמא תתערב להן, כיון שאין האוכלין מקפידים זה על זה. דגרסינן בירושלמי בסוף חלה [פ"ד ה"ד], הורה ר' אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב א"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת בק"א א"ר זירא מתני' אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם [הזר] על השולחן, כלומר ואין חוששין [לחלוף]. ואין תרוצו של רבינו ז"ל מיושב בעיני, דהא בריתא דב' קופות מסתמא לא בתרומת ח"ל דוקא היא שנויה אלא בתרומת הארץ, וכדמשמע בהדיא פ' אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"א], דפרכינן מינה למ"ד כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא, דאם איתא אמאי אמרינן שאני אומר, ופרקינן, בתרומה בזמן הזה דרבנן, ולא שני בתרומת ח"ל דבכל זמן אינה אלא מדרבנן. ועוד קשיא לי, דאסור מקוה דהכא יש לו עיקר בדאוריתא, דהא (נמי פריק) [במי פירות] מיירי שאסור לעשות מהן מקוה מדאוריתא. ואף הוא ז"ל כן פירש, וכמו שפרש"י ז"ל, וכמו שאכתוב למטה בסמוך, ואפ"ה משמע דברבוייא בטלה לכ"ע, ומדאקשינן עלה נמי לר' יוחנן ממקוה כמו שכתב' למעלה. ואולי נאמר, דהא דמשנינן שאני התם דאמרינן ליה שאני אומר, לאו למימרא דבעלמא סגי לן ברבויא באסור אכילה, אלא כדיניה בס' או בק', ובמקוה שאני דלאו איסור אכילה הוא, ובטיל ברוב כדין כל האסורין דלאו בני אכילה הבטלין שבטלין ברוב, שלא הלכו [בשיעורין אלא] בנותני טעמין, ואעפ"י שהחמירו בקצתן ביותר מכדי נתינת טעם, כתרומה וערלה וכלאים, מפני שעיקר שעורן (לאו) משום נתינת טעם, [והחמירו עוד בהן ביותר מכדי נתינת טעם], ומקשה נמי דמקשי לה ממקוה [מכל שכן] מקשה לה, דאפילו מקוה דמדרבנן ולאו איסור אכילה הוא בעי רבויא, כ"ש באיסורי אכילה דבעי לאצרוכי רבויא, ואע"ג דאיכא למימר שאני אומר, דיו לטעמיה דשאני אומר להתירו ברבויא, וברבויא מיהא סגי (כנ"ל) [כר"ל]. ודחי, שאני התם (דאמר ליה) [דאיכא למימר] שאני אומר, כלומר כיון דאיכא למימר שאני אומר, אפילו בלא רבויא נמי שרי, הא לאו הכי ברבויא נמי לא תסגי ליה אלא (ברבויה) [כדיניה] כנ"ל.
ובענין תרומה בזמן הזה, פסק הראב"ד ז"ל כר' יוסי דאמר ירושה שניה יש להם שלישית אין להם, וכר' יוחנן דקאי כותיה. ומיהו לא משמע הכי, מדאמרינן עלה דהני דב' קופות בריש פ' אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"א], הב"ע בתרומה בזמן הזה דרבנן, דאלמא סוגייא דגמ' כרבנן דר' יוסי, ומשום הכי קאמר התם בתרומה בזמן הזה דרבנן דהיא אליבא דרבנן דר' יוסי, דאם לא כן לימא הא מני רבנן היא דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל [פ"א מהלכ' תרומות הכ"ו] דתרומה בזמן הזה דרבנן. וחלה בזמן הזה דרבנן, כדאיתא בשלהי (ב)פ' יוצא דופן [נדה מ"ז ע"א] גבי שמעתא דמופלא סמוך לאיש. כל אלו דברי הרשב"א ז"ל מראש ועד סוף.
הא דתנן מקוה שיש בו מ' סאה וכו'. בפ"ז דמקואות [מ"ב] נשנית במשקין ובמי פירות. ואי קשיא לך, דההיא פסולה דאוריתא היא. י"ל דכיון שלא שנו מראה, מן הדין אפילו נטל ונתן כל היום כשר, ומדרבנן הוא דאחמירו, והוו להו למבעי פלגא בכשרות ובעו רובא. הרמב"ן ז"ל.
תנן אנדרוגינוס נושא לכתחילה. אע"ג ד[ל]ר"ל נמי נושא אשה לכתחלה ואינו נישא משום ספק משכב זכור, מ"מ משמע ליה מדלא קאמר אנדרוגינוס שקדש קדושיו קדושין או אנדרוגינוס שנשא נשואיו וכו' כדתני גבי טומטום בבכורות [מ"ב ע"ב], אלא תני אנדרוגינוס נושא, משמע דנשואי דידיה נשואין ודאין הן להאכילה אפילו בתרומה דאוריתא. וא"ת ומאי פריך מאנדרוגינוס נושא אמלתא דר' יוסי. וי"ל דלאו סיומא דר' יהודה היא, דלדידיה אנדרוגינוס ספקא הוי, כדקאמרינן לעיל בפרקין [ע"ב ע"ב], אנדרוגינוס שקדש קדושיו פסול מפני שספק אשה הוא. הרא"ש ז"ל.
והא נושא קתני. מאי קושיא והרי השיב תני והגיה נשא. וי"ל דכי מצי להגיה במתני' דוקא להוסיף כמו חסורי מחסרא והכי קתני, אבל להחליף הדבר בהפכו לא, וכה"ג פריך בפ"ק דכתובות [י"ב ע"א], גבי כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים ואמר אביי התם תני כל שנהג וא"ל רבא והא כל שלא נהג קתני. וכתב בעל הל[י]כות (גדולות) עולם ז"ל [ש"ב פ"ב] הטעם משום שאדם טועה בגרסא לחסר דבר ע"י שכחה, אבל להחליף הדבר בהפכו לא. וכן פי' רש"י ז"ל כיוצא בזה בפ"ק דסנהדרין [י' ע"ב ד"ה והא עבור קתני].
<h2>דף פג.</h2>
בריה בפני עצמה. תו' וכו', וי"ל דה"פ וכו', והיינו דקתני גבי טומטום ספק איש ספק אשה לפי שהוא איש או אשה אלא שאינו ידוע, וגבי אנדרוגינוס קתני אם זכר אם נקבה לפי שיש לו זכרות ונקבות ואין ידוע אי זה מהם עיקר וכו'. הרא"ש ז"ל.
מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגיה וכו'. ואין לומר דהדר ביה מבריתא לגבי ר' שמעון דמתני', דמסתמא [המשנה] נשנית תחלה. הרא"ש ז"ל.
ש"מ הדר ביה. דאי לא הדר ביה ותנא דמתני' ותנא דבריתא פליגי, מה נפשך אי פליגי נמי בדר"ש אמאי שבקיה לר"ש בר זוגיה, ואי [לא] פליגי בדר"ש אלא בדרבי יוסי בלחוד אם כן אליבא דתנא ברא ר' יוסי (ב"ר יוסי) [ור"ש] מפלג פליגי, וה"ל לתנא ברא לאתויי סברא דר"ש וסברא דר' יוסי דפליג(י) עליה. כן כתוב בנמקי יוסף.
הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס. פרש"י ז"ל, כר' יוסי דמתני' דאיירי בה נמי ר' שמעון. והשתא לפי פירושו ניחא הא דאמרינן בסמוך רב הונא אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה מב' מקומות. אבל ר"ח ז"ל והרי"ף ז"ל פי' כר' יוסי דבריתא ופסקו כן. וכתב הרב יוסי חביבה ז"ל, ולא תקשי הא דאמרינן לקמן אמר רב הונא אמר רב אנדרוגינוס חייבין וכו' ואנן קי"ל דאמרי בי רב [הוא רב] הונה גופיה, דהיינו דוקא בדליכא מימרא דרב הונה דפליגא על ממרא דבי רב אלא (בדרב) [בי רב] סתמא, אבל הכא (דאיכא ממרא דרב הונה דפליגא על ממרא דבי רב אלא כדרב סתמא אבל) דאיכא ממרא דרב הונא דפליגה, בי רב הא רב המנונא. ע"כ. וקשיא לי (דהתם) [דהיכי] מצי למימר הכי, דהא אמרינן הכא בהדיא דהאי בי רב הא רב הונא. ואיפשר לדחות ולומר דדעתו ז"ל, דהאי דאמרינן הכא אמרי בי רב רב הונא לאו דוקא, אלא (להיחצי) [לתירוצי] בלחוד מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא, אלא איכא למימר דההיא דלקמן אמר כאחוה דר' יהודה בר זבדא משמיה דרב הונא, ואיהו פליג ואמר דאי אמרי כן בי רב לא היו דברים מעולם, כי היכי דאמרינן אליבא דרש"י ז"ל דאמרי בי רב משמיה דרב פליג אדר"ה. א"נ א"ל הא דידיה הא דרביה, דה"נ אצטריכנן למימר בפ"ד מיתות [סנהדרין נ"ז ע"א] כדאשכחן דפליגי (כר' יוסי דבריתא) דאמרי בי רב ארב הונא. וגם הרמב"ם ז"ל פסק בחבורו הגדול [פ"ז מהלכות תרומות הי"ד] ובפי' המשנה (כאן) [כר' יוסי דבריתא] דאמ' בריה בפני עצמה (חיה) [היא], ולפיכך אינו מאכיל בתרומה (ו)לפי שהוא ספק, וספק אסור לחומרא. ופסק [בפ"א מאיסו"ב הט"ו] כר' אליעזר דאמר חייבין עליו סקילה כזכר. ותמה עליו הרשב"א ז"ל וכתב, לא ידעתי היאך יתקיימו ב' פסקים הללו, שאם אתה מספקו [בנקבה] היאך אתה סוקל על ביאתו, ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא יהא כח התרומה חמורה מן הסקילה ויאכיל אשתו בתרומה, שאין כאן ספק זכר אלא זכר. ושמא הוא סובר (דאמ') [דאף] ר' אליעזר סבר דבריה בפני עצמה היא, אלא שחייבין עליו סקילה כזכר מגזרת הכתוב, דכתיב [ויקרא י"ח] ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, אי זהו זכר שיש בו ב' משכבות הוי אומר [זה אנדרוגינוס], ואע"ג דאית ביה ב' משכבות זכר כתיב, וכי כתיב את זכר לאו דקרייא רחמנא זכר, אלא לומר דחייבין במי שיש בו ב' משכבות, דהיינו אנדרוגינוס ממקום זכר, והיינו דאמרינן [לקמן בע"ב] לא לכל א"ר אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא, ואם הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדש יקדש. מיהו אכתי קשיא לי מדבריו לדבריו, דאלו היתה סקילתו מגזרת הכתוב ולא שיהא זכר, כשמנה הוא ז"ל בפ"א דהלכות איסורי ביאה [ה"ד] מי שמתתן בסקילה, ומנה השוכב עם הזכר, היה לו למנות ג"כ הבא על אנדרוגינוס, שהרי אינו בכלל זכר, דבריה בפני עצמה. ע"כ. ונראה לומר דאע"ג דלא קרייה רחמנא זכר מ"מ כתיב ביה זכר, וכיון שכן הרי הוא בכלל מה שמנה הרב ז"ל השוכב עם הזכר.
לדברי האומר ל' צריך ל' ול'. פר"ת ז"ל בפ"ק דר"ה, דלענין ערלה איירי, וה"ק לדברי האומר ל' יום לקליטה צריך לגבי ערלה [ל' ול'], ולא קאי אמתני' דשביעית כדפרש"י ז"ל, דהתם לא בעי אלא שיהא נקלט קודם שביעית, דלענין נטיעה אין תוספת שביעית אסורה אלא בחרישה כדאמרינן בגמ' [ר"ה ט' ע"א] בחריש ובקציר תשבות, אבל בנטיעה לא. וטעמא מפרש בירושלמי משום דכל חורש ערב שביעית מועיל חרישתו אפילו בשביעית, אבל נוטע כל שישריש לפני ר"ה סגי, דאי משום דהולך וגדל אף בשביעית, כל האילנות נמי מגדל גדלי בשביעית, וא"כ לעולם יהא אסור ליטע, אלא ודאי נטיעה בתוספת שביעית שריא. וכתב הרא"ש ז"ל, וכן מוכח מתני' דשביעית דפ"ב [מ"ז], דתנן האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית, אלמא לא חייש במה שנקלטין בתוספת שביעית אלא שלא יהו נקלטין בשביעית עצמה. ויש לדחות אתסורי ודאי לא מתסרי בשנקלטין בתוספת שביעית, אבל לכתחלה אסור ליטע אם אין שהות לקלוט קודם תוספת שביעית. ומיהו קשיא לי, אמאי צריך לאייתויי הא דרב נחמן לדברי האומר (למדו כ') [ל' וכו'], כיון שאין צורך ממנו בכאן לענין פסק הרכבה דמתני' דשביעית. ע"כ.
ר' מאיר אומר מ' או נ' יום. ולא תקשי לך, השתא נ' יום מטהר מ' מבעיא, דהא אמרינן בפ' בנות כותיים [נדה ל"ז ע"ב] אמר רב חסדא לא קשיא כאן לחולה כאן לבריא, פי' מ' יום לבריא.
ר' יהודה אומר דיה חדשה. דיה שנטהר את הקושי חדש אחד דהיינו תשיעי, משום דס"ל שיפורא גרים, ר"ל חדש תשיעי גרים לידת הולד, דמכי עייל הוי זמן לידה, ונקרא כן לפי שתוקעים בו ב"ד בקדוש החדש. הילכך כל זמן שרואה כל הדמים שרואה בו בקושי אינו אלא מחמת הולד, ואע"ג דאיכא שופי בתרויהו, ואם ראתה ג' ימים בתוך י"א ימי זיבה בחדש השמיני, אפילו מקשה והולכת כל תשיעי הרי זו יולדת בזוב, ולאו ראתה ג' ימים בשמיני אלא אפילו ראתה ב' בשמיני וא' בט' היא זבה, דשדינן א' בתר ב', וכדאמר ר' יהודה משום ר' טרפון בפ' בנות כותיים [נדה ל"ח ע"א], ואיפשר לומר נמי דלדידיה ג' נמי בשמיני בעי, והתם משמיה דרביה קאמר לה וליה לא סבירא ליה. בדעתך זה תבין פרש"י ז"ל, ותדע ג"כ דמאי דכתב ז"ל, ואם שפתה מן הצער וכו', לא קאי אמלתיה דר' יהודה אע"ג דקיימינן ביה.
קדוש דתנן כו'. תו' וכו', ומ"מ איצטריך לפסוק הלכה התם [ב"ק ק' ע"א] כר' מאיר, אע"ג דר' [יוסי] לא פליג עליה לענין דינא דגרמי, משום דאשכחן תנא אחרינא דפליג עליה בפ' המניח את הכד [שם ל"ג ע"ב] בברייתא, דאמרינן עלה זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו וכו', אלמא דלא דאין דינא דגרמי, ואין לומר דרבנן דפליגי עליה דר"ש [ב]דבר הגורם לממון פליגי נמי אר' מאיר בדינא דגרמי, דתרי גווני נינהו ולא דמו אהדדי, דאמרינן בהגוזל קמא [שם צ"ח ע"ב] דר"ש לא מחייב בשורף שטרותיו של חברו, ובמרובה [שם ע"א ע"ב] ובפ' אלו נערות [כתובות ל"ד ע"א] אמרינן ר' מאיר סבר כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, ולא קאמר ר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי, אלמא ב' עיניני נינהו, דדינא דגרמי היינו דבר שאין עקרו ממון, כגון שורף שטרותיו של חברו, אלא דהוי ממון לכל דבר דכל מי שהשטר בידו ראוי לגבות בו אם מסר לו בעל השטר, ודבר הגורם לממון היינו דבר שעקרו ממון, כגון קדשים שחייב באחריותן, אלא שאינו שוה אלא לזה [ש]חייב באחריותן. הרא"ש ז"ל.
ודע כי ג' חלוקים הם, הא', דבר הגורם לממון, והוא שגזל ממון גמור, כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו, הנה זה גורם ממון שיפרע הגזלן לבעל החמץ, שאם היה בעין היה מחזירו לבעליו ופטור, דתנן [ב"ק צ"ו ע"ב] גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. וכגון שגנב קדשים מבית בעלים שקבלם עליו באחריות, כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו, חייב לשלם כפל, דאע"ג דלאו דידיה היא אלא דהקדש, כיון דגורם לממון הוא דאי מתביד בעי לשלם כדידיה (נמי) [דמי]. הב', דינא דגרמי חייב, כגון דן את הדין וחייב את הזכאי, ומראה דינר לשולחני ואומר לו טוב הוא ונמצא רע, ושורף שטרותיו של חברו, והמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו. והג', גרמא בנזקין פטור, כגון ההיא דסוף פ' כיצד הרגל [שם כ"ו ע"ב], זרק כלים מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקן פטור, והנותן סם המות לפני בהמת חברו, והשולח בערה ביד חרש שוטה וקטן, וכל הנהו דריש פ' הכונס [שם נ"ה ע"ב]. וכתוב בסמ"ג במצות עשה סימן ע', וצריך לחלק בין דינא דגרמי לגרמא דנזקין, כתב ר"י דכל דהוא בעצמו עושה ההיזק לממון חברו איקרי דינא דגרמי. עוד כתב ז"ל, דדינא דגרמי הוי כל שבשעת מעשה שלו עושה ההיזק. וקשה, כי טיהר טמא ועירבו בעל הבית עם פרותיו דמחייב לר' מאיר בפ' עד כמה [בכורות כ"ח ע"ב] לא יתיישב כלל, דהוא עצמו אינו מזיק חברו, וכן בשעת מעשה אין ההיזק בא. לכך נראה לר"י לפרש, שהואיל שדינא דגרמי מטעם קנס כמו שמוכיח בירושלמי [שבועות פ"ו ה"ו], י"ל דכל היזק המצוי ורגיל לבא אם (ש)לא [ש]קנסו חכמים על כך שייך דינא דגרמי, כעין טעם שביארנו לנו למעלה גבי מטמא. ע"כ.
<h2>דף פג:</h2>
קדוש מאי. וא"ת אמאי לא קאמר קדוש מה לי אמר רב, כי היכי דקאמר בהנך כולהו. י"ל משום בת בוקתא דקאמרינן בקושי תיקו, קא בעי בקדוש מאי תיקו או לא.
הא דאמרינן, הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' סימאי אומר וכו', קשיא לי, אמאי שבקינהו לר' יוסי ור' שמעון דמתני' ונקט ר' סימאי דבריתא, דהא אמרינן לעיל [פ"ב ע"ב] לר' יוחנן, (ור') [דלר'] יוסי ור' שמעון אנדרוגינוס נושא לכתחלה, ואקשינן, והא מדקתני סיפא ר' אליעזר אומר חייבין עליו סקילה כזכר אלמא ת"ק ספוקי מספקא ליה, ופריק, בין למר ובין למר מפשט פשיטא ליה ואיכא ביניהו סקילה מב' מקומות. וי"ל דאה"נ, אלא משום דאינהו לא אמרוה בהדיא, ולר"ל אפילו ממקום זכר אינו נסקל לת"ק דספוקי מספקא ליה, משום הכי ניחא ליה למנקט ר' סמאי דאמר לה בהדיא. כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
לא לכל אמר ר' אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא וכו'. תו', שאל הר' שמואל בחור מר"י, דבפ' מי שמת [ב"ב ק"מ ע"ב] קאמרינן, הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים דוחין אותו אצל הנקבות, וקאמ' בגמ', דוחין אותו ושקיל כנקבות הא קתני סופא טומטום ואנדרוגינוס אינו נוטל, אמר אביי דוחין אותו ואין לו, ורבא אמר דוחין אותו ויש לו וסופא אתאן לרשב"ג, דתניא ילדה טומטום או אנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם, היכי [מ]דמי קדשים לשאר דוכתי וכו', כמו שכתוב בתוספות, מכאן תבין לשון התו'.
<h2>דף פד.</h2>
ה"ג, חלל שנשא כשרה ויש לו אחר כשר. ולא גרסינן כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל. ותדע לך מדאמרינן בריש גמרין, אלא משום בת בוקתא, דקאבעי למתני חלל שנשא כשרה ויש לו אחר כשר טעמא דנשא דשויא חללה אבל קדש שריא ליה משום הכי תני נשא. ועוד דהא מינה אתי למפשט לקמן שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, דמאי כשרה כהנת, וקאמר חלל שנשא כשרה מותרת לבעל ואסורה ליבם. ומקצת ספרים שהיה בהם, כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל, שבוש הוא לפי גמרין. ומיהו בני מערבא [ירושלמי פ"ט ה"א] הוו תני לה הכי, ואתא למפשט מינה דהוזהרו כשרות לינשא לפסולין ולא כגמרין. והרמב"ם ז"ל שכתב בפי' המשנה, כשר וכשרה, ר"ל כהן כשר וכהנת כשרה, ויראה ממשנה זו שכהנת כשרה אסורה לחלל, וזה דבר נדחה, דקימ"ל לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, אלא מותר חלל בכהנת כשרה. ע"כ. נראה שסמך לו על אותו גרסא שבגמ' דבני מערבא ועל סוגיא אשר שם. ולא ירדתי לסוף דעתו, שהרי מוחלפת היא השיטה בגמרתינו, ואנו על תלמוד ערוך שבידנו נסמוך. הרשב"א ז"ל.
שניות מדברי סופרים שניה לבעל ולא (לבועל) [ליבם]. תמיה לי, אמאי לא נקט סדרא דרישא, שניה ליבם ולא לבעל. ואיכא למימר כיון דשניות מד[אורייתא שרו], איסורא חביבא ליה [דאפילו] מבעל תצא. הרמב"ן [ז"ל].
אין לה כתובה [ולא] פירות. אבל לע[נין מציאתה] ומעשה ידיה והפר נדריה לא תנן. [ואיכא] למימר, כיון שהיא מרגילתו, לדידה קנסינן בדידיה, לדידיה לא קנסינן בדידה. ואיכא למימר ק"ו, כתובה דלמשקל ומפק קנסינן, כ"ש בהנך דלמיקם קמיה דקנסינן, כדי שתהא כזונה אצלו. אבל מצינו בתוספתא הדבר מפורש, אלמנה לכ"ג וכו' הרי היא כאשתו לכל דבר הרי יש לה(ן) כתובה ופירות ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה יורשה ואין מטמא לה. שניות מדברי סופרים אינן כאשתו לכל דבר אין לה כתובה ואין לה פירות ולא מזונות ולא בלאות ולא זכאי במציאתה ולא במעשה [ידיה] ולא בהפר נדריה יורשה ומטמא לה, ע"כ בתוספתא מסכת זו בפ"ב [ה"ג]. ונראה דמעשה ידיה דאמרינן באלמנה לכ"ג שהם שלו היינו בזמן שמעלה לה מזונות, כגון שזן ועשת קודם שבאו לב"ד. וכן לאחר מיתה, יורשין זנין ונוטלין מעשה ידיה, אבל מחיים בזמן שלא זנה, כיון שאין לה עליו מזונות, אף הוא אין לו מעשה ידיה, שאפילו בשאר הנשים, נמי קרוב הדבר לדון כן, כשתבעה ולא רצה לזון ועשת לעצמה ובאו לב"ד. הרמב"ן ז"ל.
אין [לה] כתובה. פרש"י ז"ל, נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה בתורת כתובה. וקשה דהא אמר שמואל בשלהי פ' אלמנה נזונת [כתובות ק"א ע"א] (ביאה) [בהא] לא שאנו אלא מנה מאתים אבל תוספות יש להן, משום דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה. וכן כתב שם הריא"ף ז"ל, וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו. ואפשר לומר לדעת רש"י ז"ל דקאי אשארא אממאנת ואילונית. א"נ ס"ל לרב' ז"ל כרב נחמן דהתם וכמו שאכתוב בס"ד.
ולא פירות. בשלהי פרק אלמנה נזונת [כתובות ק' ע"ב] פרש"י ז"ל כמשמעו, שאין לה דין פירות, והוא פרקונה שתקנו חכמים תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל ואם נשבית אינו חייב לפדותה. והכא דפי' ז"ל אין משלם לה נכסי מלוג שאכל משלה, משום דהוי דומיא דסיפא דקתני אלמנה לכ"ג וכו' יש להן כתובה ויש להן נמי פירות, וההוא ודאי אין פירושו דין פירות, דהא אם נשבית אינו חייב לפדותה לרבא דאמר הכין בפ' נערה שנתפתתה [שם נ"ב ע"א], אלא על כרחין פירושו הוי שמשלם לה פירות נכסי מלוג שאכל משלה, א"כ ולא פירות דקתני ברישא ר"ל אין משלם לה פירות נכסי מלוג שאכל משלה.
ולא בלאות. פרש"י ז"ל, אם עדיין יש לה בלאות ושחקים מן בגדים שהכניסה לו אינה נוטלתן כשיוצאה. משמע מדבריו ז"ל דבבלאות דנכסי צאן ברזל הקיימין עסקינן. וכן פי' ז"ל בהדיא בשלהי פרק אלמנה נזונת [כתובות ק' ע"ב]. ונראה שהזקיקו לפרש כן, דאי בבלאות דנכסי צאן ברזל עסקינן שאינן קיימין, אפילו שאר נשים אין להם. ועוד, דבכלל ולא פירות הן. וליכא לפרושי דבבלאות דנכסי (צאן ברזל) [מלוג] הקיימין עסקינן, דהנהו איפשר לומר דודאי אית לה דברשותה קיימי, ודוקא קנסוה רבנן בנכסי צאן ברזל דהוו עיקר כתובה ונישואין. וקשה דהא בשילהי פ' אלמנה נזונית [שם ק"א ע"א] אתמר אמר רב הונא בר חייא לרב כהנא אמרת לן משמיה דשמואל לא שאנו אלא נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל אית לה, ואוקימנא לה אשנייה משום דקנסוה רבנן לדידה בדידיה ולדידיה בדידה. וי"ל דס"ל לרב' ז"ל דלית הלכתא הכין אלא כרב נחמן דאמר עיילא ליה גלימא פירא הוי, ופליג אדרב כהנא, ולדידיה ע"כ איצטריכינן לפרושי דלא בלאות דנכסי צאן ברזל קאמר, דאי דנכסי מלוג קאמר מאי איריא שניה דלית לה אפילו שאר נשים נמי לית להו, דהא איהו קאמר עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה עד דבלו. אבל הריא"ף ז"ל כתב שם, ולא בלאות של נכסי מלוג בדליתנהו אבל איתנהו אית לה, ונכסי צאן ברזל בין איתנהו בין ליתנהו אית לה כדרב כהנא דאמר קנסו וכו'. וכן הרמב"ם ז"ל פסק כרב כהנא בפ' כ"ד מהלכות אישות [ה"ז], ובפ' כ"ב [הל"ד] כרב נחמן, וקשה לדבריהם א"כ הרי דין שניה שוה לדין שאר הנשים. תירץ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ואמר, זה הדין אמנם הוא קנס לשניה על העבירה לפי שהדעת נוטה אחר שאין לה כתובה שלא יהיו לבעל חוקי הנשואין ולא יהנה מנכסי מלוג, אבל מצד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כשאר נכסי הנשים.
